מעיל לבן
מרגלית גרה עם עוד ילדים בבית הילדים כבר מגיל חמש. היא לא ממש ידעה למה מצאה את עצמה שם רק זכרה איך יום אחד סבתא לא התעוררה בבוקר, ואמא… ובכן, לא חזרה. אחר כך הגיעו ידיים זרות, קירות דהויים וריח כרוב מבושל נדבק לשיער ולאף ולא עזב, כאילו זה הבית האמיתי. בהתחלה מרגלית היתה בוכה כל לילה, ואחר כך פשוט הפסיקה. חיה, למדה, עשתה את מה שצריך. בשקט, בזהירות, כאילו מישהו יום אחד יגלה כמה היא משתדלת וייתן לה איזו מתנה אמיתית, לא רק חיבוק צדדי ועוגייה יבשה.
מבין כל החדרים בבית הילדים, הספורטק היה המקום האהוב עליה. אולם עץ גדול, הרצפה חורקת, חלונות למעלה מלאי אבק שנראה כאילו לעולם לא ינוקה, ובכל זאת קסם אמיתי. אחרי החדר הקטן, מספר שמונה, עם ארבע מיטות וצפיפות עצב, הספורטק היה כמו ארמון. וכשהכדור הכתום היה מתחיל להקיש קצב ריקוד על הפרקט, הדאגות היו נשכחות. אם הצליחה לקלוע, הרגישה כמעט מאושרת. רק כמעט כי לדעתה, אושר אמיתי יש רק במשפחה. לכולן היה בפנים איזה וילון, ומאחוריו שמרו תקווה אולי, יום אחד, עוד יצחקו באמת.
מרגלית רצה מהר, קפצה גבוה, הכדור כאילו בידיים שלה. אפילו ענת המחנכת הרימה גבה פעם ואמרה: “יש לך אופי ספורטיבי, מרגלית. היום אףצלצל לחבר שלי מאמן, נראה אם אפשר להכניס אותך לחוג אמיתי.” וזה עבד.
כבר מגיל שתים עשרה החלה להתאמן בליגה האזורית של גבעתיים, ואחר כך אפילו הגיעה לנבחרת העיר. בגמר האליפות של מחוז תל אביב הפתיעה את כולם הביאה שלושים ושתיים נקודות, העפילה ככוכבת.
כשהרימו לה מדליה, ראש אגף הספורט, אדם עם חיוך שאין לדעת אם הוא אמיתי, אמר: “מרגלית, מחכה לך עתיד גדול, ילדה.” והיא, מרגלית שלנו, כמעט פרצה בבכי, אבל התרצתה. כשעה לאחר מכן, כשהוא ראה אותה יוצאת מהספורטק לבד, הוא עצר אותה
מרגלית, מי בא לאסוף אותך?
אני גרה בבית הילדים ברמת גן. ארבע תחנות באוטובוס.
אוי, אל תכעסי אלי, לא ידעתי. אני אורי בן-דב, בואי, אני אסיע אותך.
לראשונה בחייה ישבה במושב הקדמי של מכונית, והרגישה כאילו זו פעם ראשונה שמישהו שם לב אליה באמת.
מי החונכת שלך שם?
ענת קגן.
תכירי לי אותה?
בכיף, אבל היא באה רק מחר בבוקר.
אין בעיה, נדבר מחר.
מרגלית שתקה. לא כל יום גבר רשמי רוצה לדבר עם המחנכת שלה, אבל היא לא העזה לשאול כלום.
למחרת ענת קראה לה למשרד והסבירה: “אורי בן-דב שאל מה הכי חסר לך. אמרתי כלום, חוץ ממעיל. את הרי גבהת, וכל הבגדים קטנים. צריך כבר לקנות משהו מחנות למבוגרים. הוא ביקש מידה והופה,” ענת הוציאה חבילה עטופה נייר חום, “בואי נמדוד.”
עיניה של מרגלית התרחבו: מתוכה נשלף מעיל לבן, חגורה דקה, כפתורים בגוון זהב-דבש יפהפה, חדש, בלי השמות שצוות המחסן רשם תמיד בטוש על הבטנה. היא השתתקה. בשביל ילדה שקטה גם ככה, זה היה רגע נדיר.
מרגול, כזה מעיל ראיתי רק בטלוויזיה, על כוכבות קולנוע! איזה מזל! תלבשי, נו כבר!
בחלום היא הרגישה קור נעים מבפנים, ומיד אחר כך חמימות. מישהו כאילו חיבק אותה. במראה: ילדה עם חיוך שנפתח רחב מדי, במעיל שמתאים לה בול, ספורטיבית ומגניבה. חצאית ישנה וחולצת טריקו אדומה לא התחרו עם הנדירות הזאת מה זה משנה?
וזה לא הכול! קראה ענת בהתלהבות, קחי, זה בשבילך.
היא הושיטה לה פתק מצויר, עליו תמונה של ילדה חובשת כובע טמבל.
מה זה, ענת?
כרטיס למחנה הנוער “נוער עולה”! נוסעים בקיץ, מחזור ראשון, יערות, אין דברים כאלה! גם זה מאורי בן-דב. שיבריא לו.
בלילה מרגלית לא עצמה עין כאילו טלוויזיית צבע מתחלפת לה בראש: ניצחון במגרש, מדליה, נסיעה ברכב עם אורי, הכרטיס למחנה ולבסוף… המעיל הלבן, שמחכה לה בארון.
בשקט זחלה מהמיטה, פשטה על המעיל, אותו קראה “מעילון”. היא התגנבה למסדרון והתיישבה ליד החלון גשם אביב רטוב את הריצוף, ולרגע אחד, ממש שנייה, רצתה להישאר עוד בחורף שרק תוכל להסתובב בתוך המעיל עוד קצת.
***
נעלי ספורט ונעלי בית ענת פרטה סעיפים מהכרטיס למחנה וכובע, חובה, ומעיל… חצי-עונה, מרגלית, תראי שזה כתוב! אל תתווכחי. אם כתוב, לוקחים.
מרגלית הנהנה, לא ממש מבינה מה העניין במעיל באמצע קיץ. אמנם בערב עוד קריר, וחוץ מזה אי-אפשר להשאיר כזה אוצר אצל כולם בארון המשותף.
במחנה “נוער עולה”, כולם תקעו עיניים, כאילו נחתת חייזרית. שאר הבנות במעילי ניילון קלים, ג’קטים צבעוניים, וסטים קרועים אופנתיים והיא, במעיל. אי אפשר לדחוף לרכב בשום אופן, כי כל המקום תפס הכדור הכתום. אז לבשה אותו והלכה ככה.
מה, את עם סטייל של סבתא? לעגה דקלה מהמיטה ליד.
של סבא! התערבה שירה.
החורף כבר נגמר מלמלה מאיה מהחלון.
נראה לי הגיעה מהגליל עם עדר עיזים!
מה זה עניינכן? ענתה מרגלית שקט, קימצה את האגרופים ונתנה מבט שכל אחת הבינה שלא כדאי לערער.
היא תלתה את המעיל על משענת המיטה ויצאה החוצה.
איזה קטעים איתה, לחש מישהי מאחור כשנסגרה הדלת.
מרגלית עשתה סיבוב: מטבחון, במת הופעות, מגרש כדורגל, מגרש כדורעף עם רשת בלויה. מגרש הכדורסל כולו קוצים, בקושי טבעת אחת מחזיקה מעמד.
“למה בכלל הגעתי לכאן?” חשבה נוגה, הצמידה ראש לבאובב, ואז ניערה ראש 21 ימים עוברים איכשהו. מעילון איתה, וגם הכדור שיהיה. “הבנות האלה…” חשבה, “שיעברו ליד.” שוב חזרה לחוש בדידות.
למחרת, פתיחת העונה מדורה, דיסקו עם הרבה מוזיקה. להבהבות של האש שיחקו לה בעיניים, ואחר-כך האור מפנסי בי-הייפ רשמית, מסיבה. מרגלית לא ידעה לרקוד, אבל אהבה מוזיקה, אז ישבה לבד על ספסל בין גדרות השרביט, האזינה איך כולם שרים חצי-חצי באנגלית ובעברית.
בלילה בנות החדר סיפרו זו לזו סיפורים מפחידים לכל אחת קלטת וידאו שהביאה מהבית. מרגלית שמעה עיניים עצומות, כביכול ישנה. מה כבר תספר? על ילדה שבוכה בלילות? על קרומי לחם שמתחבאים מתחת לכרית? על איך כל מבוגר שנכנס נבדק במחשבה: אולי בא בשבילי?
כשרשמו בנות לנבחרת הכדורעף, מחפשים עוד שחקנית הובילה מדריכה: מרגלית, את הרי כוכבת, קדימה, תצטרפי.
אז הלכה, למרות שאף פעם לא שיחקה כדורעף פה לא תופסים, רק מכים. דקלה היתה קפטנית. היא יפה, גובהה כנערה למשחקי נבחרת.
שוב את תופסת אותו?! זה לא כדורסל. תני מכה! בעדינות! פקדה.
והכדור כאילו מזדהה איתה עף החוצה.
איזה ג’ירפה, נאנחה דקלה, לכי לרשת, הדיפנס שלך יחפה!
מרגלית התבאסה. הכל הלך הפוך. אחר-צהריים שוב חזרה למגרש הכדורסל. תלשה קוצים, זרקה שוב ושוב לסל. היא נחמה את עצמה: הכול יהיה בסדר.
החיים במחנה זרמו מסדר שמונה בבוקר, ניקיונות, אוכל, חזרות ל”הכוכב הבא של המחנה” וסתם ענייני שגרה של קיץ עם חבר’ה.
הכי נהנתה מימי הקרנת הסרטים ישבו כולם בפרגולה, מקרן סרטים מיישוב סמוך, והיא תמיד בר שורה אחרונה שלא תסתיר, צופה איך גיבורים מצילים ימים או משחררים שבט אינדיאני.
חוץ מזה מה שהכי עניין אותה באמת, היה לשחק כדורסל. גם כשהאחרות שיחקו טניס חבל, היא והכדור פשוט הופיעו כל ערב במגרש. המעיל, כמו חייל במשמרת, נח בו על הספסל.
לדיסקו היא לא הלכה. בזמן שהבנות האחרות התאפרו, סידרו שיער או רקדו, מרגלית ישבה בסתר, הקשיבה לעולם.
באחד הערבים שמעה לחישות בין השיחים הסתתרה דקלה עם הקראש שלה. פתאום יצאו שלושה פרחחים מהכפר הסמוך גבוהים, קצת שתויים, עם נרגילה מאולתרת. ברגע שראו את דקלה לבד, פתחו עליה דיבורים מגושמים. החבר שלה ברח בלי בושה, ופתאום דקלה נשארה, מבוהלת ועייפה.
מי זו שבאה אלינו לביקור?! תל-אביבית, אה? התחילו להקיף.
מרגלית קפצה מאחורי השיחים, תקיפה, מגוננת, נעמדה לצידה.
יאללה, תעופו מכאן, לחשה בכעס, אני לא מפחדת להשאיר סימן.
השלושה הופתעו רוח רפאים לבנה באמצע הלילה ואז חייכו, גיחכו, ניסו להתקרב. הגבוה ניסה לגעת אבל מרגלית התעופפה ראשון, נתנה נגיחה. דקלה, שהתעשתה, משכה לשני בשיער החוליגנים ניסו לברוח, אבל במקביל המדריכים התקרבו בעקבות הצעקות. שניים נתפסו במקום, השלישי ברח אבל לא התמיד הרבה כי מרגלית זרקה את הכדור מאחוריו כמו פיליפ לוין, הקולע חמאה פגע בול. נתפס.
איזה רגש! נשמה דקלה, התיישבה לצידה לראשונה בלי לזלזל, תודה.
על לא דבר, ענתה מרגלית ולקחה את הכדור.
בבוקר אחרי, בחימום לפני המשמרת, דקלה קראה:
בואי לצמד שלי, אראה לך איך חובטים!
אני לא טובה בזה…
אל תדאגי, תהיה אלופה.
כעבור רגעים אחדים היא כבר הקפיצה ואפילו עשתה אסיסט יפה.
בליטוף, מרגלית, בשקט. אלופה, אני אומרת!
הכול השתנה. לא מיד אבל השתנה.
***
ביום הורים פתאום ירד שלג, אפילו באמצע קיץ. הילדים קפאו; ודווקא אז לא יכלה מרגלית לצאת למגרש אלא ישבה ליד החלון.
לקראת הצהריים באו הורים, ומערכת הכריזה השתוללה:
נעמה ברוזה, תומר נחום, יובל ברק, באו אליכם. הילדים רצים, קופצים, נמסים בחיבוק.
איזה קור, אני חוטפת דלקת ריאות אמרה שירה.
ופתאום קול חריג:
קחי את המעיל שלי, שירה. שלא תתקררי.
כולן הסתובבו מרגלית מסירה את המעיל ונותנת לאותה שירה, שכינתה אותו “סבתאי” לפני שבוע.
תודה, מרגלית.
המעיל נדד בין בנות. היה מחומם משוקולדים, תפוחים, תמצית לחם הבית. כל אחת סחבה לה מזכרת. עד הערב, על המדף של מרגלית נערם הר של ממתקים, חטיפים ושתייה. היא לא רצתה לקבל דבר, אבל בסוף נהיה לה מזנון בופה שלם.
אחרונה יצאה דקלה, עטפה במעיל ונעלמה. מרגלית התבוננה ואז חשה על פניה שהוא לא יחזור אליה אבל אפילו על זה לא העזה לקנא.
נשכבה מתחת לשמיכה, חזרה לילדתה הקטנה, בונה שוב את הבית תחת הפוך. ישנים כדי לשכוח.
פתאום מישהו מלטף אותה בשקט. בחיוך, חצי עיניים פקוחות, ראתה אישה יפת עיניים יושבת לידה. כביכול חולמת.
אמא? שאלה מרגלית, לא פוקחת עיניים.
כן, עונה האישה, מרשה לי להיות אמא שלך?
ואני אחותך, באמת מוסיפה דקלה.
עכשיו כבר ישבה מרגלית, המומה. האישה אם דקלה נראתה חזקה ועם מבט אמיתי, בדיוק כמו ענת.
דקלה סיפרה לי עלייך, חייכה, התאהבתי גם. והיא גם אמרה שלא עוזבת בלעדייך.
תסכימי, בבקשה, ביקשה דקלה, מתקרבת.
ואבא שלך…? שאלה בשקט, אולי הוא לא ירצה?
גם הוא. דרך אגב, הוא מכיר אותך. זוכרת את אורי בן-דב? זה הוא!
מרגלית הנהנה, לא יכלה לדבר, ורצה לחיבוק של אמא ואחות.
וכך, כשחזרו הבנות מהארוחה, ראו את מרגלית מחויכת, עם משפחה חדשה.
***
אורי בן-דב חיכה ברכב, רק ראה את האורות בעיניים ובין רגע הבין שהפעם מרגלית הפכה לבת שלו.
From that day on, מרגלית היתה אחרת. היא פתחה את הדלת לאושר שלה מפראית שקטה נהייתה למלכה של המחנה.
הבנות התאהבו בסיפור החוליגנים והמעיל. ולא הסתפקה לאכול לבד ממתקים ארגנה מסיבת פיקניק לילי עם כולן.
שכנעו אותה להשתתף בתחרות “מיס נוער עולה”, לימדו אותה לרקוד, לקלוע תסרוקות, ללבוש שמלות.
ושבוע אחרי, הכריזה מערכת הכריזה של המחנה: דקלה ומרגלית, ההורים הגיעו!
מחזיקות ידיים, רצו יחד לשער למי שחיכה להן.
ואז, בכביש כניסה מאובק ודוקר, כולם מחכים ומחייכים הרגישו שהם עוברים את הרגעים המאושרים בחיים שלהם.
