מקום ריק
את הפכת למקום ריק, עיינה. את מבינה? ריק. מקום.
הוא אמר זאת בשלווה, כאילו הוא מקריא רשימת קניות. עמד ליד החלון, גבו אליה, מביט לחצר. ילד שיחק שם עם כלבו, כלב פינצ’ר קטן, ושניהם קפצו מעל שלולית שנשארה מהגשם של אמש.
עיינה בן־דוד ישבה על הספה, מחזיקה כוס תה. התה כבר מזמן הצטנן, אבל היא לא ידעה מה לעשות עם ידיה.
למה אתה מתכוון? שאלה לבסוף.
קולה היה כמעט לא קיים.
למה שנאמר ענה אילן. הוא סוף־סוף הסתובב, עיניו שחורות, עייפות. אני מביט בך ולא רואה דבר. ריקנות. אפרוריות. את חיה כאן, מבשלת, ישנה אבל את דומה לרהיט, עיינה. רהיט טוב, כן, אבל רהיט.
היא הניחה את הכוס על השולחן. החרסינה נקשקה קלות על העץ.
עשר שנים, אמרה.
מה “עשר שנים”?
חיינו יחד עשר שנים.
אז מה? הוא משך בכתף, עבר את החדר והתיישב על כורסה ממול. עשר שנים מספיק לדעת שאין למה להמשיך. אינני רוצה ככה עוד. אני רוצה הוא שתק לרגע. להרגיש משהו. את לא נותנת לי את ההרגשה הזו. את לא מעוררת בי דבר. את לא שם, גם כשאת יושבת מולי.
עיינה הרגישה שמשהו בתוכה, קו דק של עקשנות, מתחיל להתכופף.
ולאן אלך, אילן?
זו כבר הבעיה שלך. את יודעת שהדירה רשומה על שם אמא שלי. מבחינה חוקית את אף אחת כאן. אני לא ממהר, אבל שבוע יספיק? תמצאי משהו.
שבוע יספיק, היא אמרה ללא הבעה.
יופי הוא הרים את הטלפון מהשולחן והחל לגלול בו. השיחה מבחינתו נגמרה.
עיינה קמה, נכנסה לחדר־שינה, סגרה דלת אחריה. שכבה על המיטה, התבוננה בתקרה, על הקטם שהבטיחה לעצמה לכסות כבר לפני שנתיים, ולא עשתה זאת מעולם.
מעבר לדלת דהרו שאגות טלוויזיה. אילן מצא לעצמו עיסוק.
היא לא בכתה. רק שכבה והביטה בכתם הלבן של התקרה. בפנים היה שקט מוחלט, כמו בבית אחרי שנשברת שמשה.
***
השבוע נמשך כערפל. אילן חזר מעט, יצא מוקדם. לא דיברו. עיינה ארזה את חפציה זה היה פשוט מדי, כי באמת היו לה מעט חפצים. כמה שמלות, מעיל חורף, קופסה עם תמונות מהעבר, מגזיני תפירה ששמרה סתם.
תחילה השאירה את מגזיני התפירה. אחר כך חזרה לקחת.
התקשרה לדודה מצד אמא, דודה רות, שראתה לאחרונה בלוויה של אמא שלה, לפני שבע שנים. דודה רות הקשיבה, שתקה ארוכות ואז אמרה:
תבואי. יש חדר, קטן, אבל יש. תישארי עד שתסתדרי.
דודה רות גרה ברמת־השרון, בפאתי תל־אביב, איפה שהאוטובוס עובר פעם בשעה, והמכולת “זול פה” היחידה באיזור. עיינה מעולם לא אהבה את השכונה; בניינים ישנים, גגות מתקלפים, עצי אקליפטוס שמלכלכים הכל באביב.
היא באה עם שתי מזוודות ותיק בערב שישי.
אלוהים, מה רזית, אמרה דודה רות כשפתחה את הדלת. היא הייתה נמוכה, רחבה, פני חום טובות ומבוגר, וריח שעליה של תרופות ועוף בתנור. בואי תיכנסי פנימה. את רוצה לאכול?
לא, דודה רות.
את חייבת ענתה, הלכה ישר למטבח.
החדר היה קטן, עם ספה נפתחת, ארון ישן וחלון שפנה לקיר של בניין שכנים. הטפט דהה מכחול אפור. על אדן החלון שלושה עציצי גרניום פורחים, חיים, עזים.
עיינה הניחה את התיקים, התיישבה. קפיץ חרק קלות.
את רוצה תה? קראה דודה רות מהמטבח.
כן, ענתה עיינה.
ורק שם, בחדר הקטן עם הגרניום והקירות הכחולים שהתקלפו, היא סוף־סוף בכתה.
***
ואז בא זמן ארוך ולא פשוט.
קמו בבוקר בלי לדעת למה. שמעה את דודה רות ממלאת קומקום, את צפירות המכוניות הבודדות מבחוץ. קמה, התלבשה, יצאה למטבח, שתתה תה והביטה בקיר השכן.
דודה רות הייתה אישה חכמה. לא שאלה הרבה, לא נתנה עצות, לא אמרה “יהיה טוב”. היא פשוט האכילה אותה קובה אדומה, נתנה לה לראות טלוויזיה, ולפעמים, בערבים, פתחה קלפים והציעה:
סיבוב טאקי?
וישבו, שיחקו, כמעט בשקט.
לעיינה היה כסף קצת. משכה מהחסכון עשרים אלף שקל, מספיק לחודש־חודשיים בצמצום. היא לא פיזרה.
בשנים האחרונות עבדה כחשבת שכר בחברת בנייה קטנה, ולא פוטרה; שלוש פעמים בשבוע נסעה עד המשרד בקצה ההפוך של העיר, עבדה בשקט, קיבלה שכר של ארבעת אלפים חמש מאות. זה הספיק לשלם על החדר אצל דודה רות, למרות שזו התעקשה לא לקחת עד שעיינה השאירה מעטפה סגורה על שולחן המטבח והתחמקה.
הערבים היו הכי קשים. ישבה בחדר ומחשבות חזרו ללולאה. עשר שנים זה לא כלום. עשר שנים של ארוחות בוקר, חגים, חופשות, מחלות, פיוס אחרי ריב, עץ אשוח פעם, חוף בים באביב, מריבות. הוא הסתכל בה וראה ריקנות. אולי באמת הפכה לריק. אולי משהו בה נכבה. או בו. או בשניהם.
לפעמים פתחה את הטלפון, דפדפה בשיחות הישנות. תמונות מראש הנקרה, לפני שלוש שנים. שניהם מחייכים, מחבקים. היא לא זכרה כבר למה.
בערבים כאלה הייתה הולכת לישון מוקדם, מתכסה בשמיכה עד מעל לראש.
פעם דודה רות נכנסה חרישית:
עיינה, כבר ישנה?
לא.
שומעת. השתהתה. רעבה?
לא.
טוב, אז תשכבי.
עוד הפסקה.
גם אני זרקתי אותו. מזמן, לפני שנולדת. חשבתי שאתפגר מהלב. לא התפגרתי.
הדלת נטרקה חרש. דודה רות הלכה.
עיינה שכבה בחושך וחשבה: חמישים כמעט. אז מה, תתחילי הכל מחדש? כאילו זה קל?
***
את מכונת התפירה מצאה בתחילת החודש השני.
דודה רות ביקשה ממנה לפרק את הארונות הכבדים שעמדו במסדרון שנים ארוכות. משהו היה צריך להעסיק את הידיים.
היא הוציאה משם עיתונים ישנים, מטרייה שבורה, קופסאות כפתורים, בקבוקי בושם מיותמים, ערימת גלויות מהאייטיז. בפנים נגעה במשהו כבד עטוף סדין.
פתחה.
זו הייתה מכונת תפירה פשוטה, במארז מתכת שחור עם דוגמאות מוזהבות, קצת קילופים, עדיין יפהפה. בחזית נחרת השם “ירקון” קישוט במלוא הדרו.
דודה רות! קראה עיינה.
רות הופיעה, מגבת על הכתף.
יא אללה, “ירקון”! זו של אחותה של אמא שלי הדודה פנינה. מי זכר שזה קיים בכלל. עובד? לא יודעת, לא נגעה שנים.
אפשר לנסות?
רות הביטה בה בתשומת־לב נדירה.
את יודעת?
ידעתי פעם.
קחי, בטח.
עיינה גררה את המכונה לחדרה, הציבה על שולחן מול החלון. ניגבה אותיות זהב, הורידה שאריות בד יבש שנשאר על הסליל עוד לפני עשור. חיטטה בין קופסאות, מצאה חבילות חוט, מחטים ישנות, סרט מדידה, מספריים כהים מעייפות.
גם שמן מכונה היה, יבשגוני מעט. היא הלכה לקנות שמן חדש, סיכה איפה שצריך, ניקתה, סובבה את הגלגל. בתחילה כבד, אחר־כך התגמש.
שעות ישבה. התעסקה עם הסלילים, השחילה חוטים, שיבצה בד ישן, התיישרה ללחוץ על הדוושה.
המחט תקתקה, ברגישות. קו ישר, כמעט מושלם.
משהו זע פנימה, חלף מתחת לפני השטח.
***
היא הייתה בת שמונה־עשרה פעם, לפני שנים ותפרה תמיד. תפרה מכל מה שמצאה: שמלות ישנות של אמא הפכו לחצאיות, שארית כותנה הפכה לחולצה. ממול למכללה הייתה תופרת זקנה, מרים, שתמיד הסכימה להסביר ולעזור. עיינה ראתה אצלה איך חותכים בד, איך עובדים עם תבניות. מרים ראתה בה מי ש”רואה”, לא “עושה רעש”.
אחר־כך לימודים, אילן, החתונה, ואז שגרה שלא אפשרה כלום. את המכונה הראשונה, שקנתה בשכר הראשון, מכרה לטובת מקום “אין מקום בבית, לפי אילן. היא הסכימה כי היתה מאוהבת, וחשבה יש דברים חשובים יותר”.
והשנים עברו. רק לפעמים חלמה על שמלה יפה בחלון חנות, חשבה אולי אצליח לתפור. ולא תפרה.
ועכשיו ישבה בחדר קטן בפאתי תל־אביב, מול “ירקון”, והקשיבה למנוע הקטן שתפר.
למחרת נסעה לשוק התקווה, לא קניון שוק אמיתי, שבו הבדים נמכרים במטר שלהם, ושאפשר לבחור פשתן משובח או טריקו באגורה.
הלכה בין הדוכנים, נגעה, הרגישה. עיינה בדקפה ליד ביילה הדסה.
כמה נשאר מהזה? שאלה.
ארבעה מטר־מטר וחצי, ענתה המוכרת.
קחי הכל.
המוכרת חתכה, גללה, ארזה.
למה את תופרת?
שמלה, ענתה עיינה, ולתדהמתה שמעה עצמה בטוחה לגמרי.
***
היא קיפלה על הרצפה: סימנה לפי זיכרון תבנית שמלה ישנה, התאימה בעיון למגזין האופנה ההוא, של דודה רות. שמלה ישרה, עם חגורה, צווארון סיני, שרוול שלושת רבעי. לא פלא, לא תחכום; פשטות נפלאה.
רות הציצה מבעד לדלת. הביאה כוס תה.
צבע יפה, העירה.
עיינה חששה לחתוך בד רק בשנייה הראשונה. אך ברגע שהחיתוך הראשון נחתך החשש נעלם.
שניים־שלושה ערבים עבדה באיטיות. לא מיהרה. תפרה לפי סדר, במתינות: צדדים, רוכסן מאחור, צווארון, ואז השרוולים אלה הציקו במיוחד.
כשהסתבכה, עצרה, חשבה, פתחה שוב. “ירקון” עבדה, רעש קל ומתוק. בשעות האלה לא חשבה על אילן רק על חיתוך מדויק, שולי בד.
בערב השלישי חיברה קו אחרון, גזרה חוט, גיהצה תפרים, תלתה על קולב.
שמלה טובה.
פשוטה, בגוון אפור־כחול, נטולת יומרה ולכן יפה. חגורה סימנה מותן, צווארון סיני הצניע עדינות.
מדדה מול המראה היחידה בדירת דודה רות. מראה ישנה, עם שולים כהים, אבל משקפת נאמנה.
עיינה בחנה את בבואה דקה ארוכה. מתוך המראה הביטה בה אישה. לא “היא אף־אחת”, לא “מקום ריק”, לא “רהיט”. פשוט אישה בת חמישים, שיער כהה באיסוף פשוט, גב זקוף ומבט שבו נדלק משהו, איטי אך קיים בסבלנותו.
השמלה ישבה יפה. מאוד יפה.
עיינה! קראה דודה רות מהמטבח. בואי לספר איך יצא.
עיינה פסעה אל המטבח בשמלתה החדשה.
רות הפנתה לה את הגב. התבוננה קצרות.
יופי, אמרה. עכשיו את נראית אחרת לגמרי.
והפנתה לה את העורף בגלל שהקובה תבעה תשומת לב. אבל עיינה קלטה את החיוך בזווית פניה.
חזרה לחדרה, התיישבה. ליטפה את השמלה על ברכה. היה בד רך, מחמם, יושב נכון.
משהו פנימי, אותו קו דק שנשבר בפעם ההיא, התרומם קלות.
***
בשבת יצאה בה לראשונה.
סתם לסיבוב. רות ביקשה לקנות לה תרופות מהבית המרקחת. עיינה לבשה את השמלה, זרקה על עצמה ז׳קט, יצאה לרחוב.
היה נעים. תחילת אוקטובר, אוויר חד, שקוף. עצי אקליפטוס בצהוב.
התהלכה והרגישה, היא הולכת אחרת. ידיה חופשיות. הבטו בה עיניים ברחוב החדש: חתול משלם עצמו פילוסוף על אדן, אישה זקנה עם מסרגה בספסל, ילד קופץ על המדרכה הגדולה.
הבית מרקחת היה מרחק בלוק. על ידו התגלה לה לפתע קפה קטן “הפינה”, שאולי לא הבחינה בו אי־פעם. שלט: “מאפים טריים וקפה”.
נכנסה. הזמינה קפוצ’ינו וחלה למה לא, היום מותר.
הקפה היה מיניאטורות. חמש שולחנות. בפינה ישבה אישה בשיער אפור קצר, עגילי זהב, לבוש אלגנטי. לגמה קפה, קראה בטלפון.
עיינה התיישבה בצד, סמוך לחלון.
חולפות עשר דקות. היא בוהה ברחוב, לוגמת קפה. טוב לה. פשוט טוב.
סליחה, נשמעה מאחור.
עיינה סבה. האישה האפורה בחנה אותה.
לא רוצה להיות חטטנית אמרה. השמלה שלך נפלאה. איפה השגת?
עיינה נבוכה.
תפרתי בעצמי.
האישה התעניינה:
את תופרת?
לא בעצם ידעת לתפור פעם, עכשיו שוב.
הגזירה האישה עקבה נדמה פשוט, אבל מקצועי. רואים לפי נפילת הבד. עבדתי שנים בבית־האופנה “המפואר”.
תודה, עיינה ממלמלת.
מרגלית בן־חיים, היא מציגה. תקראי לי מרגלית.
עיינה.
עיינה, בקשה לי, אולי תרגישי מוזר. יש לי יום הולדת 65 בעוד שלושה שבועות. אני מחפשת שמלה ולא מוצאת כלום שיושב נכון. במידה, איכות, לא כאילו־צעירה אבל גם לא לסבתות. כזו שלך בדיוק מה שאני רוצה. תסכימי?
עיינה מדדה אותה. מארגלית קרנה שלווה שאלה, לא דרשה.
משהו בליבה נפתח.
אסכים, ענתה.
***
מרגלית הופיעה כעבור יומיים. הביאה בד בורדו יוקרתי שקנתה במיוחד.
עיינה מדדה אותה, רשמה מחברת. ישבו על השולחן במטבח, שתו תה, עיינה שירבטה סקייטצ’ים, מרגלית בחרה שמלה מתרחבת מעט למטה, V בצוואר ושרוול שלושת רבעי.
זו, קבעה מרגלית.
יהיה מוכן תוך שבועיים.
כמה אשלם?
עיינה התלבטה. לא חשבה.
לא יודעת.
אגיד מה העבודה שווה אצל תופר מקצועי, מרגלית הציעה סכום. אשלם לך כך.
זו הייתה משכורת חצי חודש בבניין.
סיכמנו.
כשמרגלית הלכה, נכנסה רות למטבח.
שמתי לב. עסקה טובה.
כן.
תמשיכי לתפור, עיינה. את מיומנת.
עיינה הביטה בה.
רות, למה קיבלת אותי אליך? לא היינו קרובות.
רות שתקה.
כי את הבת של דבורה. דבורה, אמא שלך, פעם עזרה לי בעת צרה. עכשיו תורי.
היא חזרה למטבח.
עיינה הלכה לחלון. מולו ניתז גרפיטי כחול על קיר שהפך פתאום מפרוע לפרחוני.
***
השמלה למרגלית הייתה עבודה אחרת. לא לעצמה לאחרת. אחריות.
היא תפרה בזהירות, מדדה, חיתכה לאט מדויק. קרפ בורדו סלח מעט לטעויות, אך דרש ביטחון. עיינה השקיעה תפר, רוכסן ביד כי המכונה תהפוך את הבד. המכפלת ביד נסתרת.
כשהגיעה מרגלית למדידה הכל נאמר במבט.
איזה יופי, הביטה בעצמה במראה. הסתובבה, בחנה, ליטפה את הבד.
זו אישה אחרת.
זו את, ענתה עיינה.
זה בדיוק זה, נשמה מרגלית. זו הרגשה אחרת, כשבגד תפור אלייך. לא בא לך להתקמט.
אחרי התיקון הקטן (הצרה בצד), מרגלית לא רצתה להוריד.
אני אומרת יש לי חברה, עירית, גם אצלה אירוע. את מוכנה?
מוכנה.
והכלה של הבן שלי מתחתנת שוב. גם לה תצטרכי לתפור. תסכימי?
אקח על עצמי.
מרגלית הרימה גבה בדיוק מה שציפתה.
***
שני החודשים הבאים הפכו למהפכה. טובות אבל מהירות ומפתיעות.
עירית ביקשה חליפה, מיד אחריה מישהי שמרה עליה בפייסבוק ופנתה לבקש חולצה וחצאית; אחריה באה שכנה של מרגלית, בת שלושים במראה, רצתה שמלה לאירוע. עיינה תפרה, האישה העלתה תמונה משם גלשו עוד הזמנות.
החדר הדחוס של רות התמלא בדים, גזרות, כפתורים. “ירקון” תפעלה בשעות ערב ובוקר חופשי.
רות לא התלוננה, רק אמרה פעם:
עיינה, זה קטן לך. צריך מקום גדול.
יודעת…
היא כבר חישבה: הכסף שצברה בעליית המלאכה יספיק לשכירות חדר קטן ביפו, אולי גם מכונת תפירה מקצועית.
הלכה לראות מקומות. השתיים הראשונות עגומות, נמוכות. השלישית חדר ביפו העתיקה, קומה שנייה בבית אבן משופץ, חלון דרום, אור, תקרה גבוהה, ריצוף עץ, רק יקר.
בדקה וחישבה: שכירות, מכונת תפירה, שולחן, עוד ציוד תאלץ ללוות כסף.
טלפנה למרגלית.
מרגלית, צריכה עצה.
דברי.
עיינה הסבירה. מרגלית שתקה.
תשכרי מקום. אני אלווה לך, בלי ריביות. תחזירי מתי שתוכלי.
אני לא יכולה
עיינה, קטעה מרגלית. הענקת לי שמלה הכי טובה שהייתה לי. תני לי לעזור לך. זה לא חסד זה הדדיות.
והוסיפה יש לי כבר תור של ארבע חברות. בעצם אינטרס שלי שיהיה לך מקום רציני.
***
עיינה פתחה את הסטודיו בדצמבר.
העבירה את “ירקון” כבר סמל, לא כלי עבודה. את המקצועית חדישה קנתה במסלול החנויות ברחוב אלנבי. “ירקון” קיבלה שולחן משלה ליד החלון.
הסטודיו לא גדול, אבל בהיר, שקט. שולחן גזירה במרכז, מקום לשני תופרים, מדף עם בדי גזירה ואריזה, מראה ענקית. כמה איורים ממוספרים שלה על הקיר. רות באה לראות, נגעה במדף, הביטה בשקט מרוצה.
יפה, פסקה.
רות, עיינה הושיטה מעטפה. מגיע לך.
רות פערה פה.
לא צריך
כן צריך. סיכמתי כמה חודשי חדר. מגיע לך.
רות קיבלה, גיששה. צריך לי מקרר חדש, הישן משמיע רעש טרקטור.
נקנה יחד, עיינה הבטיחה.
נסעו יחד, רות בהנאה בחרה, ניסתה דלתות, התמקחה, יצאה עם מקרר גדול אפור.
טוב מאוד, אמרה. שמחה פשוטה ומשחררת.
***
דצמבר פתח שטף הזמנות. שמלות, חליפות חג, חולצות. עיינה עבדה עד תשע בערב לפעמים, שותה תה, נהנית מהתפירה.
ינואר נרגע. אספה עוזרת עליזה, צעירה זריזה, טובה בתפירה פשוטה אך לומדת במהירות.
בסוף מרץ הודיעה בעבודתה הישנה בחברת הבניה שהיא עוזבת. הבוס קצת הצטער, ביקש שתישאר עד אפריל.
בחודש ההוא קיבלה טלפון מוזר: מישהי שמופיעה עצמה כתופרת מתחילה, רוצה ללמוד. עיינה אמרה:
אני לא מורה.
אבל המליצה מרגלית.
בואי, נראה.
הגיעה אצלה, אחר־כך נוספו עוד, נהיפך לקבוצה קטנה פתאום העברת הידע נהפכה להנאה.
באביב עברה מהחדר של רות לדירה קטנה משלה, לא רחוק מהסטודיו, קומה שלישית, מטבח לבן מואר עם חלון לשקדיה.
בערב הראשון ישבה עם תה, הביטה בחלון. הדירה הייתה ריקה, לבנה, כולה שלה.
***
את אילן פגשה בסוף מאי.
הלכה לאט מסטודיו הביתה דרך גינת הציבורית. עץ הפסיפלורה פרח, אבטיחים נמכרו ברחוב. אילן הלך מולה.
הכירה אותו ישר. קצת התמעט, זקנו שיבה, החליפה ישנה. הלכו מספר צעדים הוא עצר.
עיינה, אמר.
שלום, אילן.
הביט בה עיניו נבוכות, עייפות, כאדם שבגד בו מזלו.
את נראית טוב.
תודה.
גרה קרוב?
כן.
אפשר לדבר קצת?
בוא, אמרה, והושיבה על ספסל.
אילן חפן ידיו.
אני לא יודע איך להתחיל.
תתחיל פשוט.
היא עזבה, לחש. ההיא שלמענה עזבה. חצי שנה כבר. אמרה שאני אפור, חסר אמביציה. חיוך עקום. את רואה את האירוניה?
רואה.
גר עם אמא עכשיו, העבודה הלכה. הכל הרים עיניו. הכל התמוטט. לפעמים אני חושב שטעיתי. טעות ענקית, עיינה.
היא הביטה בו בלי לקטוע.
הייתי איתך, לא הערכתי. את היית שם, הכל עשית. ואני שתק. קראתי לך מקום ריק. זה לא נסלח. רק רציתי שתדעי חושב על זה הרבה.
היא שתקה, מבטה לפסיפלורה מעל ספסל. ריח המנגל של השכנים עלה באוויר.
אילן, אמרה. לא אשמתך שזה נגמר. אהבה מתה לפעמים.
הוא שתק.
אשמתך אמרת זאת בגסות. “מקום ריק”, “רהיט”, “לכי”. זה היה אכזרי. לא בגלל שאתה רע סתם אכזרי, וזכרתי זאת הרבה.
אני יודע.
וזאת נתנה לי דבר אחד.
הביט בה.
דחפת אותי. פחדתי, עזבתי עם שני תיקים ועשרים אלף בבנק, לא יודעת כלום. חייתי אצל דודה רות, בכיתי כל ערב. תקופה רעה נוראית.
עיינה
שנייה. אמרה לא בכעס, כי זו הייתה האמת ורצתה כל האמת. מצאתי אז מכונת תפירה ישנה. נזכרתי שאני אוהבת לתפור, שפעם רציתי לעשות את זה. לא עשיתי בגלל השגרה, בגללך, בגלל אשליה שהבד תופס מקום. התחלתי שוב קודם לעצמי. אחר כך לאנשים. עכשיו יש לי סטודיו משלי, כבר חצי שנה. ואני אוהבת מה שאני עושה.
הוא הביט בה. נבוך.
לולא זרקת אותי מהדירה ועדיין הייתי מבשלת ושוכחת מעצמי. אני לא אומרת שאתה נפלא אני אומרת שכך זה יצא.
את לא סולחת?
אני לא שונאת יותר. זה לא אותו דבר. לא נשוב. לא בגלל נקמה זה פשוט לא החיים שלי. אני חיה בשל עצמי. אולי לראשונה.
הוא הביט למרחק.
איך דודה רות?
טוב. קניתי לה מקרר חדש. באה אליה בשבתות, משחקות טאקי.
אבל אילן חייך חיוך אמיתי.
תמיד היית אדם טוב, עיינה.
גם אתה לא רע. פשוט לא הסתדר.
היא נעמדה, הרימה את התיק עם הבדים.
צריכה ללכת?
כן. מחר מתחילה מוקדם לקוחה בשמונה.
אני שמח שטוב לך. באמת.
שיהיה גם לך טוב, ענתה.
ולא היה בזה רעל, לא ניצחון רק אמת. רצתה שיהיה לו טוב, כי העייפות ההיא פינתה מקום למהות פשוטה.
הלכה בשביל. ידעה שהוא מביט. אחר־כך לא. אולי פנה בדרך אחרת.
השקדיה צבעה צל צר על האספלט. עיינה פסעה בצל, התיק על שכמה, בפנים היה בד ירוק־כהה ומדריך כפתורים. בבוקר מגיעה יעל לאה, מורה גמלאית שמבקשת חצאית: “לא נפוחה, ישרה, מכובדת, שאפשר גם לתיאטרון וגם לרופא”.
עיינה חשבה על הגזירה, איך להחמיא למבנה של יעל נמוכה ורחבה. חצאית ישרה פה פה צריך תחכום: קו שמאזן, לא מדגיש.
חשבה על זה, וגם הריחה לילך מתחזק בערב. ילד דהר על קורקינט, שיר ילדים בפיו. מריחה תפוחי אדמה מטוגנים מחלון ראשון.
***
לסטודיו לא נכנסה לעבוד אותו ערב; קבעה לעצמה שאחרי שבע לא נוגעת במכונה. רק נכנסה לקחת פנקס מידות. “ירקון” עמדה, שחורה מזהיבה, על השולחן.
עיינה העבירה אצבע.
תודה, אמרה.
קצת מגוחך, להודות למכונה. את מי להודות? לרות, למרגלית, לעליזה? לכולם. למזל, לסבל, לצדק שהפך איזה גלגל.
היא כיבתה את האור, נעלה את הסטודיו, ירדה במדרגות.
העיר חיה חיי ערב. הלכו אנשים, רחש מכוניות, צחוק של ילדים. ערב מאי רגיל.
בדרך הביתה עברה במכולת קטנה “לחם הבית”, קנתה חלה ולימון לקומפוט, עוד דבש איקוני שמכרה קשישה מדבורים שלה.
ערב טוב, אמרה.
ערב טוב, ענתה.
הדבש השנה משובח במיוחד. תנסי בבוקר, לא תתחרטי.
אנסה, תודה.
על כתפיה שמלה שתפרה בשבוע שעבר פשתן לבן־כסוף, חגורה רכה, שרוולים רחבים. נעים ללבוש.
הדרך הביתה הייתה עשר דקות. חשבה על החצאית שתפר ליעל, שצריך להזמין עוד חוט, שלעליזה תכף אפשר לתת גזירות פשוטות.
ואז פשוט חדלה לחשוב על עבודה.
השמיים מעל הגגות עוד ורודים, סנוניות עפות במהירות. ליד הבית החיים נמשכים, על כל מורכבותם ויופיים.
היו כותבים: “האושר שאחרי הגירושים”, כאילו זה קטגוריה נפרדת. עיינה לא ראתה כך. רק חשבה: אני הולכת הביתה. מחר קמה מוקדם. יש לי עבודה שאני אוהבת. יש את רות שאני פוגשת כל שבוע. יש לקוחות שבאות, יוצאות שמחות. יש “ירקון” ליד החלון. יש שמיים של סנוניות.
זה מספיק.
לא יותר מדי, לא מעט. פשוט די והותר. אולי זו תגובת שרשרת: שמלה אחת, אחריה אחרת, סטודיו, דירה, ערב מאי עם דבש ולחם.
התקשרה לרות.
דודה רות, בבית?
בטח. מה אגיד? טלוויזיה מדברת. למה?
ככה. סתם.
הפסקונת.
תבואי בשבת?
אבוא. להביא עוגה?
עם תפוחים, אם לא קשה.
בטח.
שמרה את הטלפון, טיפסה לקומה שלוש, פתחה את דלת דירתה.
ריח קל של פשתן. אתמול גזרה במטבח, בגשם. פיסות הבד אמנם פונו, אבל הריח נותר ריח טוב.
הרתיחה מים, חתכה חלה, פתחה את הדבש. היה זהוב, צלול, חם.
מבעד לחלון הסנוניות עוד נסקו, הערב התקדר לאיטו.
מרחה דבש, טעמה. המוכרת צדקה דבש נהדר.
***
בוקר עלה צלול.
יעל לאה באה בדיוק בשמונה. אישה קטנה, נמרצת, שיער שיבה לש, מבט אקטיבי מעבר למשקפיים.
עיינה בן־דוד, אני רוצה שתראי זו התמונה, בערך כזו חצאית, רק פחות רחבה.
הוציאה דף.
עיינה בחנה.
שבו. אסביר איך נעבוד.
יעל התיישבה, קפלה ידיים.
שנים רציתי חצאית כזו. לא מצאתי חנות שמוכרת משהו נורמלי. שכנה המליצה עלייך אמרה, שמאז השמלה שלך הרגישה שוב כמו אישה. זו המלצה מצוינת.
זו הכי טובה.
פתחה פנקס, לקחה סרט מדידה.
תעמדי כאן, בבקשה.
יעל נעמדה, ישרה גוו, הביטה במראה הגדולה.
אני כבר ארבע שנים בפנסיה. חשבתי לא צריך להשקיע בעצמי. אבל לא, למה שלא? יש עוד מה לחיות. למה להיראות כמו שכחה.
בדיוק, חייכה עיינה.
מדדה ורשמה, חושבת תוך כדי חיתוך.
בסטודיו שרר אור ירושלמי גדול, השמש חצתה חלון, שטפה רצפת עץ ריבועים. בפינה חמקה “ירקון”. עליזה עמדה להגיע עוד מעט, אחרי יעל עוד לקוחה.
