מצאתי חיתולים בתיק של הבן שלי בן ה-15 אז הלכתי אחריו, ומה שגיליתי שינה הכל
במשך שבועות אחדים הבן שלי בן ה-15, עדן, התנהג… שונה. לא היה מרדן או חצוף, פשוט… מרוחק. היה חוזר עייף מהתיכון, ננעל בחדרו בשקט וסוגר את הדלת. כמעט לא אכל, רעד בכל פעם ששאלתי לאן הוא הולך או עם מי הוא מדבר. חשבתי אולי הוא מאוהב, אולי עובר משבר נעורים אותם דברים שבני נוער מנסים לפתור לבד.
אבל בפנים הרגשתי שיש פה משהו עמוק יותר.
יום אחד בערב, כשעדן התקלח והתיק שלו נותר מיותם בפינת המטבח, סקרנותי גברה עליי. פתחתי אותו.
בפנים מצאתי ספרים, חטיף אנרגיה חצי אכול וחבילת חיתולים. כן, חיתולים חבילה של חיתולי נובורן מרשרשים, תחובה בין ספר מתמטיקה לקפוצ’ון.
הלב שלי עצר. למה לעדן הבן שלי, כמעט גבר צעיר, חיתולים?
אלף מחשבות התרוצצו האם הוא הסתבך? אולי יש פה מישהי? מסתיר ממני סוד ענק?
אבל לא רציתי להגיב בפזיזות או ללחוץ גם לא להתעלם.
למחרת, אחרי שהסעתי אותו לבית הספר בתל-אביב, החניתי רחוק וחיכיתי. השגחתי מרחוק.
אחרי זמן קצר ראיתי אותו מחליק משער אחורי, מתרחק מהכיוון של בית הספר. הלכתי אחריו, ליבי דופק.
הליכה של רבע שעה, דרך סמטאות מיוזעות בדרום העיר, הביאה אותו אל בית ישן, מתקלף ומוזנח בסוף הרחוב. הגדר חלודה, החצר עטורה עשבים שוטים, אחד התריסים חסום בקרטון.
להפתעתי, עדן שלף מפתח ופתח את הדלת.
יצאתי מיד מהאוטו וניגשתי ישירות לדלת, דופקת בהיסוס.
היא נפתחה לאט, וגיליתי את הבן שלי עומד שם, תינוקת בזרועותיו.
הוא הביט בי, המום כמו עופר במנורת רכב.
“אמא? מה את עושה פה?” לחש.
עברתי פנימה, מותקפת מכל כיוון. בחלל דירת המצוקה צללים וריח תינוקות: עריסה, בקבוקים, שמיכה על ספה מהוהה. בידיו תינוקת, גזע חום בעיניה, לא יותר מחצי שנה.
“מה זה, עדן? של מי התינוקת הזו?” לחשתי.
הוא הסתכל מטה ונענע אותה, כשהתחילה לייבב.
“קוראים לה גפן,” לחש. “היא לא הבת שלי. זו אחות של חבר שלי, עמרי.”
“עמרי?” השתוממתי.
“כן, עמרי מכיתה י’. חבר ילדות. אמא שלו נפטרה לפני חודשיים פתאומי. אין להם משפחה אחרת. האבא עזב כשהיו ילדים.”
התיישבתי מיואשת.
“איפה עמרי עכשיו?”
“עמרי בבית הספר. אנחנו מתחלפים. הוא בשעות הבוקר, אני באחר הצהריים. פחדנו שאם יגלו, יקחו מגפן את המשפחה היחידה שנשארה לה.”
עדן גולל באוזניי: איך עמרי ניסה להשגיח על אחותו הקטנה מאז שאמא שלהם נפטרה. לא פנו לשום גורם מבוהלים מהרווחה, השניים רקמו הסכם סודי יחד טיפלו בתינוקת בבית הנטוש של סבתא. החליפו משמרות, האכילו, החליפו לה. רק הם, בלי שאף אחד ידע.
“חסכתי את כל הדמי כיס שלי בשביל חיתולים ואבקה,” לחש עדן.
הדמעות נשרו ממני. הבן שלי נער בסך הכול נשא בחשאי מעשה של רחמים ואומץ שלא העז אפילו לשתף אותי.
הבטתי על התינוקת, כמעט מנמנמת, אגרופה אוחזת בחולצתו של עדן.
“אנחנו חייבים לעזור להם,” אמרתי. “נעשה את מה שנדרש.”
הוא הביט בי בהפתעה, הדמעות זורמות בין הריסים. “את לא כועסת?”
הנהנתי בשלילה. “לא. אני גאה בך, מתוק שלי. אסור היה שתישא כל זה לבד.”
באותו ערב התחלתי בשיחות יועץ ביה”ס, עו”ס חירום בעיריית תל-אביב, עורך דין משפחה. עם כל המידע הנדרש, והוכחות למחויבות האדירה של עמרי וגפן, יצאנו להליך של אפוטרופסות זמנית. הצעתי שגם גפן תגור כמה ימים אצלנו, כדי שעמרי יוכל לסיים תיכון. הצעתי לעזור לו לגדל תינוקת.
היה קשה. היו פגישות, בדיקות רקע, ביקורים לא מתואמים אבל יום אחר יום התקדמנו.
כל הזמן הזה, עדן לא פספס החלפת חיתול. לא דילג על האכלה. למד להרגיע בכי, להכין פורמולה, אפילו לספר סיפור לילד בגוונים מצחיקים בשביל שגפן תחייך.
ועמרי? סוף סוף קיבל תמיכה ומעט מנוחה. יכל לעבד את האבל, להתבגר, ולהיות שוב נער בלי לוותר על אחותו האהובה מכול.
ערב אחד ירדתי לסלון ומצאתי את עדן יושב ברגליים שלובות, גפן מטפסת עליו וממלמלת. הוא הביט בי, מלא אור.
“לא האמנתי שאפשר לאהוב ככה מישהו שהוא לא המשפחה שלך,” לחש.
“אתה הופך לאדם עם לב ענק,” אמרתי.
לפעמים החיים לוקחים את ילדיך למקומות שאי אפשר להגן עליהם ולפעמים הם חוזרים משם גדולים משהעזת לחלום.
חשבתי שאני מכירה את הבן שלי. לא היה לי מושג לכמה אהבה, אומץ וגבורת שקט טמונים בו.
הכל התחיל מחבילת חיתולים בתיק גב והפך לסיפור שאספר בגאווה לשארית חיי.
