תקשיב, חייבת לספר לך משהו שלא הייתי מאמינה שיקרה אצלי בבית.
כבר איזה שבועיים אני שמה לב שיואב, הבן שלי בן ה-15, מתנהג לגמרי שונה. לא שהוא מתמרד או מתחצף פשוט נהיה סגור כזה, קצת מרחף, לא מספר יותר מדי. הוא חוזר עייף מהתיכון, נועל את עצמו בחדר, כמעט ולא אוכל, וכשאני שואלת מי הוא מדבר איתו או לאן הוא יוצא הוא היה מתבלבל כזה ועונה מהר.
היה לי ברור שיש משהו. חשבתי אולי הוא נדלק על מישהי או עובר את כל הדרמות שרק מתבגרים יודעים לעשות בקטע שלהם. אבל משהו בי הרגיש שזה מעבר.
לילה אחד, הוא התקלח והשאיר את התיק שלו על הריצפה במטבח. לא עמדתי בפיתוי פתחתי.
יש שם ספרים, איזה חטיף חצי אכול ואז חבילת טיטולים.
לא צוחקת. של טיטולים לתינוק, מידה 2, תקועים בין מחברת למעיל שלו.
הלב שלי נשמט לרגע. מה הקשר לבן שלי והטיטולים האלו?
מיליון מחשבות. אולי יש פה מישהי בהריון? אולי הוא סוחב איזה סוד עצום?
אבל יותר מהכל לא רציתי ישר להאשים או להלחיץ אותו, אז בלילה הבא לקחתי יוזמה.
שמתי אותו בבית הספר בבוקר, ואז נסעתי והחניתי שתי רחובות ממנו, חיכיתי לראות מה קורה.
20 דקות אחרי זה אני רואה אותו יוצא מהשער הצדדי ברגל, לכיוון ההפוך מהתיכון.
הלב שלי התחיל לדפוק. אני הולכת אחריו ממש כמו באיזה סרט.
עוברות איזה רבע שעה של הליכה בסמטאות צדדיות, עד שהוא עוצר מול בית ישן ומתפרק, כאילו שכוח אל בקצה של פתח תקווה.
הגינה מוזנחת, טיח נופל מהקירות, וקרטון עושה צל על החלון.
להפתעתי, יואב מוציא מפתח ונכנס פנימה.
הפסקתי לחשבן, הלכתי מאחורי, דפקתי בדלת.
והנה הוא פותח לי את הדלת באמצע היום עם תינוקת על הידיים. בחיי.
היה נראה כאילו תפסתי אותו באמצע שוד כזה עיניים גדולות.
אמא? מה את עושה פה? הוא שואל מבולבל.
נכנסתי. הדירה חצי חשוכה, כל מיני בקבוקים, מוצצים, שמיכה בסלון. התינוקת בערך שישה חודשים, יפיפיה, עיניים חומות ענקיות.
יואבי, מה הולך פה? מי זו התינוקת? שאלתי אותו ברוך.
הוא ליטף לה את הגב, כזה אינסטינקט של אמא, אפילו שזו לא שלו.
קוראים לה יערה, הוא ענה בשקט, היא לא הבת שלי. היא אחותו של חבר שלי, נדב.
נדב? אני מנסה לעכל.
כן, הוא לומד איתי. מכיתה א אנחנו חברים. אמא שלו נפטרה לפני חודשיים. פתאום, בלי הכנה.
אין להם אף אחד האבא עזב אותם ממזמן.
התיישבתי.
ואיפה נדב?
הוא עכשיו בתיכון. אנחנו עושים תורנויות. אני שומר עליה בבוקר, הוא אחרי הצהריים. פחדנו שיקחו את יערה למוסד, שנאבד אותה, שלא יהיה לה כלום.
עכשיו הכנתי אספרסו כי באמת, אין לי מילים.
הוא סיפר איך נדב ניסה להסתדר לבד עם אחות קטנה אחרי שהאמא נפטרה.
המשפחה לא התערבה, אז הם החליטו לדאוג לה ניקו את הדירה הזו של הסבתא, ויואב הסכים להיות חלק מהעניין.
הם קנו טיטולים וחלב מכסף שחסכו משישישבת, והם פשוט טיפלו בילדה הזו לבד.
לא ידעתי איך לספר לך הוא הלחיש, כמעט בוכה.
חיבקתי אותו. לא האמנתי שאני שומעת את הסיפור הזה.
הבן שלי, בגיל ההתבגרות, התייסר חודשים בשביל להיות שם בשביל ילדה שלא שלו, רק כדי שלא יפרידו בין אחים.
הסתכלתי על יערה הקטנה היא כבר נרדמה לו בידיים, מחזיקה לו בחולצה.
אנחנו לא נותנים להם להיות לבד עם זה, אמרתי לו.
רק הסתכל עלי המום: אמא, את לא כועסת?
ניערתי את הראש, מחייכת ובוכה.
אני רק גאה בך, יואב. היית צריך לשתף אותי. לא היית חייב לסחוב את זה לבד.
באותו יום כבר הרמתי טלפון לעובדת סוציאלית, לעורכת דין שמתעסקת בנערים, ואפילו ליועצת של נדב בתיכון.
התחלנו הליך משמורת זמנית לנדב, ודאגתי לשלב אותם אצלי בבית פעמיים בשבוע שיהיה להם גם קצת שקט, וגם שנוכל להמשיך לעזור.
ימים של טפסים, פגישות, בדיקות רקע. לא היה קל. אבל עם הזמן זה עבד.
יואב היה קם לפנות בוקר, מכין בקבוקים, מנקה, מתקן טיטולים, מספר ליערה סיפורים מפוצצים בקולות מצחיקים שהיא תגלגל צחוק.
נדב, לאט לאט, חזר לנשום, לומד להתמודד עם האבל שלו ושלא יפחד שמישהו ייקח את אחותו.
לילה אחד ירדתי למטה יואב יושב עם יערה על הברכיים, היא משחילה לו אצבע לפה וצוחקת.
הוא מסתכל עליי: לא ידעתי שאפשר לאהוב מישהי שהיא לא משפחה שלי, ככה.
אמרתי לו: אתה נהיה בנאדם עם לב ענק.
לפעמים בחיים, הילדים שלנו עוברים מסע שלא נוכל לגונן עליהם ממנו, אבל ברגעים כאלו הם מפתיעים אותנו בעוצמות ובטוב לב שיש בהם.
חשבתי שאני מכירה את הילד שלי.
לא היה לי מושג כמה לב ותעוזה יש לו.
וכל זה התחיל מחבילה של טיטולים בתיק.
וזה הפך לסיפור שאספר בגאווה עד סוף חיי.
