מפחד לאבד אותך

מפחד לאבד אותך
כאן אני גר, חייכתי והזמנתי את נעמה להיכנס לדירה.
תכנסי, אני תכף חוזר.
נעמה עמדה מהוססת בכניסה, הביטה מסביבה על כל פרט ולא מיהרה לחלוץ נעליים.
משהו נראה לה לא בסדר…
כשחזרתי שוב מהחדר, ראיתי על פניה אימה אמיתית.
מבטה היה קפוא, הידיים רעדו, והיא, בלי לומר מילה, פשוט פרצה החוצה וברחה מהדירה שלי.
נעמה, לאן את הולכת?!
עמדתי נדהם מול דלת הכניסה הפתוחה, הסתכלתי על רותם, הכלבה שלי, שניצבה לצידי…
ממש לא חשבתי שככה הערב הזה ייגמר, כל כך פתאום.
סיפרתי על זה לאיתי, החבר הכי טוב שלי, באותו ערב.
מה, פשוט ברחה?
אפילו לא אמרה כלום?
הוא הסתכל עליי בתדהמה.
לא אמרה מילה, פשוט הלכה כאילו ראתה רוח רפאים.
לא יודע מה קרה…
ניסיתי שוב ושוב להשיג אותה מאז, אבל היא לא עונה לי.
למה שלא תלך אליה הביתה?
אין לי מושג באיזו דירה היא גרה, רק ליוויתי אותה לבניין אף פעם לא עליתי איתה למעלה.
מצב הזוי…
ממש, וזה הכי מתסכל, כי באמת הלך כל כך טוב בינינו!
אולי זה לא נגמר?
למה אתה מיד מתייאש?
קשה לי להאמין…
נראה שהיא התחרטה, לא רואה שום הסבר אחר.
ביום שני תראה אותה בעבודה, תשאל הכל פנים אל פנים, ואחר-כך תחליט.
פגשתי את נעמה לראשונה באוטובוס צפוף בתל אביב.
אף אחד לא נתן לה לשבת, אז פניתי אליה בנימוס ושחררתי לה מקום.
עמדתי לידה וחייכתי כל הדרך.
משהו בה מאוד קסם לי אבל לא היה לי אומץ להתחיל איתה לעיני כולם, וגם מיהרתי לעבודה.
“מה אני אגיד לה?
הנה אני, דניאל, קחי את המספר שלי?” זה נשמע לי מגושם.
אז ירדתי מבלי לחכות, המשכתי ישר למשרד.
בדרך הרגשתי כאילו היא הולכת אחריי.
אבל לא העזתי להסתובב.
שכנעתי את עצמי שזה סתם בראש שלי, פנטזיה.
אחר כך, תוך כדי חיפוש קובץ אקסל בעבודה, העיניים שלה לא יצאו לי מהראש.
פתחתי תיבת דוא”ל דמיינתי את החיוך שלה.
כמו קסם.
וכשהמנהל, עמי, נכנס פתאום ביחד איתה למשרד עם “קבלו את העובדת החדשה שלנו”, כבר הייתי בטוח שאני מדמיין.
אבל לא היא אמיתית, והיא איתנו.
נעמה, היא חייכה אליי, נשארתי אחרון להכיר לה.
דניאל, נעים מאוד.
לא הצלחתי להוציא מילה מפה.
הלב שלי השתולל.
לאורך היום, ראיתי אותה מדי פעם, והרגשתי שאני מוכן להביא לה את הכוכבים או לשחות לים בשביל פנינה.
רציתי להרשים אותה הכל הרגיש אפשרי לידה.
באותו ערב, טיילתי עם איתי ורותם בפארק הירקון, שיתפתי אותו בהתאהבות שלי.
אחי, אתה מאוהב, הוא צחק.
נראה לך?
בטוח!
ככה בדיוק היה לי עם יעל.
ראיתי אותה וידעתי שהיא תהיה אשתי.
אולי, אמרתי.
רק לידה אני רוצה לחיות.
תזמין אותה לקפה או לסרט.
אולי תסכים.
מביך לי, ואם יש לה חבר?
תנסה!
אם לא, ישארו יחסים מקצועיים.
אין לך מה להפסיד.
בסוף באמת אזרתי אומץ.
בתום יום עבודה, כשעמדנו בתחנת אוטובוס בעזריאלי, הצלחתי להתגבר על ההתרגשות:
אני מקווה שזה לא יישמע מוזר…
רוצה אולי לשבת יחד לקפה או משהו?
היא חייכה ואמרה ‘בשמחה’.
ישבנו בבית קפה בשדרות רוטשילד, אח”כ המשכנו לטיילת עד מאוחר, וסיימתי את הערב בליווי שלה הביתה.
היה מושלם.
כשחזרתי לדירה, דאגתי לפצות את רותם על ההחמצה של ההליכה.
עד הבוקר רק חיכיתי לראות את נעמה שוב, חלמתי איך אציע לה נישואים, איזה חיים יהיו לנו יחד, ואיך נצא לטיולים שבת עם ילדים.
עברו שלושה חודשים הטובים בחיי.
הלכנו למסעדות בתל אביב, לסרטים בסינמה סיטי, התנשקנו בגשם של סוף אוגוסט מבלי להתחשב במה יגידו העוברים ושבים.
נעמה הייתה בדיוק מה שחלמתי: חייכנית, חכמה, עדינה, מצחיקה.
ישר הרגשתי שהיקום חייך אליי.
דבר אחד קצת הפריע: אחרי כל דייט היה עליי להוציא את רותם להליכה נוספת.
גרתי לבד, אין לי מי שיעזור עם הכלבה.
ניסיתי מדי פעם לשלב את נעמה בטיולים, אבל בכל פעם שהצעתי היא השתתקה, הסתכלה הצידה, וסירבה.
בואי נטייל עם רותם, נוכל לטייל כולנו יחד הצעתי.
עדיף רק אנחנו אמרה מה אם נרצה להיכנס לאיזה בית קפה?
כן, צדקת, ויתרתי.
אחר כך, הצעתי לה לעבור לגור איתי.
הסכימה, אבל כל הזמן דחתה והסתייגה.
הבטחתי לבעלת הדירה שאשאר עד סוף השנה, אמרה.
אין בעיה, אשלם לה פיצויים, העיקר שתבואי כבר לגור איתי.
בואי לפחות תכירי את הדירה, ותכירי את רותם.
את תאהבי אותה.
היא הסכימה לבוא, אבל כבר בדרך הבנתי שמשהו מלחיץ אותה.
כשנכנסנו, ומייד כשראתה את רותם, פרצה בבהלה וברחה.
ניסיתי להשיג אותה, אבל היא לא ענתה.
נפגשתי שוב עם איתי כדי לשחרר את הלחץ ולקבל קצת חוכמה מהחברה.
דניאל, חכה ליום שני אמר לי.
בעבודה לא תהיה לה ברירה, ותוכל לדבר איתה.
יום שני בבוקר, אני מחכה לה בקפה שליד המשרד.
העובדים כבר נכנסים, היא לא מגיעה.
לא מתאים לה לאחר.
כבר שקלתי לבקש חופשה ולחפש אותה בעצמי ואז היא הופיעה, הולכת ברגל, השיער פרוע, עיניים דומעות.
ניגשתי אליה:
נעמה, מה קרה?
למה ברחת?
למה את לא עונה?
הלב שלי נקרע מדאגה.
דניאל, תסלח לי, לחשה.
מה קרה?
חכה, נשארו חמש דקות לתחילת היום.
נלך אחר כך לדבר?
תגידי לי עכשיו, בבקשה.
אני לא מסוגל עוד רגע בלי לדעת.
את לא רוצה להתחתן איתי?
לא רוצה לחיות איתי?
אני…
אני מפחדת, בכתה.
ממה את מפחדת, אהובה?
אני מפחדת מכלבים.
נשארתי המום.
את מפחדת מרותם?
סיפרתי לך שהיא עדינה, לא פוגעת בזבוב.
חשבתי לעצמי: אולי בכל זאת, דווקא הכלבה…
אתה לא מבין, אמרה.
אני לא מפחדת רק מרותם.
מכל הכלבים.
כשהייתי בת שש, בגן המשחקים בהרצליה, בולדוג רדף אחרי, הבעלים שלו היה שיכור ואלה היו רגעי טראומה.
ניצלתי בנס.
מאז, כלב גדול מפחיד אותי לגמרי.
אז למה לא אמרת לי?
קשה לי לדבר על זה…
ברחתי כמו פעם, כשהייתי ילדה.
אבל ברחוב, כשכלב מתקרב, את לא נבהלת ככה.
מפחדת, אבל ברחוב אני יכולה להתרחק.
לגור יחד עם כלב בדירה לא מסוגלת.
הייתי המום.
לא היה לי מושג מה לעשות.
לא מוותר על רותם, גם לא על נעמה.
נתתי לאיתי לשמוע הכל.
אתה הרי לא חושב להיפרד מרותם, נכון?, חייך.
ברור שלא.
אוהב אותה כמו משפחה.
אז תעזור לנעמה להתגבר.
פחד אפשר לטפל.
היא רוצה לעבוד על זה תעמוד לצידה.
ביקשתי מנעמה לנסות להיפגש לטיול משותף, לא בבית.
פרדס חנה.
במקום פתוח, בטבע.
מאיפה ג’יפ?
שאלה כשראתה אותי ברכב מחוץ לבית שלה ברמת גן.
חבר השאיל לי.
כולנו יחד?
כן, את תשבי לידי, רותם מאחור בתא כלבים.
נסענו ליער הסמוך, גשם ירד יומיים קודם לכן.
עברנו מגפיים, דאגתי לשחק עם רותם במרחק, שלא תרגיש מאוימת.
הכל בסדר איתך?
לא יודעת, קצת מפחיד…
אבל אני מנסה, דניאל.
שיחקתי עם רותם, מצאתי כדור טניס.
את רוצה לזרוק לה את הכדור?
תנסי רק פעם אחת, אני מבטיח להיות לידך.
מפחיד לי…
תעצמי עיניים ותנסי.
בסוף אזרה אומץ, זרקה ורותם קפצה בשמחה, נבחה בהתלהבות.
הכלבה שמחה, לא מסוכנת ניסיתי לעודד אותה.
המשכנו להסתובב.
פתאום רותם רצה אחרי הכדור, והוא התגלגל לתוך שלולית בוץ.
הכלבה נבחה, נבהלה מהמים.
מה היא עושה?
היא מפחדת ממים, הסברתי.
הצלחתי לחלץ אותה כגורה ממי נחל, מאז היא לא נכנסת למים.
תראי, לכל אחד יש פחד.
ניסיתי להיכנס להביא את הכדור.
פתאום הרגשתי שאני שוקע זו לא סתם שלולית, זה בוץ טובעני.
התחלתי להילחץ, כבר עבר לי המים מעל הברך.
נעמה, תביאי לי מקל, מהר!
היא התבלבלה, רצתה לברוח.
רותם נבחה בצער.
מחפשת את הנייד אין קליטה.
היא הסתכלה עליי, חיוורת מפחד, ואז הסתכלה ברותם, הכלבה הגדולה, צד לצד לידה וברגע שהיה נדמה שהיא תברח מהפחד, התעשתה, חיפשה ענף עבה, קפצה אלי למים.
הושיטה לי את המקל, משכה בכל כוח ואפילו הכלבה, רותם, עזרה לה.
במאמץ משותף, השתחררתי מהבוץ הכבד.
היינו שלושתנו רטובים, מותשים, על הדשא.
אתן גיבורות, חיבקתי גם את נעמה וגם את רותם.
הייתן לי מלאכים.
מפחדת לחשה נעמה אבל הכי מפחדת לאבד אותך, דניאל.
היא ליטפה את רותם, ואמרה: תודה, רותם!
את הכי אמיצה שיש.
בערב התכרבלנו שלושתנו יחד על הספה, ראינו סרטי כלבים וחשבנו איך לא תמיד מי שמפחיד אותנו הוא באמת מסוכן, ואיך פחד לפעמים קטן מול אהבה אמיצה.
בסוף היום הבנתי משהו חשוב: לפעמים הפחד הכי גדול שלנו הוא גם מה שמוביל אותנו לגלות את האומץ בעיקר כשלא רוצים לאבד את מי שאנחנו אוהבים באמת.