מצב רוח
גליה פרידמן ישבה במטבח הקטן בדירתה שבחולון, השקיפה מבעד לחלון על הרחוב. האביב אמנם פרץ בחוץהפרחים פורחים, החמסינים הראשונים כבר תקפואבל בלב שלה, כמו תמיד, סתיו כבד. שלוש שנים מאז שדני, בעלה, נפטר, והיא עדיין לא הסתדרה עם הריק הזה. התרגלת-לא התרגלת, כלום לא ממלא את החור שנותר. כאילו מישהו שלף לה מהלב את הבורג הכי חשובהלב דופק, אבל בחריקות.
הילדים רחוקים. הבן במודיעין, הבת עברה לקיבוץ בגליל. הנכדים גדלו, לכל אחד לוז משלוטלפונים בחגים, לפעמים איזו תמונה בוואטסאפ. גליה מחייכת אל התמונה, ואז מתיישבת שוב ליד החלוןבינגו עם הרחוב, פרס ראשון זה עוד ציפור על עץ.
השכנות מזמינות אותה להצטרף להן”בואי איתנו לסיבוב בגינה!”, אבל מה לה ולטיולים של שיחות מרירות על לחץ דם וקומפרסים? פעם היו היא ודני פוקדים את הטיילת בשישי, יוצאים לסרט או לאיזה ביקור אצל חברים. היוםרווח, לאף אחד אין זמן, וגם לה אין בשביל מה.
במקרר מינימום. כשאת לבד, כולם אומרים, לא צריך כל כך הרבה. בטלוויזיהסדרות אהבה ישראליות שהופכות את החיים שלה לעוד יותר עגומים.
“גלי, את תהיי חולה מזה,” נאנחת נינה, החברת-חיים שמופיעה פעם בשבוע. “תצאי מהבית, תלכי לאיזה חוג, ריקודים לקשישיםשמעתי שזה טרנד חדש.”
“איזה ריקודים, נינה?” מנפנפת אותה גליה. “למי יש בכלל כוח לרקוד איתי? ובשביל מי?”
נינה מושכת כתף, הולכתוגליה נשארת שוב עם החלון והחיים.
***
בסוף מאי הגיעה רותם, הנכדה. סטודנטית שנה שנייה, רועשת, קופצת, תמיד עם אוזניות. פרצה לדירה הדוממת כמו טייפון צבעוני.
“סבתוש! חיבוק! אני פה כל הקיץ! נמאס לי מהחום בתל אביבבאתי לשקט שלך ולבורקסים שלך!”
גליה התעוררה רוחנית. הבורקסים, ממולאים, מרק עוף, קציצותהכול יצא מההקפאה ישר לשולחן. רותם טרפה, סיפרה על אוניברסיטה, על החברות, על איזה אוהד מעניין שלא “קולט רמזים”.
“ומה איתך, סבתוש?” שאלה ברצינות כששבתי מתיישבות עם תה ועוגת פרג מול החלון.
“מה איתי, נו…” נאנחה גליה. “שומעת אותך, והראש כבר מסתובב. מחר אולי אנקה חלון.”
“את מתגעגעת?”
“ברור, רותם. המון.”
רותם בוחנת אותה, פתאום עיניה מתעוררות:
“סבתא. תקשיבי רגע. תני לי להוריד לך אפליקציה של היכרויות?”
גליה כמעט נחנקה מהתה.
“את בסדר? היכרויות? עוד רגע שבעים!”
“נו, צאי מזה, סבתוש.” רותם שמה רגליים על הכיסא, לא נבוכה בכלל. “יש שם אנשים בגיל שלךיושבים בדיוק כמוך, רוצים חברה, אולי איזה טיול. למה שלא תנסי?”
“נו בחייך, איזו שטות!” כעסה גליה. “חמישים שנה הייתי נשואה, ומה עכשיו, אתחיל לצוד גברים בטלפון? פאדיחות…”
“אף אחד לא ידע,” קרצה רותם. “סוד כמוס, בחיי. בואי ננסה, רק בשביל הצחוקים.”
גליה עשתה קולות של ‘עזבי שטויות’, אבל בערב, כשרותם יצאה לבלות עם החברות, גליה מסוקרן פתחה את הטלפון. רק להציץ, מה כבר יכול להיות.
מצאה, הורידה, נרשמה. שמה תמונה ישנה שלה מנתניה, חתכה את דני מהפריים. כתבה: “גליה, 68. מחפשת שותפה לטיולים ושיחות טובות.”
ושכחה מזה, עד הבוקר.
***
בוקר. הטלפון מזמזם. הודעה מהאפליקציה:
“שלום גליה. אני חנה, 64. גם אני לבד, מחפשת חברה להליכות. אוהבת פארקים ואוויר. אולי ניפגש?”
גליה קוראת פעמיים. חנה. אישה. לא מה שחשבה שיצוץ.
“רותם!” קוראת מיד. “תראי, מישהי שלחה לי הודעה.”
“מי? בואי נראה…” רותם קופצת, מתבוננת. “וואלה, אישה בגילך. מציעה לטייל יחד!”
“ומה עושים?” מתבלבלת גליה.
“מפגשים, בטח! לא תנסי, לא תדעי!”
שלושה ימים אחר כך, פגישה בפארק. גליה טרדה את כל המלתחהשלוש חולצות, שתי חצאיות, בסוף חזרה לחולצה הרגילה. הלכה.
חנה התגלתה כאישה קטנה, עיניים בורקות, קול ברורחלום של מנחה ב’שלום לישראל’.
“גליה, משהו פה מרגיש meant to be! בבית אני נובלת. את אלמנה? גם אני. ילד בברלין, מדברות פעם בשנה. חברותה?”
הלכו יחד, דיברו שלוש שעות. הסתובבו בפארק, ישבו על ספסל, עשו עוד סיבוב. גם חנה אוהבת לרקום, לראות סרטי זיקנה בערוץ 12, וגם לא יודעת איך למלא ימים שנשארים ריקים.
“נעשה את זה שוב?” שאלה חנה כשהן נפרדו.
“יאללה,” ענתה גליה. “שבת?”
וחייכה, לשם שינוי מהלב, לא רק מהשיניים.
***
חודש עבר והן נהיו צמד חמד. כמעט כל יוםפארק, גן הציבורי, מפגשי תה במטבח עם הנוף לבלוני גז. לחנה מלא רעיונות:
“שומעת, בואי נמצא עוד מישהי? יושבות בבית נשים בגילנוצריך להוציא אותן מהפיג’מה! נעשה קבוצה, עזבי אותך.”
“קבוצה מה? מה פתאום?”
“איזה חוג חברתי כזה, הולכות יחד, תה, קולנוע, חוג הליכה נורדיתיש לי מקלות!”
גליה חשבה שזה מגוחך, אבל חנה לא הרפתה. עוד שבוע מצאו את רותי ולילך, שבוע אחר כךעוד שלוש. ככה נולד ‘צעד קל’, מיתוג מתוק של לילך, האקס-מורה האובססיבית לארגון תחרויות.
“הליכה נורדית ימי שני, רביעי ושישי!” צעקה לילך בלוח הוואטסאפ. “שלישיספרים, חמישיwe go to the movies. סופ”ש חופשיאו פיקניק בול.”
בהתחלה גליה התנהלה על אוטומט. אחר כך גילתהוואלה, היא זו שמנהלת את הקבוצה, מוסיפה משתתפות לוואטסאפ, אוגרת המלצות לסרטים, בסוף אפילו נבחרה להיות ה’רכזת’רעיון של לילך כמובן.
“גלי, יש לך כישרון ארגון מולד!” התפעלה חנה. “בלעדייך כל זה היה מתרסק.”
גליה העמידה פני צנועה, אבל בלב הרגישה פתאום חמים כזה, שעושה חשק.
***
האזינו להן בעיתון המקומי. עיתונאי צעיר הגיע, ראיין, צילם, רשם בקדחתנות. אחרי שבועכתבה בולטת ב”ידיעות חולון”: “גיל הזהבהקליקות החדשות של השכונה”.
גליה מביטה בעצמה בתמונה בעיתוןמחייכת, מקלות הליכה ביד, במרכז חבורה צבעונית. החיוך הזהפתאום לא מזויף, אמיתי.
ואז צלצל הטלפון, ערוץ 13 על הקו:
“שלום, גברת פרידמן, אנחנו רוצים להפיק כתבה על המועדון שלך. תסכימי?”
היא ממש, אבל ממש לא רצתה. פחד מוות מהפריים טיים. אבל חנה עם לילך חפרו לה:
“גלי, את לא מבינהרק בזכותך אנשים יצאו מהבית. עכשיו כולם ישמעו, ואולי עוד קשישה תצטרף. אם לא את, אז מי?”
בלית ברירה הסכימה. הצילומים לא נגמרושלוש שעות של טרחה, הכתבת לנה לבבית ולעניין. שאלה, חיפשה, תיעדה את הסיפור של כל אישה.
“תביני,” אמרה גליה למצלמה, “כשאת לבד, נדמה שהכול נגמר. ילדים רחוקים, את חושבתשכחתם אותי. אבל בעצם, לא. צריכה להיות שם קודם בשביל עצמך. מצאנו חברהוחוזרים בבוקר, לחכות למשהו טוב.”
הכתבה שודרה בערב. כל החברות, השכנות ואף כמה קולגות ישנות התקשרו באותו לילה. בעשרת הימים הבאים הצטרפו עשרים נשים חדשות ל’צעד קל’.
***
לגליה מלאו שבעים. תאריך עגול, לא כזה שמתלהבים ממנו. היא כבר חשבה לדלגאיזה חגיגה, בגיל כזה? אבל הקבוצה החליטה אחרת.
“גליה, תהיה חגיגה! בקפה, עם מוזיקה, ריקודים, ואת אתהכוכבת!”
בוודאות התבאסה אבל בפנים התהדרה. קנתה שמלה חדשה, כחולה עם פרחים כמו בנעורים, ונעלי עקב נמוכות, מאלה שלא עושים רגליים תפוחות בקלות.
ואז הטלפון מצלצלהבן ממודיעין:
“אמא, אנחנו באים לחגיגה. אני, מיכל והילדים.”
“מה, באמת? יש לכם עבודה, לימודים…”
“נמצא פתרון, אמא. רק רצינו להיות איתך. עברו המון שנים.”
אותו לילה היא לא ישנה. סידרה, הקציפה, דאגה. בבוקר, כשנכנסו הבן, הכלה והנכדים, הבינה שעברו כמעט שלוש שנים. הנכדיםהגדולה בת שמונה עשרה, הקטן חמש עשרהגדלו, התבגרו.
“סבתא!” קפצה הנכדה. “את נראית אחרת! נהיית צעירה ממש!”
גליה חייכה: “אצלנו זה מועדון פצצת אנרגיה. אין זקנות בג’ינג’ה!”
את יום ההולדת חגגו בבית קפה. הגיעה כמעט כל החבורהנשים עליזות, פרחים, מתנות, שכנות ישנות, חברות וגם רותי ניגנה בגיטרה. לילך הקריאה שירה מקורית.
הבן הסתכל ולא האמין: אמא שפעם הייתה דהויה, מקופלת, מבואסת, עומדת פתאום במרכזזוהרת.
“אימא, זו את?” שאל בלחש.
“זו אני,” חייכה. “פעם הייתי לבד. עכשיו יש חברות, יש קבוצה, יש בשביל מה לקום. אתה קולט?”
“קולט,” אמר. “סליחה שאנחנו לא היינו…”
“עזוב,” נופפה בידה. “יש לכם חיים, יש לי גם שלי. ויודע מה? טוב לי.”
פתאום שיחה מצולמת עם רותם:
“סבתא! שבעים! אוי איזה מדהימה את. זוכרת שצחקת על האפליקציה שהצעתי?”
“כן, כן, שטות גמורה,” גיחכה גליה. “אבל שטות ששינתה חיים.”
***
אפילוג
שנה אחר כך, המועדון ‘צעד קל’ היה להיט ברחבי חולון והסביבההוזמנו לערוצים, כתבו עליהן בעיתונות. החבורה פתחה עוד קבוצותסדנאות סריגה, ציור, אפילו קבוצת תיאטרון.
גליה לא עוד משתתפתהיא המארגנת, עם רכזות עזר, לוז שנתי עמוס.
הבן מגיע יותר, הנכדים חופרים לה בוואטסאפ, שואלים עצות. רותם, מגשימת חלומות, עשתה סטאז’ ב’ידיעות תל אביב’מתכננת לכתוב על פנסיונרים נמרצים.
“סבתא, את ההשראה שלי,” אומרת בהתרגשות.
וגליהיושבת לה שוב ליד החלון. אבל הפעם היא באמת רואה אביב. לא רק מחוץ לחלון, גם בתוך הלב.
החיים קיבלו טעם חדש. ומדהים לגלות עד כמה.
גליה מחזיקה עדיין את אפליקציית ההיכרויותלעיתים מציצה, רואה פרופילים. אבל היא כבר לא מחפשת. כי מה שחשובאת עצמהכבר מצאה.
“תקשיבו בנות,” היא אומרת לכל המצטרפות החדשות, “לא לפחד. החיים הרבה יותר ארוכים ממה שחושבים. תמיד אפשר להתחיל מחדש, גם כשנדמה שהכול נגמר.”
והן מאמינות להכי רואות מולן אישה חיה, זורחת, בחיוך ענק. בגיל שבעיםכוכבת אמיתית. שהוכיחה: גיל זה רק מספר, והחייםהם בכלל מצב רוח.
