הפגישה של הבוגרים. סיפור.
הוא חשש שלא יזהה אותה. בפעם האחרונה שראתה את אלונה, הוא היה בן חמש עשרה, ועכשיו הם שניהם שלושים, והוא הצטייר במוחו איך היא נראית בעיר הקטנה שבצפון.
«בטח יש לה שלושה ילדים ובעלה ששותה כל ערב», חשב אורן בקנאה.
הקנאה הזאת לא הייתה מובנת הוא הוא שהעזב, לא היא.
פגשו אותו כאילו היה שחקן סרט מצליח, אפילו הוא הרגיש קצת מבויש. אלונה לא הופיעה בין הבוגרים, והוא חשב שזה קורה לטובה: מה נצחון של נוסטלגיה בטלה, הוא לא זקוק לאלונה!
ואז הוא ראה אותה.
לאלונה היו ידיים דקות עם ורידים כחולים, פניה חדה כמו של שועל, שערות לבנות ומתולתלות שנקצרו תמיד לכיבוד קצר שמזכיר חיננית של פשתן. אורן מצא אותה יפה והוציא בטעות: «איזו אלונה יפה»
חברו ללימודים, שי לבן, צחק ואמר: «גם אתה תדבר כך! תראה את רוני שערותיה ארוכות ועורה חלק, אבל אלונה פיזורה ולבנה כמו מגלה.»
בפנים של אלונה היו כמה פצעונים קטנים, אבל לפי אורן הם אף פעם לא פגעו ביופייה. הוא הסתכים עם שי: «אולי צודק.»
איך להתקרב לאלונה? היום הילדות כבר לא מדברות עם הבנים, ואם יפנה אליה במילים, רוני הראשונה תתפוס את המילה ותתחיל לשטף אותו במילים של רווקים.
שי הציע רעיון: להזמין את כל החבר’ה ללילתה של המסיבה. דירתו הייתה קטנה יותר ממקום אורן, והכל היה צפוף, אבל היה מצחיק: אמא של שי חשבה חידות, והם שיחקו בטרנספורמרים שהחברים הביאו, והגדול שבהם אורן.
«אמא, אפשר להזמין את כל הכיתה?», שאל אורן לפני היום.
«את כל הכיתה? איפה נניח אותם?», תשבתה אמא בחיוך.
«היי, בבקשה!»
«ואף אם יגיעו? נימצא פינת שולחן לעמוד», אמר אביו משומש חדר אחר. «המשפחה באחרת צריך מפה, מפיות ושבע מנות»
כך נחליטו.
אורן חשש שאלונה תסרב לבוא, במיוחד כי לא היה לה כסף למתנה. כולם ידעו שהיא באה ממשפחה גדולה, אמא שלה עובדת בספרייה, והאב שותה, והיא רואה ממתקים רק בחגים ולובשת בגדים של אחותה. כאשר הוא ניגש לאלונה והזמין אותה למסיבה, הוא אמר בקצב מהיר:
«הייתי רוצה לבקש ממך מתנה מיוחדת: את יכולה לצייר לי עטיפה לדיסק?»
אלונה לא הבינה, אז הוא הסביר שהכלב שלו, קוקו, קרע את עטיפת הדיסק ויש רק עטיפה לבנה רגילה, והוא לא מרוצה מזה.
«אתם לא מחזיקים מגרש תקליטים?», שאלה בחשש, כי ידעה שדודו של אורן הוא בעל רשת מסעדות בתל אביב ויש רק מכשירים מודרניים.
«יש, אבל אני רק אוהב תקליטים», נענה אורן. «תציירי?»
אלונה הייתה מצוינת בציור והעבודות שלה תלויות בתערוכות בית ספר ובתערוכות אזוריות.
«בסדר», קיבלה. «אצייר.»
ביום ההולדת, חצי מהחברים שיחקו בקונסולה והחצי השני צפו בסרט בVCR, אורן הראה לאלונה, למישק ולשתי הבנות האחרות את נגן הדיסקים והדיסקים. הוא אהב את הביטלס, כמו אביו, והכלב קוקו קרע את עטיפה של האלבום.
אלונה הייתה משועממת בתחילה נגן תקליטים לא מרשים, גם אם הוא שונה, אבל ברגע שהמוזיקה החלה, היא נרכזה, מתוחה כמו פיקוד, והקלה על האוזניים. מישק נמאס לו מהמוזיקה והלך לשחק בקונסולה, והבנות החליטו לעשות דיסקוטקה. בתוך החדר נכנסו עוד אנשים, רוטטו כמו חשמל, רק אלונה נשבה על קצה המיטה ולא זזה.
כמה ימים אחרי היום, אלונה ניגשה ושאלת: «אפשר לשמוע את הדיסק? זה רק צחוק!»
«זה של האבא», חייך אורן. «הוא אסור לתת למישהו. אבל את יכולה לבוא לשמוע אצלי מתי שתרצי.»
«זה קצת לא נוח», נבבה אלונה.
«לא נוח לשים מכנסיים על ראש ולישון על מדף, המפזר נופל», חיקק אורן כאילו היה אביו. «הכל נוח, אז אל תדאגי, בואי והצטרפי.»
כך נולדה חברותם, מבוססת על אהבה משותפת לביטלס, ואז על קיומן האמיתי ללא תנאים.
אמא של אורן נתקפה: «אורן, אתה בטח מתעניין בבחורה הזאת? היא שותקת, מקשיבה לך, מה אתם עושים? היא נראית כמוך, אבל היא עוני. בחרתי לך בית ספר טוב יותר!»
«אמא, אני לא רוצה לעלות למרכז, בבית הספר שלנו טוב, המורים מצוינים, המורה פרטית אמרה שההגייה שלי מצוינת והאוצר שלי רחב», קצה.
אמא חזרה כמה פעמים על הרעיונות של ללכת למקצועי, אבל אורן לא רצה, גם בגלל אלונה וגם בגלל שהוא אהב את בית ספרו.
«תן לבנות לחשוב», קרא אביו, «זה רק נושא של זמנית.»
«לא מתעסק במתחת!»
אורן התעצבן, אוזניו הפכו אדומות והכעס גבר.
בכל זאת הוא קיבל כמעט שנה של חופש, אמא קיפלה עיניים כשקיבל את אלונה הביתה, אך לא חזרה לדון במקצועי. בכיתה תשיעית, אמא פתחה את הדלת כשאורן חקר את צורת גופה של אלונה, והתרחשו הדברים.
הוא חשב שזה רק צחוק, כי אלונה נעלמה הביתה, אמא לא אמרה לו שום דבר. בערב כשחזר האבא, גם הוא היה שקט. שלושה ימים אחרי, האבא הודיע:
«אורן, אנחנו עוברים לבירת המדינה ירושלים.»
«לירושלים?», תמה אורן.
«הרחבתי את העסק, אני מתכנן לפתוח מסעדה שם. גם אתה תמשיך ללמוד, אבל בירושלים תצטרך להתקדם, יש תחרות, כבר סידרתי את הלימודים וההכנות.»
«אני לא אלך», קרא.
«לאן אז?»
הפתרון היה שאין היכן ללכת. אלונה בכתה, ובכשהשמועה הגיעה אליה, היא בכתה ובכה, הוא נשבע שיסיים ויביא אותה איתו. אלונה נשמה עמוק והגיבה:
«אולי יותר לא תחזור.»
בפרידה הוא נתן לה את אותו דיסק שהייתה מציירת את עטיפתו, והם נשקו לראשונה לצד המוזיקה.
הכול היה בתכנון של האמא. אורן כעס עליה וגם על אביו. כשבכיתה עשר אחד הלך ללמוד בלונדון, הוא אמר לאביו:
«גם אני רוצה ללונדון.»
אמא בכתה ובכתה, היא פחדה לאבד אותו. אורן ידע שלקח אח גדול עם בעיית לב שהמת לפני שנה, ואמא קיבלה בעיית פוריות, הוא הבין שהיא חוששת לאבד אותו, אך צחוק קל נגע בתודעתו.
בלונדון הוא חקר את המקומות הקטנים של האומנים שלו, התחיל לעשן, קיצץ תסרוקת, ובכל שבוע בחר בחורה אחרת כדי לשכוח את אלונה, אך כל אחת התעייפה מהר.
הקיפור המשיך כשחזר לישראל ועזר לאביו עם המסעדות. עד אז היו לו שני קשרים ממושכים: אחת עם בחורה יוונית שהדביקה אותו כמו טיק, ואחת עם גברת בריטית, ג’יין, שיער לבן ופניי פקעת.
האם שלו, כשחזר, התחילה לחפש לו נישואין, והוא גר בדירתו שקיבל מהאב לכבוד חגיגה. היא קראה לו, הוא לא ענה, והאב ביקש ממנו להירכך, הוא ענה:
«היא רצתה שאהיה מצליח? הפכתי למצליח. לא יתרן אותי, תסגור את זה לעצמך.»
מישק שלח לו הודעה, ולא מיד זיהה אותו התמונה באווטר אינה התאימה לזיכרון. אחרי שגילו זהות, הוא שמח להצטרף למפגש הבוגרים, למרות שלא היה שם, וענה בחיוב.
היא חייכה אליו, ולא הייתה אפילו מבוהלת, בניגוד לאורן.
«היי», אמר בחוסר נוחות. «את עדיין אותו הדבר.»
זה היה אמת אלונה הייתה עדיין רזה, פטומה, עם ורידים כחולים בידיה. רק השיער ארך מעט.
מאז אורן שכח להסתכל על אחרים. הם דיברו והדיברו. אלונה הייתה נשואה, אך כבר גרושה, ובנה היה בן עשר בשם יונתן, שם אחרי אורן. שמו של אורן גרם לו להיבהל, אך לא היה זה משכך.
«בוא איתי», קרא פתאום, «קח איתך את הילד, ונצא לירושלים זה טוב יותר כאן.»
«את עדיין חולם», קראה בעצב.
«זה אומר לא?»
אלונה השיקה את היד, חזרה לדירה, והוא לא תפס מילים לשכנע אותה להישאר.
«אולי אלך איתך», חייכה רוני (החברה הישנה). «באיזה מלון?»
«במרכז, בטח,» ענה.
«אפשר ללוות?», חייכה שוב.
אורן לא שאל, רק הזמין מונית והם נסעו.
כשדפוקו על הדלת, הוא חשב שמדובר במזכירות של המלון, והופתע שכזאת שעה. «אולי טעינו», הוא אמר לעצמו.
העמידה הייתה שם אלונה באה בחולצה זהה, שיער קשור וזנב, חזה נושף בכעס.
«ואיפה היא?»
«מי?»
«רוני הזאת! קחתי את בעלה, ועכשיו את מרדפת אחרי?»
אורן צחק: «אין רוני כאן. אם תרצי, לך לבדוק.»
הוא נטש, אלונה נכנסה לחדר, הסתכלה סביב, נשאתה, וישבה על כסא.
«הטלפון של יולי אמר לי שמסעתם יחד.»
«קיבלתי אותה במונית כמו ג’נטלמן, וזהו.»
«ולא נישקתם?»
הרים ידיו והגיד בחן:
«לא אשמים!»
«ומה זה? יש לה שפתיים מלאות, ועוד משהו.»
«לא באתי בשביל זה,» השיב אורן.
«אז למה? לבקר אותי אחרי חצי עשר שנים?»
«את חיכית?»
«שכחת אותי למחרת!»
«ובכן, גם אני לא זכרתי אותך הרבה.»
«אולי אלך?»
«לך. רק אולי נתחיל עם הדיסק?»
«הדיסק?»
«כן, הבאתי נגן תקליטים.»
אלונה עצמה, חייכה, ושאלת: «אתה שכחת אותי, אבל הבא את נגן התקליטים?»
«זה הקורה,» הוא השיב.
היא שלפה תיק שהשאירה בכניסה, הוציאה ממנו חפץ והעבירה לאורן.
זה היה אותו דיסק, שעליו היא ציירה את העטיפה, והיה לו מתנה נפרדת.
«אז שכחת אותי למחרת, אבל שמרת את הדיסק?», שאל באיזו ציניות.
היא תנחמה בכתפיה. הוא חיכה בעדינות על הדיסק, נגע בו בעדינות אינו שרוט. שם אותו בנגן, הלחין והציליל.
מבלי לשאול, הם התקרבו אחד לשנייה: הוא שם יד על מותניה, היא על כתפו. הם רקדו ריקוד איטי, כמו בבחינת סיום של בגרות, שלא היה להם. על לחייה של אלונה התפשט אדום, ובקרב של אורן הלב רודף כמו רץ מרתון. הזמן קפא, והכל היה רק All You Need Is Love שמילא את החדר וגרם לשניים להרגיש שהמוזיקה באמת כוללת את הכול.
