מצאה בארכיון של אביה צוואה, שבה הוא הותיר את כל רכושו לאישה זר.
שוב שכחת ליטול את הכדורים?! כמה אפשר, אבא! קראה מרים בקול קרוע, והניחה כוס מים ברעש על השידה.
בת שלי, אל תצעקי, ראשי מתפוצץ, קימץ הבעה חלשה וסימן ברכה בידו. אני לוקח, מייד.
מייד! זה מה שאתה אומר כל יום! ובכל זאת הכדורים עדיין על המדף!
אברהם אליהו, בן שבעים, שלף קופסה עם גלולות בתנועה משוקעת. חצי שנה עברו אחרי השבץ, והוא עדיין מתאושש.
מרים, אל תצטרפי לאבא, נכנס האח איתן, נושא שקית מצרכים, הוא באמת מנסה.
מנסה? אם באמת היה מנסה, כבר היה בריא!
אברהם גזז את הכדורים וקפץ על הכרית. מרים תיפרה לו את השמיכה, פקפוקה על פניה.
אבא, הבטחת לי היום להראות לי איפה המסמכים של הדירה, אני צריכה אותם להגיש לבקשה.
לאיזו בקשה?
לקבלת סבסוד על החשבונות, אמרתי לך.
אה, כן, הנהן. במגירה השמאלית של השולחן, תיק כחול.
מרים נעמדה במעבר, שם עמד שולחן כתיבה עץ ישן. היא ואיתן רצו לארגן את ניירות האב אחרי המחלה, כדי לדעת איפה כל דבר נמצא למקרה חירום.
היא פתחה את המגירה השמאלית והוציאו תיק כחול. בתוכו היו תעודת בעלות, פנקס טכני וקבלה ישנה. היא סרקה את הניירות עד שהביטה במעטפה לבנה שעליה כתוב צוואה.
הלב קפא. צוואה. האב חיבר צוואה ולא סיפר להם דבר.
ידיה רעדו כשפרקה את המעטפה. בתוך מספר דפים נחתום בחותמת נוטריון.
«אני, אברהם אליהו, במצב שכלי חזק וזיכרון ברור, מצהיר בזאת שכל נכסי, כולל הדירה בכתובת , מצוי ל…»
מרים קראה הלאה והקפיצה.
«…לאנה כהן, גרה בכתובת »
קראה פעם נוספת, פעמיים, שלושה. לאנה כהן אישה זרה, שם בלתי מוכר.
איתן, קראה לבעלה, מנסה לשמור על קול רגוע, בוא הנה.
איתן יצא מהמטבח עם כוס תה.
מה קרה?
מרים העבירה לו את הצוואה. הוא קרא, פניו הפכו חיוורים.
מה זה הרעש הזה?
אני לא מבינה, מי זאת לאנה כהן?
אין לי מושג.
הם נעמדו במעבר, מביטים זה בזה. מהקול של אבא בא ממיטה:
מרים, מצאת את המסמכים?
מרים נעה בחזרה לחדר, איתן עקב אחריה.
אבא, מה זה? הציגה את הניירות.
אברהם הביט בדפים, פניו השתנו תחילה הפתעה, לאחר מכן תוהו.
מאיפה זה?
היה במגירה, יחד עם המסמכים של הדירה.
מרים, זה זה עניין אישי שלי.
עניין אישי? קולה של מרים הפך לצעקה. אבא, אתה משאיר את הדירה לאישה שלא שייכת לנו! אנחנו כבר לא ילדים?
בת שלי, תירגעי
איני יכולה! מי היא לאנה כהן? למה לא סיפרת לנו?
אברהם הסתתר בעיניים.
זה מורכב להסביר.
אז נסה! אמר איתן, יושב על הקצה של המיטה. אבא, אנחנו זכאים לדעת.
הוא נשתה נשימה עמוקה.
לאנה אלנה סרייג’ייבנה היא… בתי.
השתיקה נעה בחדר. מרים חשה שהרצפה נמסה מתחת לרגליה.
בתך? חזרה לשאול. איך זאת?
היה לי רומן לפני שמתי את האם שלנו. אלנה נולדה כשהייתי בן עשרים. לא ידעתי עליה הרבה זמן.
חכה, חכה, איתן משח את פניו בידיו. אז יש לנו אחות שלא הכרנו?
כן.
והייתה לך דירה בשביליה?
כן.
ומה איתנו?
אברהם פתח את העיניים.
אתם מבוגרים, עצמאים, כבר יש לכם דירות, עבודה. אלנה … אלנה חיה קשה כל חייה. אמם מתה כשהייתה בת חמישה עשר, נותרה לבד.
ועזרת לה? שאלה מרים.
כן. איך יכולתי? אבל לא כפי שהייתי רוצה.
האם האמא ידעה?
לא, לא רציתי לפגוע בה.
מרים התיישבה על כיסא, מחשבותיה סערו. היא פתחה את פיה:
אבא, אתה מדבר איתה?
כן, היא באה מדי פעם כשאתם לא בבית.
כמה נוח, קראה מרים בצחוק מרוקן. בת סוד, פגישות סודיות.
מרים, לא רציתי לפגוע בכם
אבל פגעת! הכי פוגע הוא שלא סיפרת לנו! אנחנו משפחה!
פחדתי
ממה? משאלתנו שלא נבין? או שמא האם תעזוב?
היא הלכה לפני שנה.
היא נזכרת בקול של האם, סרטן עולמי, מהיר.
אם כך היית יכול לספר לנו לפני כן, לחשה.
רציתי. חיפשתי את הרגע, אבל אחרי השבץ הכל הסתבך
אבא, קם איתן, בוא נודה. האם אלנה יודעת על הצוואה?
לא.
בטוח?
בטוח. היא אפילו לא יודעת שיש לי דירה, חושבת שאני גר בדירת שכירות.
מרים פנתה אל איתן.
אנחנו צריכים להיפגש איתה.
למה? קפץ אבא בעוררות.
כדי לגלות את האמת, לראות את האחות בעיניים.
בבקשה אל תעשה את זה
חייבים, לחשה מרים בעוז. תני לי את הטלפון שלה.
אברהם הסס, אך לבסוף נכתב המספר בטלפון שלו.
הוא יצא מהחדר, איתן הלך אחריה.
באמת רוצה להיפגש? שאל על המטבח.
ואתה?
לא יודע. זה שונה מדי.
יש לנו אחות! צריך לדעת עליה!
אולי היא… לא מי שהיא?
מה?
אולי היא רוכשת? רוצה את הדירה?
מרים נזכרה במחשבה של איתן, והחלה להטיל ספק.
בצהריים, אחרי שאיתן הלך לישון, אברהם נרדם, מרים חייגה.
סליחה?
אלנה כהן?
כאן מרים, בתו של אברהם אליהו.
מרים? קולה רועד. איך מצאת עליי?
מצאנו צוואה אפשר להיפגש?
אני לא יודעת. הוא רצה שתשאירו את זה סגור
עכשיו אני יודעת. מתי?
מחר, שלוש. קפה העיר העתיקה ברחוב קינג חידוד?
אני אבוא.
מרים הניחה את היד על הקיר, מביטה מהחלון. מחר תיפגש עם האחות שלא ידעה שהיא קיימת חמשים וקצת שנה.
בבוקר היא סיפרה לאיתן.
גם אני אבוא.
מפחד שתהיה חדה?
אולי היא תספר משהו שלא נחשף.
הם הגיעו לקפה חמש בעשרה דקות לפני השעה. ישבו ליד החלון, מרים משכה מפית, רגליה רוטטו.
בשעה שלוש נפתח הדלת, נכנסה אישה של כארבעים וחמש, קוטרת אפורה, שיער קשור בזנב, ללא איפור.
היא הסתכלה סביב, מרים הבינה שזה היא. נענעה בידה.
שלום, לחשה אלנה.
שבו, הציע איתן, מזיז כיסא.
אלנה ישבה, ידיה רועדות.
אתם מאוד דומים לאבינו, אמרה, מביטה במרים. במיוחד העיניים.
גם אתה, אמרה מרים, מתבוננת באף ובסנטר.
אמא שלי תמיד אמרה שאני נשארת את אבא, הוסיפה אלנה.
ספרי לנו על עצמך, ביקש איתן. אנחנו צריכים לדעת אמת.
אלנה לקחה כוס מים, שתתה.
אמא שלי, אולגה, הכירה את אבא כשהיינו בני עשרים. היא נשאה, הוא נבהל ונעלם. היא הולידה אותי וגידלה לבד.
ואז?
כשהייתי בת חמישה עשר, אמא חלתה בסרטן. היא ידעה שלא תחיה, וביקשה למצוא את האבא. מצאה אותו דרך מכרים, ביקשה שיעזור לי.
והוא הסכים?
כן. בא מדי פעם, הביא כסף, אוכל. אחרי מותה הוא דאג ששמחתי במקצוע הלימודים והמחנה.
הוא נשוי?
כן, לאמא שלכם. כבר היו לו ילדים. ביקש שלא אגיד לאף אחד, כי זה יפצע את משפחתו.
ואת שמרת סוד?
מה לעשות? הייתי אסירת תודה שהוא איכשהו דאג לי.
מרים הרגישה רגש של רחמים ועצבות משולבים.
האם אתם עדיין נפגשים?
כן, באים כל יום חמישי, כשאתם לא בבית.
זה כואב לראות את זה, אמר איתן. אתם באים בשקט?
כן.
ואת יודעת על הצוואה?
על איזו צוואה?
על כך שהאבא השאיר לך דירה.
אלנה הפכה חיוורת.
מה? קראה בקול רועד. אף פעם לא ביקשתי דירה! אני רק רוצה את אבא!
באמת לא ידעת?
אושרתי! אני לא דיברתי איתו על הירושה!
איתן נשען לאחור, חשב.
אז הוא בחר לבד…
כן, נראה ככה, חייכה מרים, מביטה בו בעיניים.
אלנה נגבה עצב, משכת דמעות.
אני מבינה כמה זה כואב לכם. גדלתי ללא אבא, עכשיו פתאום יש לי קרובי משפחה.
מה אתה צריך? שאלה מרים.
רק שהאבא יהיה בריא, שנוכל להיות יחד בלי להסתיר.
מרים הרגישה חום פנימי נמס.
איפה את גרה?
שוכרת חדר, עובדת כמחנכת בגן ילדים.
כסף?
כמעט ולא.
דיברו עוד כמה דקות, על ילדות, על קושי, על תקווה.
אני קנאה בכם, אמרה אלנה. ראיתי תמונות שלכם, משפחה שמחה.
אנחנו לא ידענו עלייך, אמר איתן. אחרת
אחרת מה? קיבלנו אותך?
אולי, לא ידוע.
כשנפרדו, מרים חיבקה אותה.
בואי ביום ראשון, נציג את האבא בפורום המשפחה, איתנו.
באמת?
באמת.
בבית, מרים דיברה עם אביה.
למה השארת לה את הדירה?
אברהם הביט בתקרת החדר.
כי חובתי אליה. עזבתי את אימה שלה, לא קיבלתי לשאת בתור בת. הדירה היא פיצוי קטן על חיי.
ומה איתנו?
יש לכם בית, עבודה, חיי שגרה. אלנה גרה בחדר שכירות.
אפשר היה פשוט לעזור בכסף.
ניסיתי, אבל אחרי מועדתי, מי יטפל בה?
מרים ישבה על קצה המיטה, מביטה באביה.
אם היינו יודעים קודם?
פחדתי שהאמא תוציא אותי, שתפנה את הלב.
היינו מתנגדים.
אברהם אחז בידה.
עכשיו אני מבין, האושר לא בממון, אלא באנשים סביב.
מרים חיבקה אותו, שדלה דמעות.
ביום ראשון, אלנה הגיעה בשלוש, הביאה עוגת שמרים שהיא אפתה בעצמה. הייתה מבולבלת, מתאמת שיער.
מרים פתחו את הדלת, חייכה.
תיכנסי, אל תחששי.
אלנה נענה בחיוך, בעדינות.
המשפחה כולה התכנסה סביב שולחן: מרים ובעלה שרגיי, איתן ובעלתיו תמר, הילדים, ואלנה.
אברהם ניגן בטבעותיו, מבטו נעול בתמרור אלנה.
אלנה, אני רוצה להציג אתכם, זו אלנה, בתי.
אלנה סמאטה, קולה רעד.
שלום, לחשה.
אפשר שאלה? פנתה אשת איתן, תמר. את יותר גדולה ממרים?
כן, בחמש שנים.
אם כך את האחות הבכורה?
אלנה הביטה במרים.
כן, כנראה.
מרים חייכה.
אז יש לי אחות בכירה, לא חולה.
כולם צחקו, הקרח נמס.
בשעת הארוחה שוחחו על כל דבר: מה אלנה עושה בגן, מה איתן בעסק, מה מרים על נכדים.
אתה נשוי? שאלה תמר.
לא, לא הסתדר.
ילדים?
לא.
אז אנחנו המשפחה שלך, הרימה מרים כוס, נשתה לחיי המשפחה החדשה!
הכולם הרימו כוסות, אברהם בכה משמחת.
אחרי שהאורחים הלכו, אלנה קראה למרים.
לגבי הצוואה, חשבנו אולי תנו לך את החלק הגדול, כי אנחנו צריכים את הדירה יותר.
אלנה, אל תתרצי! אנחנו יכולים לחלוק שווה.
אלנה בכתה, חיבקה את מרים.
תודה, אני מרגישה חלק מהמשפחה.
חודשים חלפו, אברהם החל להתקדם, הרופאים אמרו שהשיפור נובע משמחה נפשית.
אלנה באה עכשיו רק בסופי שבוע, ברצון, לא בסוד. מרים ויהודה הפכו לחברות קרובות, מתקשרות תכופות, נפגשות בקפה.
יום אחד מרים שאלה:
אלנה, האם אתה מרגישה כועסת על האבא?
אלנה חייכה בעדינות, וקולה הרך נשמע מלא סליחה, כאילו כל הפצלים האפורים נמסו באור של המשפחה.
