המפה הלבנה, החיים האפורים
המרק היה מוצלח. תמר ידעה את זה בוודאות, כי טעמה שלוש פעמים בזמן הבישול וכל פעם חייכה לעצמה. סלק טרי מהשוק הכרמל, בשר עם עצם שהתבשל שעתיים, שן השום שהוסיפה ממש בסוף, כמו שצריך. השולחן היה ערוך נרות, מפה לבנה, ההיא הפשתנית ששמרה לאירועים מיוחדים. חמש עשרה שנה לנישואין. זה מספיק מיוחד.
החושך ירד על תל אביב. אוקטובר תמיד אפור כאן לחות, ריח עלים רקובים, אוטובוסים עם עשן. תמר מזיזה קלות את המזלג לימין הצלחת, מיישרת את המפה בפינה, למרות שכבר ישרה. עומדת רגע במטבח, מקשיבה לתקתוק השעון מעל המקרר.
יונתן חוזר הביתה בשמונה וחצי. שומעת אותו נאבק במנעול, משליך שקית לרצפה, לוחץ על מתג האור במסדרון.
נו, מה הכנת? הוא מציץ למטבח, לא טרח להוריד את המעיל.
כנס, תשטוף ידיים, תשב. מחייכת. יש מרק, עוף, סלט טרי.
יונתן מוריד מעיל ונשאיר אותו תלוי על גב הכיסא. בוחן את השולחן.
מה הנרות האלו?
בשביל מה יום נישואין.
הוא לא עונה. פונה לברז, שוטף זריז ידיים, מתיישב. תמר מגישה את המרק, צלחת מולו. שמנת חמוצה, גם מהשוק. חופן כף גדולה מעל, כמו שהוא אוהב.
יונתן מריח. טועם. לועס.
חמוץ.
תמר מתיישבת מולו.
חשבתי שזה יצא טוב.
אצל אמא שלי המרק אחר. אצלה, לא יודע, יש לו עומק. הטעם שלה אמיתי.
תמר נאנחת. תאכל, זה חם.
אני אוכל. מסובב את הצלחת. למה מפה לבנה? תכתים אותה.
אני לא אכתים.
נראה. ממלמל. אמא שלי שמה מפה בצבע כהה, סגולה, זה פרקטי. וגם יפה.
תמר מביטה בנרות. הלהבה רועדת קלות כשהוא זע באי-שקט.
יוני, היא אומרת בשקט היום חמש עשרה שנה.
אני יודע.
לא אמרת כלום כשנכנסת.
הוא מרים עיניים, מופתע, כמעט פגוע.
מה להגיד? מזל טוב? הרי אנחנו גרים יחד, זה לא יום הולדת.
סתם, חמש עשרה שנה זה
זה חמש עשרה שנה. קוטע. העוף מוכן?
תמר קמה, מביאה מהתנור. העור פריך, עשבים, כמו שיונתן מעדיף.
יבש, אומר בלגימה.
הרגע הוצאתי.
כנראה היה בתנור יותר מדי. לאמא שלי תמיד עסיסי עוטפת בנייר כסף.
תמר שמה עוף בצלחת שלה, נוגסת. מכונית חולפת מחוץ לחלון, מאירה בתקרה את לבן הנברשת.
פגשת את אמא שלך היום? שואלת.
קפצתי אחרי העבודה. למה?
סתם.
הוא שוב מעיף מבט במפה.
חבל על הלבנה, תמר. זה לא רציני. אמא שלי יודעת לערוך כלים מתאימים, מפה יפה, לחם פרוס דק. את פורסת עבה מדי.
תמר מניחה את המזלג, בשקט, בלי כעס.
מבפנים משהו מתכווץ ונרפה, כאגרוף שמשתחרר.
יונתן, קולה רך עד משתומם, אתה שומע את עצמך?
מבטו מתחדד, טיפה עצבני, כאילו הפריעו לארוחה.
מה אמרתי? רק שאצל אמא שלי זה יוצא יותר מוצלח. זה לא העלבה.
נכנסת הביתה, לא ברכת. התחלת להעיר על הארוחה, המפה, הלחם, העוף. שלוש שעות עמדתי במטבח.
אוקי, אז מה? אני אמור למחוא כפיים? זה התפקיד שלך, תמר.
היא שותקת.
תפקיד, מהדהדת.
ברור. את בבית, מבשלת. אני עובד ומפרנס. כך זה עובד.
והחמש עשרה שנה זה גם רק מובנות מאליה?
מה את רוצה שאקרא שירה? מגחך. לאמא שלי תמיד היה חשוב פחות רומנטיקה, יותר סדר, ואז הבית מחזיק.
הנר רועד, שומעת את זה.
תמר קמה, לוקחת את הצלחת שלה, ניגשת לחלון, עומדת ומתבוננת בגגות הרטובים, באור הצהוב מהבתים שממול, בעץ שבעצם כבר עירום כמעט.
היא מסתובבת.
יונתן, תארוז את הדברים שלך.
הוא מרים ראש.
מה?
תארוז, ולך. בבקשה.
מבטו חסר הבנה. צוחק, קצר, כמו שיעול.
את רצינית?
כן.
על מרק?
לא על מרק.
אז על מה? קמצוץ חריפות בקולו. שאני מזכיר את אמא? תמר, מגוחך.
לי זה לא מצחיק.
נעלבת? עומד, ידיים שלובות. מצטער, אוקי? שבו, תאכלי.
לא, יוני.
הוא בוחן אותה. היא עומדת צלולה, גב זקוף. אולי קיווה לדמעות, לרעש, לטריקה. לא לזה.
את לא מתבדחת, אומר אט-אט.
לא.
שקט. השעון מתקתק. הנרות דולקים.
על שיחה אחת
לא אחת. חמש עשרה שנים של אותה שיחה. לך, יוני. קח מה שצריך, את השאר תיקח אחרי.
הוא עומד עוד דקה. מסתובב, הולך לחדר שינה. שומעת אותו פותח ארון, ממלא תיק. היא נשארת במטבח, יושבת מול הנרות. הלהבות שקטות, לא רועדות.
כשהוא יוצא עם תיק, נעצר בדלת.
את תתחרטי, אומר.
אולי, משיבה. להתראות, יוני.
הדלת נסגרת. המנעול ננעל. נשארת להאזין להתרחקות הצעדים.
מכבה נרות. אין טעם להדליק לבד. שוטפת כלים. המרק נכנס למקרר, התיאבון הלך.
הדירה מריחה מבצל מטוגן וקצת רטיבות. אוקטובר בתל אביב, כשכל החלונות פתוחים, אבל החימום עדיין לא עובד.
תמר הולכת לישון בעשר וחצי. שוכבת ומתבוננת בתקרה, מאזינה לטלוויזיה של השכנים. חושבת בעיקר על דבר אחד: היא לא בוכה. זאת הפתעה.
***
רות, אמו של יונתן, פותחת את הדלת כמעט לפני שהוא לוחץ פעם שנייה על הפעמון. תמיד ככה, כאילו עמדה וחיכתה.
יוני! פותחת ידיים. רואה את התיק. אלוהים, מה קרה?
גירשו אותי, ממלמל.
מה? תמר? רות נסוגה, מפנה דרך. אמרתי לך! כמה פעמים הזהרתי אותך! כנס, הכנתי מרק עוף עם תפוחי אדמה, בדיוק מה שאתה אוהב.
הוא משיל נעליים, מתיישב במטבח. הדירה עצמה מריחה מאוכל ומהריח המיוחד של דירה של אישה מבוגרת: נפתלין, קצת ולריהנה ותמיד, מעל הכול, ריח של מטבח ביתי.
האם עוסקת בסירים, לא שותקת לרגע.
תמיד ידעתי שהיא לא מתאימה. קרה לה קרה נשים קרות, יוני, ככה לא באים ילדים. הטבע קובע. תאכל, הנה, פרסתי לך לחם.
הלחם פרוס דק, בגימור. יונתן מסתכל ואיכשהו נזכר שתמר תמיד חתכה עבה.
אמא, לוחש מספיק.
מה מספיק? אני אומרת אמת! חמש עשרה שנה סבלת, מה השגת? לא ילדים, ולא בית נורמלי. הנה, טעם את המרק.
מרק חם, עשיר, כזה בדיוק כמו שהבטיחה. יונתן אוכל בשקט.
יומיים ראשונים חולפים בערפל. הולך לעבודה, חוזר, סועד עם אמא, טלוויזיה. רות מבשלת כל יום, בכיף. “אתה חייב לאכול טוב, יוני, אתה נעשה אפרורי.”
ביום השלישי היא פורקת את התיק שלו בעצמה כשהוא בעבודה.
את החולצה הזאת לא תלבש, רואים שהיא מקומטת, אכבס ואגהץ לך את הכחולה, כחול מתאים לך.
אני אוהב את האפור.
לא שואלת. כחול יותר יפה.
שותק. אוכל קציצות, שותה תה. אמא מסירה מהשולחן ומספרת על השכנה מהקומה הרביעית ש”החליטה לחיות לבד, ותראה, זה בסדר”, ומובן שיש בזה משהו על תמר, אבל יונתן כבר לא מקשיב.
אחרי שבוע מחליטה שהנעליים שלו גרועות, “בשבת הולכים לקנות.”
אמא, הן בסדר.
אני רואה. הסוליה מתפרקת.
לא מתפרקת.
מתפרקת. אמרתי, הולכים.
בשבת הולכים. אמא בוחרת לאט, מודדת עליו זוגות לפי טעמה: רוצה שחור שטוח, היא דורשת חום עם אבזם.
תראה איזה יופי.
אני לא אוהב.
די, אתה לא ילד. אלו עדיפים.
המוכרת שותקת. יונתן בוהה בעצמו במראה ליד הקופה. גבר בגיל העמידה, נעליים חומות עם אבזם, בלי הבעה.
קונה את החומות.
בערבים אמא יושבת מולו ומספרת איך גידלה אותו לבד, כמה היה ילד טוב, איך תמר לא העריכה. יונתן מהנהן.
לפעמים חושב על המפה הלבנה. על הנרות. לא מבין למה היא עשתה מכל זה עניין. חמש עשרה שנה, אז מה. מה יש לחגוג.
וחושב גם על זה שהיא לא בכתה. לא צעקה. עמדה שם, שלווה, וביקשה לעזוב. לא מבין מאיפה השלווה הזאת. חיכה למשהו אחר.
סוף החודש, לא באמת מרגיש טוב.
אמא מסדרת לוח זמנים. “ביום שלישי לרופא, קבעתי”, “בחמישי אל דודה עליזה, היא הזמינה”, “בשישי אל תאחר, יש חלה חמה.”
ביום שישי מתעכב בעבודה, מודיע לאמא. היא מדברת בטלפון באוטובוס, לא מפסיקה, והוא מביט דרך החלון האפל.
העוגה חמה. הטעמים טובים. אבל יש מועקה בחזה, לא כאב, סתם לחץ מתון ורגוע, כאילו חסר קצת אוויר.
***
שלוש שבועות ראשונים תמר חיה כמו בערפל.
הולכת לעבודה, חוזרת, מבשלת משהו פשוט, אוכלת, הולכת לישון. הערבים הקשים השקט הזה בבית. בהתחלה מפחיד, אחר כך סתם שקט.
החברה מיכל מצלצלת כל יומיים: “תמרי, מה שלומך, לבוא?” תמר עונה ש”ברור, לא צריך.” מיכל באה בכל זאת בשבת הראשונה, מביאה יין ועוגיות, יושבות במטבח עד שתיים בלילה. תמר מספרת על הנרות, המרק, אמא של יונתן והמפה הנכונה. מיכל אומרת, “איזה מניאק”, וזה מקל.
עשית נכון, מסכמת מיכל. צדקת.
מפחיד, מודה תמר.
זה יעבור.
אחרי שמיכל הולכת, תמר עומדת בסלון ובוחנת את הווילונות הכחולים הכבדים. יונתן רצה אותם, לפני שמונה שנים: “סוגרים אור, פרקטי”. מאז לא החליפה.
למחרת היא מסירה אותם.
לוקח שעה וחצי המוט כבד, עומדת על שולחן. מקפלת, מכניסה לארון. הסלון משתנה מיד. האור המשעמם של אוקטובר, קר ואפור עדיף מהחושך של הכחול.
אחר כך מזיזה ספה. לא לבד, קוראת לשכן עמוס, מבוגר, חייכן. כעת הספה ליד החלון, האור נופל אחרת.
זה זר, אך נעים.
מתחילה לישון טוב יותר מהשבוע השני. לא לגמרי, אבל כבר לא בוהה בתקרה עד שלוש.
במשרד הכול נשאר רגיל. תמר רואה חשבון מצוינת מסודרת, אמינה. לא מאחרת, ניירת מושלמת. עמיתים מעריכים, במיוחד שרה, הגזברית, קשוחה, עגילי פנינה, לא מספרת על חייה, אבל תמר קולטת שהיא רואה ומבינה.
סוף אוקטובר שרה מזמינה למשרד.
תמר, מתחילה, אני עוזבת ב־הבאה. נוסעת לבת. המנהל רוצה להציע לך להיות הגזברית.
תמר שותקת רגע.
אותי? מתפלאת. רק כדי לומר משהו.
כן. את ראויה. אני רואה מי עובד באמת. קחי.
תמר נוסעת באוטובוס הביתה, חושבת גזברית. אחריות, עומס אחר. תמיד נבהלה מזה. יונתן פעם אמר: “בשביל מה לך קריירה, אני מפרנס.” אז הסכימה.
עכשיו, באוטובוס, מול הפנסים, חושבת למה בעצם לא?
נובמבר מלא התרוצצות. מתחילה שיפוץ קל: צובעת קיר בחדר שינה צהבהב, מחליפה וילונות ללבן פשתן קליל, קונה אהיל חדש, כתום חמים, מדליקה בערב במקום אור מרכזי. הדירה לאט משתנה נעשית “שלה”.
קונה כמה עציצי גראניום לשים על אדן החלון. ריח רענן ירוק, מתאים לווילונות ולצבע.
את העניינים עם יונתן פותרת דרך עו”ד. הכול רגוע. הדירה שלה, הוא לא טוען. התנהל בשקט, מהוסה. אולי רות דאגה לכך, אולי נמאס לו.
בדצמבר מסכימה להיות הגזברית. שרה לוחצת את ידה.
כל הכבוד, מחייכת לראשונה חיוך אמיתי.
את השנה האזרחית החדשה חוגגת אצל מיכל, עם ילדים, כלבים, סלטים. שמח, טיפה עצוב באותה דרכה מיוחדת של חגים כשמתבוננים אחורה. שותה שמפניה, מביטה דרך החלון בזיקוקים, חושבת: השנה נגמרה היא חיה, ואפילו בסדר.
***
החורף של יונתן מדשדש.
אמא מחליטה שצריך רופא: קובעת תורים פנימאי, קרדיולוג, גסטרו “אתה לא נראה טוב, יוני, צריך לבדוק”. הולך. הרופאים מוצאים הכול “בסדר לגילך”. רות מאוכזבת, כאילו רצתה שימצאו משהו.
בעבודה נהיה קצר רוח. עמיתו, מוטי, עוצר פעם אחת במדרגות:
מה קרה לך, יוני?
כלום.
בבית משהו?
לא
מוטי מעשן, הולך. יונתן נשאר. מביט לעבר חצר המפעל. שלג, עכור, כתמי שמן. לא רוצה לחזור לעבודה, לא לאמא, לא לשום מקום.
חושב לאן בכלל היה רוצה ללכת?
אין תשובה.
כל ערב אמא מחכה עם ארוחה. דואגת, מבשלת, אבל גם מחלקת לו לוח זמנים. מה ללבוש, לאן ללכת. מאחר? מתקשרת. לא ענה? שוב מתקשרת. ובסוף סמס: “אני דואגת, יוני, איפה אתה?”
פברואר, מאחר לחזור. נשאר אצל מוטי לראות משחק כדורסל ושותים בירה. חוזר ב-11.
אמא יושבת בחושך במטבח. נכנס, מדליקה אור, מסתכלת.
איפה היית?
אמרתי שאהיה מאוחר.
“יהיה מאוחר” זה לא להסביר. לא ידעתי איפה אתה, לחץ הדם שלי עלה.
אמא
תאכל, שמרתי קציצות. ואל תכבה פלאפון, התקשרתי שלוש פעמים.
לא כיביתי, היה כדורסל, לא שמעתי.
כדורסל, חוזרת כאילו אמר מילה גסה.
אוכל קציצות, מביט לשולחן.
שמים לב שכבר מתנצל על הכול. על האיחור, החולצה, למה לא התקשר, למה אכל משהו אחר, למה לא אכל.
זוכר שפעם גם הוא אמר בגאווה, “אמא תמיד יודעת איך נכון.” עכשיו, זה מוזר, מביך.
מרץ חושב על חדר משלו. בודק מודעות, יש חדר ברמת גן במחיר סביר. מספר לאמא.
היא בוכה.
לא דרמה, לא גערה שקט. “מה, לא טוב לך פה? מפריעה? אני מבינה, יוני.”
לא עובר דירה.
בלילות לפעמים חולם על תמר: לא רומנטיות, סתם תמונות היא מבשלת במטבח, או נוסעים יחד באוטו. מתעורר, מביט בתקרה בדירה של אמא, שאין בה שום תקווה.
מה היא עושה? איך היא?
אומר לעצמו בטח בסדר, אולי כבר יש לה מישהו.
זה מכעיס אותו משום מה.
***
פברואר מפתיע דווקא בשמש. שלג בהיר, בבוקר בדרך לעבודה, השמש מסנוורת. חושבת חייבת לקנות משקפי שמש טובים, כבר מזמן רצתה.
קונה. עדינים, מסגרת זהב דקיקה. מודדת, צוחקת לעצמה זה קצת ילדותי, אבל טוב.
בעבודה הסתגלות לא פשוטה, אבל מסתגלת. נשארת עד מאוחר, מדברת עם המנהל, עמוס, איש שקט, אוהב דיוק. מרוצה ממנה.
העמיתים סביבה טובים ענת, העוזרת הצעירה, מביטה בה בהערכה מבויישת, לפעמים שמה קפה על השולחן ובלי לומר מילה. תמר אומרת תודה, ענת מסמיקה.
מרץ מיכל גוררת אותה למסיבת יום הולדת אצל חברה שלה, נועה. תמר לא רוצה זרים, רועש, מאולץ. “די לתלות בבית, יהיה טוב.”
נועה מיד חביבה, חובבת אירוח, חתולים, הרבה צמחים בסלון. שתים עשרה אורחים. תמר צמודה למיכל, אחר כך מוצאת עצמה משוחחת עם מורה למתמטיקה, דנה, על ספרים.
יואב יושב מולה. לא בולט גובה ממוצע, שער מאפיר, ברקע, שקט, מחייך כשמשהו באמת מצחיק אותו.
לקראת סוף הערב עומדים שניהם ליד החלון עם כוס תה. שואל, היא עונה. הוא עונה, והיא שואלת. שיחה מתגלגלת בלי מאמץ. מתברר שהוא מהנדס, עובד בתכנון, אלמן ארבע שנים, אשתו מתה מסרטן. מספר בפשטות, כמו שהשלמה.
את ונועה מכירות מזמן? הוא שואל.
דרך מיכל, מהלימודים.
חשוב שיהיו כאלה חברות.
בהחלט, היא מסכימה.
מחליפים טלפונים. סתם, בלי לחצים. הוא שולח הודעה אחרי שלושה ימים, מזמין לקפה. היא נענית.
נפגשים בבית קפה קטן ליד העבודה. מדברים שעתיים. היא מספרת על הגירושים, הוא מקשיב, לא מתערב, לא מייעץ. אח”כ משתף על עצמו. אחר כך מטיילים לאורך הטיילת. אחר כך קולנוע. אחר כך, באפריל, מזמין אותה אליו.
***
יואב גר בדירה בקומה חמישית בבניין ותיק. תמר עולה, בקבוק יין בידה. חושבת בדירה של רווק יהיה בטח בלגן, תצטרך להעמיד פנים שלא אכפת לה. מתרגשת, בקטנה.
מצלצלת.
הדלת נפתחת, ריח תפוחים חמים מתגנב משהו אפוי, קינמון.
תיכנסי, יואב מחייך, הקדמתי, הכנסתי עוגה. מקווה שאת אוהבת תפוחים.
מאוד אוהבת, משיבה.
הדירה צנועה. לא מושלמת, אלא חיה: ספרים וכלים מעורבבים, עיתון על השולחן. בלי סטיילינג, בלי מסכות פשוט חיים.
עוזרת לסלט, הוא חותך גבינה. מדברים, שותקים. השתיקה לא כבדה.
תמר תופסת עצמה מחכה. שמא יגיד “עדיף מלפפונים”, או “הרטבים לא נכונים”, מבט יפה, שיפוטי, כמו בחמש עשרה שנה.
אבל הוא לא אומר. מוזג יין, מביט בשולחן, מביט בה.
תודה שבאת, הוא אומר.
רק שלוש מילים. פשוט. בלי הסתייגויות.
היא מורידה מבט אל הצלחת ומרגישה איך בפנים משהו שקט, זעיר, נרפה. כאילו כל הזמן אחזה במשהו, ועכשיו אפשר לשחרר.
מבעד לחלון ערב אפריל בתל אביב. פנסי רחוב, ענף מנפנף, ניצנים ירוקים ראשונים. העוגה בוערת בתנור, ריח תפוחים מתקתק במטבח.
השיחה נמשכת, תמר מספרת על ילדות, חלום להיות מורה, מגלה איך בחרה חשבונאות. הוא משתף על פרויקט שיקום בתי אבן ישנים. תמר חושבת: זו באמת עבודה יפה להחזיר לחיים מה שנהרס.
כשהיא קמה ללכת, מלווה עד למדרגות.
שמח שהכרנו, הוא אומר.
היא נוסעת הביתה וחושבת לא עליו, לא רק עליו. חושבת על עוגה, ואיך אפשר לבוא לבית של מישהו, לא לפחד מלהידקר. פשוט לבוא, לסעוד, לחזור הביתה קלה.
***
הקיץ עובר בשקט נחמד.
היא נפגשת הרבה עם יואב, בלי לחץ. הולכים יחד לשוק, היא קונה עשבים ושמנת, הוא דגים. מבשלים יחד, זה נעים, שונה ממה שהיה פעם לבד או תחת ביקורת.
אחד ביולי ישנה אצלו, פשוט כי מאוחר, ולא מתחשק לשוב. בבוקר מביא לה קפה למיטה לא דרמטי או ראוותני, פשוט מגיש ויושב.
את עובדת היום?
מהצהריים.
בא לך לנסוע לשוק? אמורה להיות כאן דובדבנים.
תמר אוחזת כוס בשתי ידיים. בוקר קיץ כחול, ריח טרי, ציפורים. רוצה פתאום לבכות אבל מאושר. מותר לה.
כן.
סתיו יואב מציע לעבור אליו. לא זיקוקים, בלי טבעות סתם, בערב אחרי הכלים, אומר:
תמר, אולי תעברי לכאן? נעים לי יותר, נראית טוב כאן, יש מקום.
צריכה לחשוב.
ברור. תחשבי.
היא חושבת שבועיים. אומרת “כן”.
בנובמבר עוברת. דירתה נשארת להשכרה. מעבירה ספרים, עציץ, אהיל, וילון לבן. יואב מזיז מדף עבור ספריה טכניים וספרותיים, מתערבבים, זה מתאים.
בדצמבר נרשמים יחד. צנוע, רק עם מיכל וחבר של יואב, גדי. ממשיכים למסעדה, כולם צוחקים, מיכל בוכה “מרוב אושר, כן?”
ינואר תמר מגלה שהיא בהריון.
עומדת באמבטיה, בודקת שוב את שתי הפסים, מתיישבת על מקלחון ולא זזה עשר דקות.
ארבעים ושלוש. תמיד חשבה ילדים כבר לא יהיו. יונתן לא רצה, היא לא רצתה באמת, לא דיברו. הזמן עבר. רופאים לא אסרו, אבל אמרה לעצמה: לא נועד.
אבל הנה.
יואב במשרד, מצייר. היא באה, עומדת בדלת.
הוא מביט, מזהה את פניה.
מה קרה? שואל בשקט.
היא מושיטה את הבדיקה. הוא בודק, שותק. נעמד, מחבק, לא אומר מילים פשוט מחזיק הרבה זמן.
ואז לוחש:
זה טוב, תמר. טוב מאוד.
היא נשענת, בוכה אמיתי, סוף סוף. והוא לא נבהל, לא אומר שתפסיק, רק מחזיק ולוחש, “הכול טוב. הכול טוב.”
***
אפריל חוזר, בית קפה ברחוב, טיילת אבל עכשיו תמר הולכת לאט, הריון כבר מתקדם. יואב לצדה, תומך בזרוע.
שישה חודשים. בעבודה כולם יודעים. עמוס אומר: “מזל טוב, גברת בלוך. המקום שמור לך.” ענת מביטה בה בהערצה חדשה, של נשים צעירות שעוד לומדות לחיות.
הדירה, שעכשיו כבר “שלהם”, מתמלאת בדברים חדשים: שידה לתינוק, מנורת לילה רכה, בגדים קטנטנים. תמר פותחת מדי פעם, ממששת, מרגישה שזה אמיתי.
בבקרים שותים תה ליד החלון, מביטים בגינה ששוב ירוקה. ריח אדמה, קצת תפוחים מהחצר, פריחה. השקט טוב.
אבל לפעמים, במיוחד כשיואב נרדם והיא שוכבת, מרגישה את החיים הקטנים בתוכה, היא חושבת על העבר. לא בכאב, לא בגעגוע; כמו שמביטים בתמונה ישנה. הייתה תקופה, היו אנשים. יש געגוע. למה? אולי לצעירותה, למי שבישלה מרק ופרסה מפה לבנה בחרדה.
לא יודעת מה עם יונתן. מיכל מספרת שראתה אותו בסופר נראה זקן. תמר מהנהנת, שותקת. לא מאחלת רע. הוא פשוט עבר להיות דמות מסיפור אחר.
***
יונתן יושב במטבח של אמא.
אפריל בחוץ, אבל בדירה תמיד חורף: וילונות כבדים סוגרים את האור, מדף מלא אותו דבר, ריח ותיק של קורבול ומרק.
רות ניצבת ליד הכיריים, בוחשת מרק, מדברת תמיד מדברת.
אתה נראה שוב עייף, יוני. אתה צריך ללכת לרופא, לא לזה מהעבודה יפה, אני ארשום לך לקופה.
אמא, בסדר.
אתה לא יכול לשפוט בעצמך, אומרת בוודאות שאין לה תחליף. הגברים אף פעם לא מרגישים עד שמאוחר מדי. גם אבא שלך לא שם לב, תראה מה קרה לו.
יונתן מתבונן לשולחן.
מפה משובצת כחול-לבן, פרקטית. אמא צודקת, אי אפשר להכתים.
מניחה מולו צלחת.
תאכל, חם. היום מרק כוסמת עם בקר, אתה אוהב.
אוהב, אמא.
הוא טועם. המרק טוב. אמא יודעת להכין.
יוני, מתיישבת לידו, כוס תה ביד, שקלת מה שאמרתי, על רבקה?
יונתן מרים מבט.
לא.
חבל. אשה טובה, אלמנה, דירה לבד. היא שאלה עליך.
אמא
מה? אתה בן ארבעים וחמש, אי אפשר ככה לבד. זה לא טבעי.
יש לי מישהי, אומר במפתיע.
אמא מסתכלת.
איפה?
אין, פשוט, שלא תכירי לי. אני אסתדר.
איך תסתדר? יושב פה, לא פעיל רות נאנחת. אני רואה, אתה עוד חושב על תמר שלך. בשביל מה? היא גירשה אותך. נשים כאלה
אמא, קוטע, בקול שלא שמעו ממנו.
שותקים. השעון מתקתק. ציפור מצייצת בחוץ, נמרצת, אביב.
תאכל שלא יתקרר, אומרת האם. מי עוד ידאג לך ככה?
יונתן מביט בצלחת.
המרק טוב. באמת טוב. לאמא יש ידיים טובות.
אוכל. תוך כדי נזכר באותו אוקטובר איך חזר הביתה מותש, התווכח איתה על המפה. על מרק. על זה שאמא יודעת מה נכון.
לא הבין אז שזה לא באמת על מפה. רק עכשיו מתחיל לקלוט, מאוחר, בדרך שלמד לקלוט דברים רק דקה אחרי שצריך.
הוא היה כלוא. זו המילה שצצה. כמעט מניח את הכף כליאה. פעם חשב שתמר קלעה אותו הבישול, האופי. מסתבר שהיא רק ויתרה. שנים ויתרה. הכלוב היה שלו, נשא איתו מהבית של אמא, עד הבית שלהם, חזרה לבית של אמא.
טעים? שואלת.
טעים, אמא, עונה.
אמרתי. בלעדיי אתה אבוד, יוני.
שותק.
הציפור מצייצת בקול. האביב דופק בחלון, אבל כאן השמש לא תיכנס. יונתן מתכופף, מסיים לאכול.
***
תמר, ערב אביב, עומדת במרפסת בדירה של יואב בעצם שלהם מחכה לאוויר, גם אם קשה לעמוד עם הבטן הכבדה. מהמדרכה עולה ריח אדמה, משהו צעיר שאי אפשר להסביר, אבל הוא רק של האביב.
מאחוריה יואב משוחח בטלפון עם מישהו מהעבודה, בקול רגוע. על שולחן המטבח שתי כוסות, אהיל כתום דולק, זה שהביאה אתה.
מניחה יד על הבטן. תנועה קטנה, איטית של העובר.
שלום, לוחשת תמר, אל העולם.
מפחיד. אבל טוב. אושר שקט, מתוח, אמיתי בלי ערבויות, בלי סיסמאות. רק זה: שקיעת האביב, ריח של אדמה, אור חמים בבית, חיים קטנים שמחכים.
היא עומדת שם עוד רגע.
אחר כך נכנסת הביתה.
