מצב הנפש
דלית ברקאי ישבה במטבח שלה ודברה לחלון. בחוץ כבר התחילה האביב, הגשם הפסיק, הריחות רעננים, אבל בליבה היה חורף עמוק. שלוש שנים עברו מאז שאבד לה בעלה, ועדיין לא נהיה קל יותר. לכאורה כבר התרגלה, השלימה, אבל בתוכה ריקנות כאילו מישהו לקח ממנה חלק חיוני, והמכונה ממשיכה לפעול, אבל חורקת.
הילדים רחוקים. הבן בתל אביב, הבת בחיפה. הנכדים גדלו לכולם חיים משלהם. מתקשרים בראשי חודשים, לפעמים שולחים תמונות בווטסאפ. דלית רואה את התמונות, מחייכת ואז חוזרת לשבת ליד החלון ולהביט החוצה על הרחוב השקט.
השכנות מזמינות אותה להצטרף להן, לשבת על הספסל בגינה, לפטפט על מחלות ומרשמים אבל זה לא מעניין אותה. פעם, כשהייתה עם רוני בעלה, היו יוצאים יחד לטיולים בגן הציבורי, הולכים לסרט בשבתות, מבקרים אצל חברים. ועכשיו אין עם מי ללכת, ואין סיבה.
במקרר רק מה שהיא צריכה לעצמה. לבד, לא צריך הרבה. בטלוויזיה סדרות רומנטיות שמביאות רק עוד בדידות.
“די, דלית, את הורסת את עצמך ככה,” נאנחת חברתה מרים, שמקפידה לקפוץ אליה פעם בשבוע. “צריך כבר לצאת מהבית. תבואי איתי לחוג ריקודים לגמלאים. שם כיף!”
“איזה ריקודים, מרים?” דלית מניפה ידה בביטול. “אין לי עם מי לרקוד, וגם לא בשביל מי.”
מרים נענעת בראשה, והולכת. דלית חוזרת לשבת ליד החלון.
***
בסוף מאי הגיעה נכדתה שירה סטודנטית שנה שנייה, עליזה, לא מפסיקה לדבר, תמיד עם אזניות באוזניים. פרצה לתוך הדירה השקטה כמו משב רוח:
“סבתא, הלו! אני כאן לכל הקיץ! נשבר לי מהרעש של תל אביב, אני רוצה שקט ועוגות שלך!”
דלית התעוררה לתחיה. עוגות, קציצות, תבשילים הכל חזר למטבח. שירה אכלה בתיאבון, סיפרה על האוניברסיטה, על החברות, ועל איזה מישהו בשם דן, שנראה לה חמוד אבל “לא קולט רמזים”.
“סבתא, ומה איתך?” שאלה תוך כדי ששתו תה ואכלו ריבה.
“מה כבר יש לספר,” נאנחה דלית. “הנה, יושבת ושומעת אותך. מחר אני מתכננת לנקות את החלון.”
“משעמם לך?”
“כן, שירה. מאוד.”
שירה הביטה בה במבט חד, ואז נדלקה בעיניים:
“סבתא! למה שלא נוריד לך אפליקציית הכרויות?”
דלית חנקה את התה שבפיה.
“את? השתגעת? איזה הכרויות, אני בת שבעים!”
“נו אז מה? יש שם מלא בני גילך שמחפשים אנשים לדבר איתם, וגם טיולים. אולי תכירי מישהי חדשה לפחות לטיול בגינה.”
“שטויות,” פסקה דלית. “חמישים שנה הייתי נשואה, ועכשיו אני אתחיל לחפש גברים בטלפון? בושה וחרפה.”
“אף אחד לא ידע!” שירה צחקה. “זה דיסקרטי, סודי, תביני? בואי ננסה, סתם קטע.”
דלית נפנפה אותה בצחוק, אבל בלילה, כשהנכדה יצאה לפגוש חברות, היא בכל זאת פתחה את הטלפון. רק סקרנות. לראות מה זה האפליקציה הזאת.
חיפשה, הורידה, נרשמה. שמה תמונה ישנה שלה אחת מהנופש בכנרת, חתכה שהרוני לא יופיע. וכתבה: “דלית, 70. מחפשת חברה לטיולים ושיחות.”
ושכחה מזה לגמרי. עד הבוקר.
***
בבוקר הטלפון צפצף. דלית הסתכלה הודעה באפליקציה:
“שלום דלית! שמי נעמי, אני בת 66. גם אני מחפשת חברה להליכות בגינות, אוויר טוב באמצע היום. מאוד חסר לי מישהי לדבר איתה. נפגש?”
דלית קראה פעמיים. נעמי? אישה! לא גבר, כמו שדמיינה.
“שירה!” קראה. “בואי רגע! איזה גברת כתבה לי פה.”
“מי זאת?” שירה קפצה לחדר, חטפה את הטלפון. “או, סבתא, היא בגיל שלך! מזמינה לטיול, איזה חמודה!”
“ומה אני אמורה לעשות?” התבלבלה דלית.
“ברור שמפגשים! מה ההיסוס?”
אחרי שלושה ימים נפגשו בגן הציבורי. דלית הייתה לחוצה כמו ילדה מדדה שלוש חולצות, שתי חצאיות, לבסוף לבשה את מה שתמיד לובשת ויצאה החוצה.
נעמי התגלתה כאישה קטנה וממזרית, עם עיניים מבריקות וקול גדול. מיד לקחה את העניינים לידיים:
“דלית, כמה טוב שנפגשנו! לשבת לבד בבית זה מוות איטי. לשתינו בטח יש הרבה משותף. היית נשואה? גם אני אלמנה. ילדים? לי יש בן בברלין, נפגשים בקושי פעם בשנה. בואי נהיה חברות.”
שוחחו שלוש שעות. הלכו ברחבי הפארק, התיישבו לספסל, חזרו להסתובב. התגלה שגם נעמי אוהבת לרקום, גם היא אוהבת סרטים ישנים, גם לה חסר בן הזוג, גם היא מחפשת מה למלא בו את הימים.
“נפגש שוב?” הציעה נעמי בפרידה.
“כן,” חייכה דלית בפעם הראשונה מזה זמן רב חייכה חיוך אמיתי, לא מאולץ.
***
תוך חודש הן נפגשו כמעט כל יום. בפארק, על הטיילת, לפעמים אפילו אצלי לקפה ולשיחות ערב ארוכות. לנעמי לא נגמרו הרעיונות.
“תקשיבי, למה שלא נמצא עוד מישהי מהאפליקציה?” הציעה. “יש מלא נשים בגילנו שיושבות לבד, מחכות שמישהו ידפוק להן בדלת… ואנחנו? מארגנות להן קבוצה!”
“קבוצה?” לא הבינה דלית.
“כן, חוג. הולכות יחד, שותות תה, משוחחות על ספרים, יוצאות להליכה נורדית. לבד זה משעמם, אבל יחד הכי טוב!”
דלית בהתחלה היססה. מה לי ולחוגים עכשיו? אבל נעמי הייתה נחושה. תוך שבוע צירפו עוד שני שמות רונית וטובה. אחר כך הצטרפו גם אורית, רבקה ועפרה.
וכך נולד החוג “צעד קל”. את השם הציעה טובה, שהייתה פעם מורה ואהבה לארגן הכול.
“הליכות נורדיות בימי ראשון, שלישי וחמישי!” פיקדה. “בימי שני שעת תה עם שיחה על ספרים. חמישי יציאה לסרט או תערוכה. שבת הפסקה, אלא אם מתחשק.”
בהתחלה דלית סתם השתתפה. עם הזמן הופתעה לגלות שהיא מנהלת את הקבוצה בווטסאפ, קולקטת מצטרפות חדשות, ואפילו נבחרה “רכזת” (שוב, יוזמה של טובה).
“דלית, את פשוט כישרון ארגוני!” התלהבה נעמי. “בזכותך יש פה קבוצה. את מכניסה שמחה.”
דלית התחמקה, אבל ליבה התרחב במתיקות.
***
בעיתון הקהילתי שמעו על החוג. עיתונאי צעיר בא, ראיין, צילם. כעבור שבוע פורסמה כתבה: “זיקנה פעילה: כך גמלאיות מנתניה מצאו חברות”. דלית בהתה בתמונה היא עומדת במרכז, עם מקלות הליכה ביד וחיוך רחב כמו נערה.
ואז התקשרו מהטלוויזיה המקומית.
“גברת ברקאי, נשמח לעשות כתבה על החוג שלך. מסכימה?”
היא מאוד נבהלה. אבל נעמי וטובה הפעילו לחץ:
“דלית, זה לטובת העניין! עוד נשים יראו ויצטרפו. את רוצה לעזור לאנשים בודדים, לא?”
בלית ברירה הסכימה.
הצילומים נמשכו שלוש שעות. הכתבת, יעל, הייתה עדינה ונעימה. שאלה איך הכול התחיל, על המשמעות של הקבוצה.
“תביני,” אמרה דלית למצלמה, “כשנשארים לבד, נדמה שהחיים נגמרים. שאת לא חשובה לאף אחד. במיוחד עם הילדים רחוקים. אבל בסוף את מבינה את חשובה, קודם כל לעצמך. פגשנו פה חברות, ויש בשביל מה לקום בבוקר. בשביל ההליכה, השיחה, יום חדש.”
שידרו את הכתבה בחדשות הערב. דלית לא הפסיקה לקבל טלפונים כל הערב שכנות, מכרות, אפילו חברות מהעבודה. בתוך שבוע הצטרפו לקבוצה עוד עשרים נשים.
***
דלית חגגה שבעים. מספר עגול. היא לא רצתה לציין הרי איזה חגיגה זה בגיל כזה? אבל החוג החליט אחרת.
“דלית, אנחנו מארגנות לך מסיבה!” הכריזה נעמי. “בבית קפה, עם מוזיקה וריקודים. את הכוכבת תתכונני!”
דלית ניסתה להתחמק, אבל עמוק בפנים התרגשה. אפילו קנתה שמלה חדשה כחולה עם הדפס של פרחים קטנים, בדיוק כמו בשנות נעוריה. וגם נעליים נוחות.
ואז התקשר הבן מתל אביב:
“אמא, אנחנו באים לחגיגה שלך אני, נועה והילדים.”
“באמת? הרי עבודה, לימודים…”
“ניקח חופש. חייבים לראות אותך, מזמן לא היינו אצלך.”
בלילה שלפני האירוע, דלית לא עצמה עין. ניקתה, אפתה, התרגשה. ובבוקר, כשהבן עם המשפחה הופיעו בדלת, קלטה שלא ראתה אותם שלוש שנים. והנכדים הבכור בן שמונה עשרה, הקטנה כבר בת חמש עשרה.
“סבתא!” חיבקה אותה הנכדה. “את נראית אחרת. ממש צעירה!”
דלית צחקה: “ומה חשבת! יש לנו פה חוג זיקנה פעילה, לא עוסקות בזקנה…”
את יום ההולדת חגגו בבית הקפה. כמעט כל החברות מהקבוצה הגיעו לבושות צבעוני, עם פרחים ומתנות, שכנות, קולגות לשעבר, נעמי הדריכה את הערב, טובה הקריאה שיר שכתבה בעצמה, עפרה ניגנה ושרה.
הבן הביט באמא שלו ולא האמין. לפני שלוש שנים הייתה קפואה, כפופה, עייפה. ועכשיו…
“אמא, זו את?” שאל כשישבו בצד.
“אני, בן יקר,” חייכה. “פעם הייתי לבד. עכשיו יש לי חברות, עיסוקים, יש בשביל מה לקום בבוקר. מבין?”
“מבין, אמא. מצטער שלא הגעתי יותר.”
“עזוב,” נופפה יד. “יש לכם חיים משלכם, ולי משלי. ועכשיו באמת יש לי חיים.”
אז צלצלה שירה בווידאו:
“סבתא, יום הולדת שמח! זוכרת כשאמרתי להוריד אפליקציה ואמרת שטויות?”
“שטויות,” הודתה דלית. “לפעמים שטויות משנות חיים.”
***
אחרית דבר
כעבור שנה, “צעד קל” הפך לחוג מפורסם בנתניה. הוזמנו שוב לטלוויזיה, כתבו עליהם בעיתונים. הנשים יזמו עוד חוגים לסריגה, ציור, אפילו חוג משחק.
דלית כיום כבר לא סתם משתתפת אלא מתאמת ראשית. יש לה עוזרות, לוח שנה מלא, תכניות לשנה קדימה.
הבן ומשפחתו מגיעים לעיתים קרובות יותר. הנכדים מתכתבים איתה בווטסאפ, מתייעצים, שולחים תמונות. שירה, הנכדה, התחילה להתמחות בעיתון המקומי רוצה לכתוב על פנסיונריות פעילות.
“סבתא, את ההשראה שלי,” היא אומרת.
ודלית רק מחייכת ומביטה מהחלון. הפעם כבר לא חורף אביב אמיתי בחוץ.
החיים ממשיכים, והם יפים.
דלית עדיין מחזיקה את אותה אפליקציה בטלפון. לפעמים נכנסת, מציצה בפרופילים, אבל בעצמה כבר לא מחפשת. היא מצאה את העיקר את עצמה. כל היתר מתווסף מאליו.
“נשים יקרות,” היא אומרת לבנות שמצטרפות וחוששות, “החיים ארוכים משנדמה. ותמיד אפשר להתחיל מחדש. אפילו כשנדמה שהכול נגמר.”
והן מאמינות, כי הן רואות מולה אישה חיה, מאושרת, פורחת. שבגיל שבעים הפכה לכוכבת הקהילה. שהוכיחה שגיל הוא רק מספר, והחיים מצב של הנפש.
