מפחד לאבד אותך

פחד לאבד אותך
כאן אני גר, חייך יהונתן, והזמין את הבחורה פנימה לדירתו.
תיכנסי, אני תכף חוזר.
נעמה פסעה פנימה באי־נוחות, הביטה סביבה ולא מיהרה לחלוץ נעליים.
משהו הרתיע אותה
וכאשר חזר יהונתן מהמטבח, עיניה של נעמה קפאו באימה, הידיים שלה רעדו, והיא מבלי לומר דבר, ברחה מהדלת החוצה.
נעמה, לאן את הולכת?!
יהונתן הביט בתדהמה בדלת הכניסה הפתוחה, ואז בירדן, כלבתו שעמדה לידו…
לא היה מעלה על דעתו שכך יסתיים הערב שהיה כל כך מבטיח.
מה, פשוט הלכה בלי להגיד כלום?
שאל אורי, חברו הקרוב, כשהתאספו יחד לשיחת נפש בבית קפה בלב תל אביב.
כלום לא אמרה, פשוט ברחה.
והיא נראתה כאילו ראתה רוח רפאים.
יהונתן הרים את הכוס עם הגולדסטאר, נתן בה מבט וקימט את המצח.
אני פשוט לא מבין…
מה כל־כך הפחיד אותה?
יש כל מיני אפשרויות.
ניסית לשאול אותה פשוט, מה קרה?
הייתי שואל אם היא רק הייתה עונה.
מאז אתמול אני מתקשר ואין תגובה.
ניסית ללכת אליה הביתה?
לא, הרי רק לכניסה הלוויתי אותה, לא יודע באיזה דירה היא גרה.
באמת מקרה מוזר.
תגיד לי…
הכל התחיל כל־כך טוב, והסתיים בצורה כל־כך מטופשת…
אולי עוד לא נגמר?
מה נפלת ככה?
תחכה ליום ראשון, תראה מה יהיה.
יהונתן פגש לראשונה את נעמה באוטובוס קו 5 המפורסם, עמוס עד אפס מקום.
אף אחד לא פינה לה מקום, והוא היה זה שקם בשבילה.
כל הדרך עמד לידה וחייך.
הבחורה הזאת שבתה את ליבו.
היה מאוד רוצה להתחיל איתה, אבל תחנות רבות קדימה חיכתה העבודה שלו, וגם לא היה נוהג להתחיל עם בנות לעיני כולם.
ומה בכלל יגיד לה?
שלום, קוראים לי יהונתן.
הנה הטלפון שלי, תוכלי להתקשר אליי בערב?
נשמע קלישאתי להחריד.
ברדתו מהאוטובוס לא חיכה לראות האם היא יורדת אחריו, אלא פנה מיד לכיוון משרד הפרסום בו עבד, ברחוב רוטשילד.
אבל כל הדרך היה לו ברור כאילו היא הולכת אחריו.
ניער את המחשבה, אתה פשוט מייחל שהחלום יהפוך למציאות…
וכשהתיישב מול המחשב, ניסה בשווא לשכוח את פניה עיניה השחורות, חיוכה המזמין.
בכל עמוד אקסל, בכל מייל חדש, נדמה היה שהיא שם.
והנה, מפתיע כשהמנהל יעקב משה הכניס אותה למשרד ואמר: קבלו את נעמה, היא מצטרפת אלינו, יהונתן היה בטוח שהוא הוזה.
כשהתקרבה, היא חייכה:
נעמה.
יהונתן.
נעים מאוד.
ולא יכל להוציא יותר מזה.
אך בפנים, ליבו פעם.
הרגיש שזכה בהזדמנות נדירה פגישה שכזו תלך איתו אולי כל החיים.
באותו ערב נפגש יהונתן עם אורי בגינה הגדולה בצפון תל אביב, שם היו מטיילים עם כלביהם, והתלהב משלוותה ויופייה של נעמה.
אחי, אתה התאהבת פסק אורי.
השתהה לרגע, ואז הודה לעצמו.
ומה אתה עושה?
חייך אורי.
תזמין אותה לאיזה בית קפה, אולי לסרט.
יהונתן אזר אומץ.
אחרי העבודה ניגש אליה בתחנה ברחוב דיזנגוף, חייך, קצת הסמיק, אבל לבסוף הצליח:
אולי ניפגש בערב, קפה או משהו?
נעמה חייכה והסכימה.
ישבו יחד ב”ארומה”, שוחחו עד שסגרו את המקום ויצאו לשיטוט לילי ברחובות השקטים, עד שליווה אותה הביתה.
החיים נראו פתאום יפים ופשוטים מאי פעם.
יעקב, הכלבה, חיכתה לו לטיול לילי, כי כל אותו זמן חיכתה בסבלנות בבית.
והוא, כל הלילה לא נרדם דמיין הצעות נישואין, ילדים, חופשות בכנרת, טיולים בחיק הטבע.
עברו שלושה חודשים.
השלושה הטובים בחייו.
בילויים במסעדות על חוף ימה של יפו, סרטים בסינמטק, נשיקות בגשם מתחת לסוכת עצים בפארק, בלי להסתתר משלוליות או מעוברים ושבים.
נעמה קסמה לו טובת לב, פשוטה, מצחיקה, שקטה וצנועה.
היה בטוח שזכה במתנה משמים.
אך היה קושי קטן במשך כל התקופה, בכל ערב, אחרי הליכה עם נעמה, חיכה לו עוד סיבוב עם ירדן, כלבת הרועים שלו.
ניסה להזמין את נעמה להצטרף, אך היא πάντα התפתלה, מחפשת תירוצים להתחמק.
בוא נשאיר את הכלבה בבית?
הציעה.
מה אם נרצה להיכנס לבית קפה או לקולנוע?
אי אפשר עם כלב.
את צודקת, הסכים יהונתן.
ואז קם והציע לה נישואין.
היא אמרה כן.
אבל כשביקש שתעבור לגור איתו, התחילה להסס.
הבטחתי לבעלת הבית שאשאר עד סוף השנה.
לא נעים לי לבקש לעבור, הסבירה.
נעמה, אני אשלם לה את החודשים שנותרו.
בואי, תבואי לדירה שלי, תכירי את ירדן.
אני בטוח שתאהבי אותה.
הסכימה בעצב מהול בפחד.
כאן אני גר, נהיה יהונתן, פותח לה את הדלת.
נעמה איכשהו לא הצליחה להתגבר, את סף הדלת עברה מהוססת, ושוב אותו מבט לחוץ.
וכשחזר מהמטבח, ראה רק גב נעלם דרך הדלת.
נעמה נעלמה, וכלבתו לידה…
ניסה להתקשר שום תגובה.
בלעדיה, לא ידע את נפשו.
נפגש שוב עם אורי, שפרש את לבו בפניו.
תחכה ליום ראשון, אל תוותר, יעץ אורי.
הימים חלפו, יהונתן ספר דקות, בחן כל אוטובוס מתקרב אך היא לא באה.
לבסוף, ראה אותה צועדת רגלית, עיניה אדומות מבכי.
נעמה, בבקשה, מה קרה?
למה ברחת?
למה לא ענית?
אני כבר לא יודע מה לחשוב…
יהונתן, תסלח לי…
אני לא יכולה לגור איתך, ספק לחשה ספק בכתה.
למה?
פגעתי בך במשהו?
לא.
אז מה?
נעמה מחתה את הדמעות, העזה והביטה לו בעיניים:
אני…
פוחדת מכלבים.
ירדן?
הכלבה שלי?
הרי סיפרתי לך עליה, היא עדינה כלכך.
פתאום עלה בדעתו אולי לא הכל סובב סביב הכלבה
לא רק ירדן.
אני פוחדת מכל הכלבים.
כשהייתי בת שש, קיבלתי טראומה נוראית ממפגש עם כלב תוקפני בגן המשחקים.
מאז אני פוחדת.
את אף פעם לא סיפרת…
אפילו לא לאמא שלי רציתי לספר.
כל־כך פחדתי.
נעמה, בחוץ יש אינספור כלבים, את לא פוחדת?
בהחלט פוחדת.
ברחוב יש אופציה להתרחק, להצטרף לאנשים…
אבל לגור עם כלב גדול כמו ירדן?
לא אוכל.
תסלח לי.
זה לא קשור אליך, לא אליה.
פשוט…
בי.
למה לא ניסית לספר קודם?
ניסיתי להתמודד, נענתה.
חשבתי שאוכל, אבל לא.
יהונתן שיתף את אורי, שבמקום להתייאש אמר:
אל תוותר!
פחדים לא מדבקים בוא תעזור לה להתגבר, תתחילו עם טיולים משותפים.
למחרת, נפגשו בבית נעמה.
יהונתן מחכה בסבלנות ברכב, מירדן יושבת מאחור.
חבר נתן לי את הג’יפ, הסביר.
שלושתנו יחד?
חששה.
כן, ירדן תהיה בחלק האחורי.
בואי, ניסע לפארק המחזור.
נעמה הסכימה, בתנאי שבכל רגע היא יכולה לבקש לחזור.
נסעו לשדה פתוח ליד יער בן שמן, נעלו מגפיים והחלו לטייל.
יהונתן הפגין כמיטב יכולתו שיחק עם ירדן בכדור טניס, שמר אותה רחוקה מנעמה.
איך את מרגישה?
שאל.
קשה לדעת, ענתה, עוקבת בדריכות אחר הכלבה.
כלבים הם כמו אנשים, לא כולם רעים.
מה שקרה פעם לא חייב לקרות שוב.
ירדן טובה ועדינה, באמת.
אני מנסה, נאנחה.
יהונתן זרק את הכדור, ירדן רצה חזרה בליווי נביחה שמחה.
זה היא שמחה, הרגיע.
רוצה לנסות לזרוק לה?
הציע, מושיט לה את הכדור.
אני פוחדת.
תעצמי עיניים, תנסי.
רק הפעם.
נעמה עצמה עיניים, זרקה את הכדור הרחק.
יהונתן מחא כפיים.
כל הכבוד!
אמר.
ירדן, הכדור!
ירדן חיפשה בהתלהבות, ואז התחילה לנבוח בקול.
איפה היא?
תהתה נעמה.
כנראה נפל לבריכה שם, צחקק יהונתן, אין לה אומץ להיכנס למים.
כלב זה גם יצור עם פחדים.
גם לכלבים יש פחדים?
בהחלט.
כשהייתה גורה, הצלחתי לחלץ אותה מנחל.
מאז היא מפחדת ממים.
בינתיים נכנס יהונתן למים, כדי להביא את הכדור, אך שקע בבוץ עד הברכיים.
אתה בסדר?
קראה נעמה.
סתם בוץ עמוק, ענה, מנסה להסתובב ולצאת.
כשהתקשה לזוז, הבינה נעמה שהוא נתקע, ושהיא עצמה אחוזת אימה בינה לבין אהובה מפרידה ירדן, שהיא כל כך חוששת ממנה.
איך אעזור לו?
ובראש טוחן הלב: אסור להשאיר אותו לבד!.
נעמה הבחינה בענף חזק, תפסה אותו ורצה להושיט לו.
דחקה הצידה את הפחדים, ירדן נבחה בלחץ, אך הפעם לא נרתעה ממנה.
יחד, הספיקה למשוך אותו מעט, ואז ירדן הצטרפה מאחור, והשתיים בשת”פ נדיר הוציאוהו מהבוץ.
לבסוף קרסו שלושתם על הדשא, מותשים ומגובשים בלב.
בלעדיכן, לא הייתי יוצא מזה בחיים…
גיחך, מחבק את נעמה ואת ירדן.
הייתי בפחד מוות…
עכשיו, בבקשה, תבטיחי שלא תפתחי לעצמך עוד פוביה, התבדח.
אחד הפחדים שלי, יותר מכל זה לאבד אותך, מלמלה, ובתקף אהבה חיבקה גם את ירדן.
בערב שאחר כך, אחרי מקלחת חמה ואוכל טוב, ישבו שלושתם בסלון, צופים בסרטים על כלבים.
כי לפעמים, הפחד שאאבד אותך מתגלה כחזק מכול.
ומאותו יום, כולנו פחדנו רק מדבר אחד: לאבד זה את זה.