יומן אישי הסתעפות החיים
24 במרץ, תל אביב.
היום פגשתי את תמר בבית הקפה הקבוע שלנו בדיזנגוף. איזה אי-שפיות, ואיזו שמחה לראות את הפנים המוכרות שלה אחרי יום ארוך במשרד ועשרות שאלות שרצו לי בראש.
ישבתי עם כוס קפה שחור מול הספל שלי. תמר הגיעה מתנשפת, עם תיק בידה ואפשר היה לראות על פניה את רשימת המשימות “יש לי חצי שעה, אחר כך יש לי להסיע את שירה לחוג מחול ואוריה לכדורגל”, זרקה לי תוך כדי נפילה אל הכיסא מולי.
חייכתי כששאלתי, “נו, תמר, הבן שלך חוגג שש עוד מעט. עד מתי תקראי לו ‘אוריה’? הוא כבר ילד גדול!”
“תני לו ליהנות. רק אתמול סיפר שהתאהב. בנעמה מהבניין ממול. ואמר שיתחתן איתה. איך זה נשמע לך?”
“נשמע לי טבעי מאוד, במיוחד בשביל הילד שלך. תזכרי בעצמך, אגב…”
“נו, לא להשוות! זוכרת מה אימא עשתה לי כשאמרתי שאני רוצה להתחתן עם גדי מהשכבה?”
“ברור! היית בת חמש עשרה, והיא רעדה מפחד… את באמת כמעט הבאת לה התקף לב! ומה יצא מזה? גדי אפילו לא הסתכל עלייך אז, אבל זה לא ממש הזיז לך.”
“ובסוף נישאתי לו, ועכשיו אני משלמת על האהבות של נעוריי. אימא הייתה צריכה להעניש אותי קשה יותר מה זה שנה לשטוף כלים לכל המשפחה? מה זה עונש? עדיף הייתה מונעת ממני לצאת…”
“בחייך, ממך לא היו מצליחים למנוע כלום, ותמיד המתיקת את החיים לכולנו, גם כשכביכול עשית בלגן.”
צחקנו ושתקנו קצת. שתיקה כזו של אחותות יודעות. ואז תמר שאלה, “נו, ומה את עושה בנוגע להצעת הנישואין? את בהלם? למה מתלבטת?”
הורדתי עיניים. סיפרתי לה שוב בקול רם, “אני פשוט פוחדת שאיתן לא יקבל את דניאל. ודווקא אחרי כל הפרחים והטבעת הזו, הוא ביקש שאשלח את דניאל אל ההורים שלי לשבוע אחרי החתונה.”
שיחקתי בטבעת על האצבע. לא ציפיתי מאיתן לפחות מזה הוא תמיד היה נדיב, יזם עסקים ושחקן טניס מצטיין שפתאום היה מוכן להתמסד, וגם חלם על חתונה איתי. אבל בכל זאת, יש לי את דניאל שלי.
“אני מבינה את הפחד, מיקה”, תמר אמרה וליטפה לי את היד. “אבל לדעתי, את לא יכולה לכלוא את עצמך רק בגלל זה. את זוכרת מה אימא תמיד אמרה: ‘אם גבר באמת רוצה אותך, והוא רציני, הוא יאהב גם את הילד שלך’.”
נזכרתי באימא שלי, נועה רוזנבלום, שתמיד הייתה מסתכלת לי בעיניים ברגעים כאלה, ומספרת לי על החיים הקשים שלה. היא הייתה לבד כשהאבא הביולוגי שלי עזב אותה ולא התקשר יותר אף פעם. לאבא החורג שלי ד”ר עמוס רוזנבלום לקח שנים לבנות איתי קשר שהיה הרבה יותר ממשפחה, קשר אמיתי של אבא ובת.
אימא תמיד עבדה קשה, ניקתה בתים, למדה ועם הזמן הקימה חברה קטנה להפקות ואירועים. לא היו לנו דולרים, רק שקלים, והרבה אופטימיות ונחישות. כשעמוס נכנס לחיינו, הוא לא לקח אותי כעול; אדרבה, רצה לתת לי תחושת בית וביטחון, והוא הסביר לאימא שגם אם אין דם משותף, הלב אחראי לא פחות.
אולי זו הסיבה שאני כל-כך מהססת עם איתן. אני יודעת מה זה אומר להכניס גבר חדש לחיים של ילד זה צעד משמעותי.
“תראי, מה הוא אמר לך בדיוק?” תמר המשיכה לחקור, לא מרפה.
“שום דבר הגיוני, רק ‘בואי תשלחי את דניאל לסבתא לשבוע מיד אחרי החתונה.’ לא הסביר למה.” לא זכרתי שאי פעם הרגשתי כזו מבוכה ומבולבלת.
המזל הוא, שתמר תמיד יודעת להחזיר אותי לפרופורציות. היא חייכה, הרימה את הטלפון שלי ואמרה, “פשוט תשאלי אותו. לא צריך להתחבט שנים סביב ה’אם’ וה’אבל’. מספיק לשאול ישר ולעניין.”
“אבל מה הוא יחשוב עליי?”
“נו באמת”, היא נאנחה, “את עומדת להתחתן איתו, לא? את לא ילדה יותר. די עם החששות פשוט תשאלי. אולי הוא רוצה זמן אינטימי איתך, ואחר כך שבוע שלם עם כל המשפחה. ולדניאל, אולי יהיו חיים חדשים, אולי יוולד לו סוף-סוף אבא שהוא יאמץ מרצון.”
השתהיתי. להסתכל על הדברים ככה, באמת לא חשבתי עד עכשיו.
חשבתי על איך דניאל נולד, מתוך משבר, לא מתוך זוגיות יציבה, ונלחמתי יחד עם ההורים ותמר, שסעדה וניחמה אותי בכל לילה בלי שינה. תמיד פחדתי שמא אפסיד לו משהו אם אכניס גבר נוסף לבית, שמא ישברו לו שוב את הלב.
אבל אולי במקום להילחם עם ‘מה היה אם’, נכון פשוט לשוחח. להפסיק לנסות לנחש מה קורה לראש של השני, לשחרר כבר את ההרגל לשמור לעצמי את כל הפחדים, ופשוט לשאול ולבנות אמון.
והמוּדעות הזאת חלחלה בי כמו גל חזק של ים יהודי התרגשות גדולה, מעט חשש, ומעל לכל ביטחון שאפשר להמשיך הלאה.
שלוש שנים אחרי אותו יום, דניאל עמד ליד מיטה בתל השומר. הוא קיבל מידיו של איתן היום כבר אבא אמיתי תינוקת קטנה עטופה בשמיכת תינוקות לבנה. ראיתי את האושר בעיניו כשחייך ואמר, “אמא, איזה יפה היא!”
והלב שלי התמלא בשקט עמוק וידיעה ברורה הדרך הייתה רצופה חששות, לא תמיד חלקה, אבל יחד מצאנו תשובות.
גם אם כל עוד היה בנו צלו של ספק, תמיד אפשר פשוט לשאול, ולקבל אהבה אמיתית.
