אמא, למה את תמיד כזאת?! קולה של אורית נשמע בקו קרוב לשבירה. בכל פעם אותו דבר!
אורית, אני רק רוצה לעזור! צעקה האמא בטלפון. יואב אדם טוב, למה את מדאגת אותו?
אני לא מדאגת! רק ביקשתי שלא תשאירי גרביים מלוכלכות על הרצפה! זה עניין בסיסי!
הוי, ילדה שלי, את מדקדקת יותר מדי! גברים כאלה, תתרגלי! אפילו סבי היה ככה…
אל תדברי על סבא! איני רוצה לשמוע שנשים חייבות לשאת! חייבות, חייבות! ומה הגבר צריך?!
אורית לחצה את הטלפון לאוזנה והסתובבה בדירה. יואב נסע לביקור עבודה בבוקר, והיא קיוותה שעוד יום של שקט יחלוף, אבל האמא, כמו תמיד, מצאה סיבה להתקשר וללמד לקח.
גבר צריך להרוויח, ואישה להקפיד על הבית, אמרה האמא במלוא רצינות. אני כל חיי ניקיתי אחרי אבא, והכל טוב, בריאים.
אמא, אני עובדת גם! משרה מלאה! ואני מרוויחה כמעט כמו יואב! למה אני צריכה גם לנקות אחרי שלו כמו אחרי ילד?!
כי את אישה. כך זה אצלנו. אורית, אל תזעי על האמא. אני רק רוצה לך טוב.
אורית נשפה, לחצה את קצה האף באצבעות.
יודעת, אמא. רק עייפה כל כך.
תתאמני אז. תנוחי, תישני.
אי אפשר. פה כזה בולגן שהעיניים כואבות.
הן נפרדו, ואורית השליכה את הטלפון על הספה. היא הסתכלה סביב. האפלון באמת היה מלא בבלאגן יואב, לפני שהלך, פזר חפצים לכל מקום, קערות לא שטופות בערימת המטבח, כלי גילוח במקלחת.
אורית קפצה למעלה, קיבלה מגב, החלה במטבח, חיטתה כל צלחת, כוס, מחבת. אחרי זה נגבה את השולחנות ושאפה את השטיח. בערב הגיעה לחדר השינה.
המיטה לא מסודרת, מצעים מקומטים, כריות על הרצפה. היא החלה לפתוח את הסדינים כדי לשים אותם בכבסה. יואב תמיד ישן בתנועה, מזיז שמיכה, והיא הרגל להתרגל.
בזמן שהיא מושכת סדין, הוא נתקע במשהו. אורית נכנסה למצב קוואט, הציצה מתחת למיטה. בקצה מאובק של החדר עמדה קופסה קרטון פשוטה, שמקורה היה נייר קופסאות נעליים ועטופה בבדיקה.
היא משכה אותה, נצנצה מאבק. הקופסה הייתה כבדה, ובתוכה שמעו רעש. על הכיסוי לא היה כתוב שום דבר.
מה זה? לחשבה לעצמה.
הקופסה לא נראתה לה מוכרת. יואב אף פעם לא הזכיר שמאחסן משהו מתחת למיטה. סקרנות לקחה שלט.
אורית קילפה את המדבקה ופתחה. בפנים היו פרטים נשיים: חולצה בוהקת וורודה עם צוואר רוכ’ן, צעיף משי כחול עם דוגמא, כפפות עור חום כהה, פנקס בעור, בקבוקון בושם ישן עם מדבקה משובשת.
החולצה הייתה במידה שלא מתאימה לה היא לובשת 44, והזו הייתה 46 או 48. הסגנון היה רומנטי עם קפלים, לא כמו הסגנון העסקי שהיא מעדיפה. הבושם היה ריח כבד, מתוק, מזרחי שונה מהבושמים הקלים שהיא רגילה.
לב האישה פגש במשהו זר דברים של אישה אחרת מתחת למיטה של בעלה.
הפנקס נפתח, בעמוד הראשון כתב יד נשי: “יומן של מאירה”.
מאירה? אורית פצחה דפים. ההרשומות קצרות, מתועדות בתאריכים. האחרונה 15 במרץ. היום בלוח היה 8 חודשים לפני היום.
“היום הוא שוב לא קרא לי. הבטיח, אבל לא חזר. מחכה, והקול שלו שקט. כואב.”
“אחרי זה, פסקה: ‘נפגשנו בבית קפה. הוא מדבר על העתיד, על שינוי. אני מאמינה לו. רוצה להאמין.'”
רשומה קודמת: “הוא נתן לי את הצעיף. אמר שהכחול מתאים לי. שמחה כל כך.”
אורית סגרה את הפנקס, שמה אותו חזרה בקופסה. ידיה רעדו, הראש פקק. היא חיבבה את יואב. יואב, בעלה, היה עם אישה אחרת. מאירה.
היא חייגה ליואב. צלצול ארוך. יואב לא ענה. היא חזרה לחייג, חזרה, עד שהפעם חמשת פעמים הוא הרים.
שלום? אורית, מה קרה? קול ישנוני, מתוסכל.
מי היא מאירה?! קראה אורית.
השתיקה נמתחה.
מה? שאל יואב.
מצאתי קופסה מתחת למיטה! עם החפצים שלה! עם היומן!
פסקת זמן. ואז יואב נשף עמוק.
אורית, אני לא יכול לדבר עכשיו, אמר ברחש. אחזור מחר ונדבר.
לא! עכשיו! תסביר עכשיו!
לא בטלפון. מחר, חתם והניח.
אורית חיכתה לתשובה, אבל הקו נסגר. יואב כיבד את הטלפון. היא נפלחה על המיטה, הדמעות זרמו בעוצמה. יואב בגדל עם מאירה במשך שלוש שנים, קנה לה מתנות, הלך איתה לקפה, הבטיח עתיד.
היא בכתה עד שהדמעות נחלפו. אז הלכה למקלחת, שטפה פניה במים קרים, הסתכלה במראה. פניה חיוורות, עיניים נפוחות, שיער מבולגן.
חזרה למיטה, פתחה שוב את הקופסה, עבר על הפריטים. כל דבר היה מבולבל, נמתח, חלק מהן שחוקות.
קראה את היומן שוב, הפעם מהרצף מתחיל שלוש שנים קודם. רשומה ראשונה:
“פגשתי אותו בפארק. דיברנו על ספרים. הוא חכם, הרבה קורא. אהבתי.”
זה היה שלוש שנים לפני נישואיהם. יואב היה בר בגין, היא כבר חמש שנים נישאה איתו. הוא היה נואש, נשא שני לבבות.
היא קראה איך מאירה כתבה על פגישות, על תקוות, על ציפיות. הוא הבטיח, דיבר, אך לא סיפר על נישואין קודמים.
הרשומות האחרונות היו עצובות.
“הוא מדבר פחות. אומר שהרבה עבודות, עייפות. אני מבינה, אבל כואב. רוצה להיות קרובה, אבל הוא מרחיק אותי.”
“היום הוא לא בא. חיכיתי שעתיים. הוא שלח הודעה ששכח, עסוק. שכח ממני.”
“התשעממתי לחכות. רוצה לשחרר, אבל איך?”
המסמך נגמר. אורית סגרה, ישבה על הרצפה, ידיה על הברכיים, מביטה בחלל ריק.
הלילה עבר ללא שינה, היא קמה, הלכה, חזרה למיטה, הבוקר הגיע עם ראש כואב ועיניים דביקות.
יואב חזר בצהריים, נכנס עם המפתחות, שם את התיק במעלית. אורית ישבה במטבח, שתתה קפה. הקופסה חומצה על השולחן.
שלום, אמר יואב ברצינות.
אורית לא הגיבה, רק מביטה.
הוא ניגש, ישב, הביט בקופסה.
קראת? סמן על היומן.
קראתי.
הכל?
הכל.
יואב העביר יד על פניו ונשף.
אורית, זה לא מה שאת חושבת.
מה אני חושבת? היא קיבלה את הכוס. ששלוש שנים הוא בגד לי, נפגש עם מאירה, הבטיח לה עתיד, ואני חיה איתו?
לא, נענע יואב בראשו. זאת לא הייתה בגידה.
אז מה זה? היא הרימה קול. חברות? היכרות מקרית?
מאירה היא אשתי הראשונה, השמיע יואב.
אורית קפאה. הכוס נפלה, הקפה נשפך.
מה? לחשה.
אשתי הראשונה. נישאתי כשגרמתי 21, היא הייתה בת 19. חיינו שנה, ואז התגרשנו.
אף פעם לא אמרת לי שהיית נשוי! צעקה אורית. אף פעם! שאלתי, אמרת שאין!
כי זה היה כואב, ירד יואב ראשו. היא חלתה בסרטן. התגרשנו כי היא רצתה שאני לא אחזיק בחייה. אמרה שאני אחפש אהבה אחרת, היא תתמודד לבד.
אורית עברה לשתוק, יואב המשיך.
לא רציתי להתגרש. נשבעתי שאהיה איתה, נעבור את זה יחד. היא ביקשה גירוש, והייתי חסר זמן לתפוס. הסתיימנו, והיא נותרה.
ומה אחרי זה? שאלה אורית.
ניסיתי לחיות. פגשתי נשים, אך אף אחת לא הייתה. בפעם אחת פגשתי אותך, התאהבתי, נישאתי, חשבתי שאשכח.
אבל לא שכחת, סיימה היא.
לא שכחתי, אישר יואב. מאירה חזרה לפני שלוש שנים, שלחה לי הודעה שרוצה לראות אותי. הלכנו לפגישה. היא חזרה למצב טוב, אך כבר יותר מבוגרת, מבט עצוב.
אז זה היה רק פגישות, קפה, הליכות? אמרה אורית.
כן, דיברתי איתה, תמכתי. לא היה שום קשר פיזי. רק רגשתי אחריות.
אבל רגשית היית איתה, הצביעה אורית. אהבת אותה.
אהבתי, עדיין אוהב. היא חלק מהחיים שלי, אבל אני גם אוהב אותך, אחרת, אך גם כן, חזר יואב, ניסה להגיע אליה, היא משכה את היד.
מה קורה לה עכשיו? למה ההרשומות פסקו? ביקשה.
יואב השקט, ואז לחש ברגישות:
היא מתה לפני שמונה חודשים. המחלה חזרה, הרופאים לא יכלו לעשות דבר. קח זמן, אבל היא הלכה.
אורית סגרה פנים, ראשה לא קיבל את האמת. יואב נגע באישה חולה, והיה עם האישה שלו, אורית, באותה מיטה.
למה לא אמרת? קראה בדמעות.
פחדתי, השיב. פחדתי שתעזבי, שהבנת שמעשה זה לא נכון. רציתי לעזור לה, ולא לאבד אותך.
היא קמה, הרגישה שרוצה להילחם, אבל השקט בא. היא עמדה לפני הקופסה.
למה אתה שומר את זה? שאלה. אם היא מתה, למה הצלת את החפצים?
זה כל מה שנשאר ממנה, אמר יואב. לקחתי את החצאית, הצעיף, הכפפות, הבושם, היומן, כדי שלא יאבדו. שמתי מתחת למיטה כדי שלא תראי.
אבל אני רואה את זה, חיזקה אורית. לא יודעת מה לעשות.
מה את רוצה? שאל יואב בעדינות.
אורית שמעה זמן רב, ולאחר מכן אמרה:
רוצה זמן לחשוב. להבין אם אוכל לבטוח בך שוב. אם אפשר לחיות עם אדם ששקר שלוש שנים.
כמה זמן? שאל הוא.
לא יודעת. שבוע, חודש, אולי יותר.
טוב, אקח את הזמן, חייך יואב. כמה שתצטרכי.
הוא לקח תיק, ארז דברים, יצא. אורית נשארה לבד, ישבה על הספה, פתחה את היומן של מאירה. בדף האחרון הייתה רשומה נוספת, כתובה בכתב רועד:
“אם את קוראת את זה, משמע שכבר אינני כאן. סלחי לי שלא השארתי אותך עד הסוף. הייתי בחורה בודדה ופחדה. אתה היה אור בחושך. תודה על הכל. תשתדל להיות שמח. את ראויה לאושר. שמרי על האישה שלך. מאירה.”
אורית סגרה את היומן, חיבקה את הברכיים ובכתה על מאירה שמתה לבדה, על יואב שנלחם בין שני לבבות, על עצמה שנפגעת ובורחת. הדמעות התחילו להתפוגג, והבינה שהמעשה של יואב, אמנם מסובך, נבע מרצון להוריד את הכאב של מישהי חולה.
היא לקחה את הטלפון וחקרה את יואב.
היי, תבוא, אמרה. חייבים לדבר באמת.
הוא הגיע בעשרים דקות. הם ישבו על הספה, היא אחזה בידי.
קראתי את הרשומה האחרונה של מאירה. היא ביקשה שאהיה שמח ולשמור עליך.
יואב השתק, לחוץ את ידה.
אינני אומר שאני סולח לחלוטין, המשיכה אורית. זה כואב. אבל אני מבינה מדוע עשית זאת. זה לא מצדיק, אבל מסביר.
אור ניסה יואב.
תן לי לסיים. אני צריכה זמן, כדי לבנות מחדש אמון. כדי לדעת שבחרת בי ולא בזיכרון שלה. תוכל לחכות?
כמה שצריך, אמר יואב. אצטרך לחכות.
הם נשארו שם זמן מה, ידיים מחוברות. אחר כך אורית קמה, לקחה את הקופסה.
מה נעשה איתה? שאלה.
לא יודע. לשמור? או לשחרר?
נביא אותה לקבר. נניח שם. זה יהיה שלה, ולא שלנו.
יואב הנהן, חייך.
הם נסעו לשבת על קבר מאירה, קבר קטן עם צלב פשוט. יואב הציב את הקופסה, עמד ושקט, לחצה ראשו על האדמה.
סלח לי, לחש. על כל מה שעשיתי.
אורית עמדה לצידו, לחצה ידו. היא חשה הקלה משקיעה. העבר נשהם חזרו הביתה יד ביד, יודעי שהאמת והסליחה הם הדרך לשמור על האהבה ולבנות עתיד שלמים.
