יומן אישי, 12.6
הבוקר עליתי לאוטובוס בתחנה הקבועה שלי ברחוב אבן גבירול. כמעט כל המקומות כבר היו תפוסים, ורק מושב אחד היה פנוי – ליד בחור שנראה קצת יותר מבוגר ממני. בהתחלה בכלל לא שמתי לב אליו; הראש שלי היה מלא בדאגות ובמשימות שצריך לטפל בהן בחיפה אצל ההורים. שבע שעות נסיעה, ועוד אלף מחשבות שמתרוצצות.
התמקמתי לי בנוחות, האוטובוס התחיל לנסוע, ותוך כמה דקות שמת לב שלי מתחיל ללטף ריח קל של מושק וקפה חזק. היה בו משהו כל-כך מוכר, ניחוח מריר-נעים ששלח אותי מיד אחורה בזמן.
קיץ, חום, אני בת 17, לידי שכב עמרי, החבר הראשון שלי. גם לו היה בדיוק את אותו הריח. אנחנו שוכבים על הדשא בירקון, מתחבקים מתחת לכוכבים. עמרי לוחש לי שוב ושוב שהוא תמיד יישאר איתי, שלא יעזוב לעולם. הוא היה אהבתי הראשונה, חזקה, סוחפת. הייתי מוכנה להקריב הכל – אפילו לימודים – רק להיות לצידו.
אבל הגורל רצה אחרת. עמרי התגייס, ומאז לא חזר אליי. הוא הכיר חיילת והתחתן איתה. ואני נשארתי עם לב שבור. עשור עבר, ועדיין לא נתתי לאף אחד להיכנס ללב שלי, אפילו עכשיו.
לרגע הסתכלתי על הבחור שלידי – מה? זה לא ייתכן! שיער שחור, עיניים כחולות, אף דק ושפתיים מלאות, גבוה. כל כך דומה לעמרי, הלב שלי התחיל להתרגש.
סליחה, קוראים לך במקרה עמרי? שאלתי בגמגום קל.
הוא חייך אליי חיוך רחב. לא, אני דניאל.
הוא נראה ממש כמו התמונה שיש לי בראש של עמרי עד היום.
ואיך קוראים לך? הוא שאל אותי.
התבלבלתי מעט, אבל מהר אספתי את עצמי – שמי נועה, נעים להכיר.
באמת נעים להכיר אותך, נועה, הוא אמר ושוב חייך. את נראית בדיוק כמו מישהי שהכרתי פעם.
באמת? מי?
אהבתי הראשונה, בטח. נפרדנו בדרך מבאסת. היא מצאה מישהו אחר ומאז לא הצלחתי לשכוח אותה, כבר עשר שנים כמעט. ועכשיו את כאן, ואני מרגיש שזה לא יכול להיות מקרי.
המילים שלו היו כל כך גלויים שהלחיים שלו אפילו האדימו מהתרגשות. שתיקה קצרה, ואז אמרתי – זה מוזר, ממש כמוך, גם אני לא שוכחת את האהבה הראשונה שלי, וגם אתה דומה לו כל כך. קטע, לא?
את יודעת מה, נועה? אולי נחליף מספרים? אולי ננסה לדבר?
יאללה, בוא ננסה, חייכתי.
התחלנו להתכתב, וצחקנו הרבה בדרך. מעניין איך זה יסתיים, ואם אולי הגורל נותן לנו הזדמנות שנייה, אפילו אם זה עם מישהו אחר, דומה כל-כך לאהבה ההיא. הרי בסוף, אין מקריות, נכון?
