מעולם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי. הכרנו מעל עשר שנים – ישנה אצלי בבית, בכתה איתי, הכירה את כל הפחדים, הכישלונות והתוכניות שלי, וסמכתי עליה בלי תנאים. כשפגשתי את הגבר הזה, סיפרתי לה כבר ביום הראשון. בהתחלה עשתה את עצמה שמחה, אבל בתגובות שלה תמיד היה משהו מוזר – היא אף פעם לא אמרה “אני שמחה בשבילך”, אלא “תיזהרי”, במקום “נראה בחור טוב” היא אמרה “אל תתלהבי”. כל הערה הייתה אזהרה במסווה של דאגה. אחרי כמה שבועות התחילו השוואות – טענה שהוא בדיוק כמו האקסים שלי, שאני תמיד מסתבכת עם אותו סוג גברים. אם היה שולח לי הרבה הודעות – היא אמרה שזו “אובססיה מסוכנת”, ואם לא ענה לכמה שעות – בטוח עם מישהי אחרת. אף פעם לא הייתה אמצע. היה רגע ששינה הכל – ערב אחד יצאנו שלושתנו, וכשחזרתי מהשירותים ראיתי אותם מדברים קרוב אחד לשנייה. לא היה משהו ישיר, אבל זה הפריע לי. באותו ערב היא כתבה לי שהוא “יותר מדי נחמד אליה” ושזה נראה לה חשוד. לא הבנתי כלום, אבל מאז הרגשתי אי שקט. כל פעם שקבעתי איתו, היא התעצבנה – טענה ש״אין לי זמן אליה״ וש״לא מאבדים חברות בגלל גבר״. אבל כשאני הצעתי לה להיפגש – היא תמיד ברחה. הרגע הכי חמור היה כשהראתה לי “הודעות” של אנשים שטוענים שהייתה לו מערכת יחסים איתן – לא היו הוכחות, רק רכילות, פוסטים מחוץ להקשר, ו”זה מה ששמעתי”. כששאלתי למה מעולם לא הראתה לי את זה קודם, ענתה שפשוט “לא רצתה לפגוע בי”. אבל זמן קצר אחר כך הכל התפרק. התחלתי לריב עם בן הזוג שלי, לחשוד בכל דבר, לבדוק לו את הטלפון, לדרוש הסברים שהוא בכלל לא הבין, עד שהוא נשבר – ואמר שאיבד את האמון: “אני לא עשיתי כלום, הבעיה היא שלא הצלחת לשמור על מה שהיה לך”. אחרי שנפרדנו, גיליתי שהחברה הכי טובה השיגה אותו לעצמה – בהתחלה סיפרה שזה רק “כדי להבהיר דברים”, אחר כך “סתם יצאו לקפה”, ובסוף הודתה שהם נהיים קרובים. כשתפסתי אותה, לא ביקשה סליחה – רק טענה שלא עשתה כלום לא בסדר, ושאני האשמה. באותו רגע הבנתי: זו לא הייתה דאגה אמיתית, אלא תחרות – היא לא יכלה לראות אותי מתקדמת, מוצאת מה שאין לה, לא רצתה להישאר מאחור. היום אין לי לא אותו ולא אותה – אבל יש לי תובנה שהרבה יותר חשובה: לא כל מי שיושב לידך ורואה אותך בוכה באמת רוצה שתהיי מאושרת. יש אנשים שרק מחכים לרגע להוריד אותך למטה.

¿Acaso la orquídea tiene la culpa? —Polina, llévate esta orquídea o la tiro a la basura —dijo Katia mientras tomaba descuidadamente la maceta transparente con la flor y me la entregaba. —¡Ay, gracias, amiga! Pero, ¿qué te ha hecho esta orquídea para que no la quieras? —pregunté, desconcertada. Al fin y al cabo, en el alféizar aún quedaban otras tres orquídeas, espléndidas y bien cuidadas. —Esta flor se la regalaron a mi hijo en su boda. Y ya sabes cómo acabó todo… —suspiró Katia con tristeza. —Sé que tu hijo Denis se divorció antes de cumplir un año de casado. No te preguntar é por qué, imagino que debió de ser algo muy serio. Denis adoraba a Tania —no quería hurgar en heridas recientes de mi amiga. —Algún día te contaré la razón, Pola, pero de momento, es doloroso recordarlo —dijo Katia pensativa y a punto de llorar. Llevé a casa la orquídea “desterrada” y “rechazada”. Mi marido miró con compasión a la “desgraciada” flor: —¿Para qué quieres este pobre bicho? Esa orquídea no tiene vida, hasta yo lo veo. No pierdas tu tiempo. —Quiero reanimarla, darle cariño y cuidados. Estoy segura de que algún día te maravillarás con ella —deseaba “devolver” la vida a esa flor mustia y agonizante. Mi marido bromeó y me guiñó un ojo: —¿Quién se resiste al amor? Una semana después, Katia me llamó: —Polina, ¿puedo ir a verte? No soporto seguir con esta carga. Quiero contártelo todo sobre el matrimonio fallido de Denis. —Kat, ven sin pensarlo dos veces. Te espero —no le podía negar nada a mi amiga. Katia me había apoyado durante mi difícil divorcio con mi primer marido y cuando no me llevé bien con el segundo… Y, en general, nuestra amistad tiene muchos años. Katia llegó en una hora. Se acomodó en la cocina. Entre una copa de vino seco, una taza de café recién hecho y un poco de chocolate negro, comenzó un largo relato sobre la vida. —Jamás podría imaginar que mi exnuera fuera capaz de eso. Denis y Tania convivieron siete años. Denis la observó mucho antes de decidirse. Por Tania dejó a Ana, y a mí Anita me caía tan bien… Era tan hogareña, tan dulce. Le llamaba hija. De pronto apareció la bellísima Tania. Denis se volvió loco por ella. Se le veía embobado, como abejorro revoloteando una flor. El amor que tenía por Tania era devorador. Ana quedó enseguida a un lado. Cierto es que Tania era de portada de revista. A Denis le gustaba presumir ante sus amigos y que la gente mirara a Tania por la calle. Lo raro era que tras siete años juntos no tuvieran hijos. Pensé: seguro que mi hijo quiere hacer las cosas bien, primero casarse y luego los niños vendrán. Denis no es de hablar mucho, y nosotros nunca nos metimos en sus asuntos. Un día, mi hijo nos lo soltó sin más: —Papá, mamá, me caso con Tania. Hemos entregado los papeles en el registro. Haré una boda por todo lo alto, cueste lo que cueste. Nos alegramos: al fin, Denis tendría familia formal. Ya tenía treinta años… Imagínate, Pola, tuvieron que aplazar la fecha de la boda dos veces: primero por una gripe de Denis, luego porque yo me retrasé regresando de un viaje de trabajo. Pensé que algo no iba bien. Pero veía a Denis tan feliz que no quise decirle nada. Más aún, quiso casarse por la iglesia con Tania, pero tampoco salió: el cura don Esteban estaba fuera por una temporada. Denis solo quería casarse con él. Nada salía como debía… La boda fue bulliciosa. Mira esta foto, ¿ves cómo estaba la orquídea que le regalaron? Florecida, espectacular, las hojas firmes como soldados. ¿Y ahora? Solo quedan hojas blandas y tristes… …Denis y Tania querían hacer un viaje de novios a París. Pero surgió un problema: a Tania no la dejaron salir del país por una multa enorme que debía. En el aeropuerto, dieron la vuelta. Denis no hacía caso de esos infortunios; soñaba con su familia, ajeno a todo. …De repente, Denis cayó gravemente enfermo y lo ingresaron. Su estado era crítico, los médicos no daban esperanza. Tania fue a visitarle una semana, luego le dijo: —Lo siento, pero no quiero un marido inválido. He pedido el divorcio. ¿Te imaginas, Pola, lo que sintió mi hijo, postrado en aquella cama? Pero él solo contestó: —Te entiendo, Tania. No te pienso poner trabas. Total, que se divorciaron. Pero mi hijo se recuperó. Encontramos un médico genial, Pedro Ramírez, que le levantó en seis meses. Nos hicimos amigos de Pedro y de su hija, María, una joven de veinte años. A Denis, de primeras, no le gustaba nada: —¡Qué bajita! Y ni siquiera es guapa… —Hijo, fíjate bien en María. La belleza no alimenta… Ya tuviste una esposa de portada y mira cómo salió. Mejor tomar agua en alegría que miel en amargura. …Denis no podía olvidar a Tania, pero la traición le dolía. María, sin dudarlo, se enamoró de él, le llamaba constantemente, le seguía a todas partes. Queríamos acercarlos, así que organizamos una salida al campo. Denis estaba taciturno todo el día. Nada le alegraba: ni la barbacoa ni la compañía ni el ambiente. María le miraba esperando una señal, pero él ni la miró. Le dije a mi marido: —Para qué tanto empeño si Denis todavía piensa en Tania… Pasaron tres, cuatro meses, suena el timbre. Denis en la puerta, con la orquídea en la mano: —Toma, mamá, aquí tienes los restos de mi antigua felicidad. Haz lo que quieras con la flor, ya no la quiero. La cogí de mala gana. No me gustaba, como si esa flor tuviera la culpa de las desgracias de mi hijo. La metí en un rincón lejos de la vista y la olvidé. Hace poco, una vecina me dijo: —Katia, vi a tu Denis con una chica menudita… Tu exnuera era mucho más guapa. No lo creía: ¿mi hijo con María? —Te presento a mi esposa María —Denis afirmó, acariciando la mano de su joven esposa. Mi marido y yo nos quedamos de piedra: —¿Y la boda? ¿Y los invitados? —No hace falta el barullo, ya lo vivimos. Nos casamos sin ruido y nos bendijo don Esteban. María y yo, juntos para siempre. Aparté a mi hijo: —Denis, ¿quieres de verdad a esta chica? ¿No harás daño a María? ¿No es por despecho a Tania? —No, mamá, ya lo superé. Esa mujer ya es pasado. —Hasta dejó de llamarla por su nombre—. ¿Amor?… Pues, qué te digo: el mundo de María encaja perfecto con el mío. Así fue la historia, Polina. Katia se desahogó a fondo. …Tras esa charla no nos vimos en dos años. La rutina, los líos… Y la orquídea revivió, floreció como nunca. Las flores saben agradecer el cariño. Nos cruzamos Katia y yo en el hospital materno: —¡Hola, amiga! ¿Qué haces aquí? —María ha tenido mellizos. Están a punto de salir de cuentas —sonreía Katia. Cerca estaban Denis y su padre, esperando a los pequeños. Denis tenía un ramo de rosas rojas. En la puerta apareció María, agotada pero radiante. Detrás, una enfermera traía con sumo cuidado dos “vivos” y “soñolientos” paquetitos. Al poco, mi hija llegaba con mi recién nacida nieta… Tania suplica a Denis que la perdone y empiecen de nuevo. …Se puede pegar una taza rota, pero no volverás a beber en ella…

¿Tiene la culpa la orquídea? Celia, llévate esta orquídea

00

הכרתי את ה”חברה” שלי בקורס יוקרתי שעשיתי כדי להגיש מועמדות לעבודה נחשקת – היה לי קשה עם חלק מהחומר, והיא מאוד עזרה לי. סיימנו את הקורס ונשארנו בקשר – היא עוד נתמכה כלכלית על ידי ההורים, ואני הייתי נשואה בלי עזרה כלשהי. חיפשתי עבודה, וחבר המליץ עליי, אבל התהליך היה ארוך. נפגשנו לפעמים, אבל היא לעתים קרובות הבריזה בתירוץ של “מאוחר מדי”. המשכנו להתכתב, עד שקראו לנו להגיש מסמכים ולגשת למיונים – אז כבר לא עבדתי וחסכתי כסף לפרוצדורה רפואית, והיא לעומת זאת עדיין קיבלה הכל מההורים. היא התקבלה לעבודה כבר בפעם הראשונה, ואותי לא קיבלו גם אחרי שני נסיונות נוספים. ביקשתי עזרה בלמידה, אבל היא תמיד “הייתה עסוקה”, ואז פתאום נעלמה. מצאתי עבודה רק באמצע פברואר, בתקופה קשה. בסוף פברואר יזמה פגישה, ואם כי התלבטתי – כי כבר כאב לי לא להתקבל – הסכמתי, והייתי צריכה לבקש חופש. היא לא ענתה לי ערב לפני, ולא בשבת, ולא נפגשנו. נגרמו לי בעיות בעבודה ועל זה קיבלתי ממנה הודעה בוואטסאפ רק ביום שני שהייתה לה “בעיה משפחתית”. התעצבנתי והפסקתי לענות שלושה חודשים. אחרי ניתוח התקשרה פתאום – סיפרתי שעברתי ניתוח ואני רגישה, ועדיין דיברתי איתה. היא אמרה, “אם את עייפה תלכי לישון, אתקשר אליך אחר כך” – אבל לא התקשרה. חודשיים אחר כך ביקשה שוב להיפגש, אבל רק באמצע שבוע, כשאני כבר בקורס יקר אחה”צ ולא מסוגלת להחסיר. התלבטתי והפעם סירבתי מראש. אחר כך התחילה שוב להתקשר, הרגשתי שהיא מזלזלת – שואלת שאלות משפחתיות בוטות, ותמיד רומזת על הגירושים של ההורים שלי (אגב, רק ההורים שלה גרושים). קלטתי את זה, צימצמתי מענה באינסטגרם ופייסבוק עד שמחקתי אותה לגמרי. בפעם האחרונה היא התקשרה יום אחרי יום ההולדת שלי ודרשה לדעת למה התרחקתי – טענה שתמיד רצתה לעזור לי. עניתי שבקושי יש לי זמן לעצמי אבל אולי נשאר לי זמן לעוד אנשים. היא סיכמה ב”בסדר, לא אחפש אותך יותר”. זה פגע בי מאוד וגרם לי לא לאמין באנשים – היא רצתה שאהיה בסדר, אבל אף פעם לא יותר טוב ממנה. היא לא באמת דאגה לי, למרות שאני נתתי לה הרבה תשומת לב. לפעמים אני חושבת שאולי הייתה לה משיכה רומנטית אליי – הייתה עוקצת על בן הזוג שלי, או דורשת שאביא אותו או מעירה על תמונות של בנות אחרות. טעיתי, הייתי גלויה וישירה. זה פגע בי – היא לא רצתה שנהיה באמת קרובות; פשוט רצתה להחזיק בי מסביב. חשבתי שיש לנו קשר אמיתי, אבל טעיתי. היום הרבה יותר קשה לי לסמוך על אנשים, והייתי רוצה חברים קרובים – אבל זה באמת לא פשוט.

פעם, לפני שנים רבות, פגשתי את “החברה”

00

ההורים של בעלי לא מרפים – מנסים להשלים בינו לבין גרושתו: “את לא מבינה, יש להם בן משותף!” – חמותי לא מפסיקה להתלונן

ההורים של בעלי משוטטים בין הצללים של המציאות, לא מצליחים

00

Como un ruiseñor tras el reclamo – “Chicas, hay que casarse una vez y para siempre. Estar al lado del ser amado hasta el último suspiro. No vagar sin rumbo en busca de la media naranja, que acabarás siendo una manzana mordisqueada. Un hombre casado es tabú. Ni lo intentéis. Creer que es un escarceo y nada más solo os arrastrará al abismo. La felicidad esquiva. Mis padres llevan cincuenta años juntos y son mi ejemplo. Yo también quiero encontrar a mi destino y cuidarlo como a mis ojos”, razonaba entre amigas al cumplir veinte años, convencida por la sabiduría de mi abuela. Mis amigas soltaban una carcajada: ‘Ya veremos si no te enamoras de un “casadito”, Ksyusha…’. Lo que nunca les conté es que mi madre tuvo a mi hermana mayor sin casarse, una vergüenza en el pueblo, y cinco años después nací yo, ya de un matrimonio. Decidí evitar hijos o relaciones extramatrimoniales. Pero el destino escribe su propio guion… Nunca hubo entendimiento con mi hermana Sofía: compite por el cariño de nuestros padres, aunque parezca infantil. Conocí a Egor en una discoteca; él era cadete, yo enfermera. Al mes nos casamos, mi felicidad era desbordante, como un ruiseñor al reclamo. Tras la academia militar, nos mudamos lejos de mi tierra. Pronto llegaron las peleas y el aislamiento; la distancia duele. Nació nuestra Tania en la inestabilidad de los noventa. Egor dejó el ejército y empezó a beber. Al principio le consolaba, pero él se perdía más. Un día llegó con un maletín lleno de dinero de dudoso origen. Guardé ese maletín sin tocarlo. Egor desaparecía semanas, meses… Volvió demacrado, exigiéndome mis joyas para pagar deudas. Le di el dinero, le dije que Tania y yo nos apañaríamos. Me regaló noches de pasión, pero se marchó al alba. Le esperé años. Un médico del hospital, casado, empezó a cortejarme. Me resistía, me debatía. Seguía casada, pero sola. Al volver Egor, pidió el divorcio: tenía un hijo con otra. No lloré. Toda mi vida del revés. Le ofrecí ver a Tania, pero rehusó. Nunca volvieron a verse; la herida quedó abierta. Al poco, caí en los brazos del doctor, olvidando los tabúes. Pero no podía construir felicidad sobre lágrimas ajenas. Rompí la relación y cambié de trabajo. El destino me trajo entonces a Basilio, viudo y padre de un niño. Nos unimos, nuestros niños crecieron juntos, compartimos todo sin secretos. Treinta años de matrimonio. Hace poco, Egor llamó a mi madre: “Nunca encontré una mujer como Ksyusha…”

COMO UN AVE CAUTIVA DE SU CANTO Chicas, casarse es

00

מעולם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי – הכרנו יותר מעשר שנים, ישנה אצלי, בכתה איתי, הכירה את הפחדים, הכישלונות והתכניות שלי, סמכתי עליה בעיניים עצומות. כשפגשתי את הגבר ההוא סיפרתי לה מיד, בהתחלה שיחקה שהיא שמחה אבל תמיד הייתה תחושה מוזרה בתגובות שלה – היא לא אמרה “אני שמחה בשבילך” אלא “תיזהרי”, לא אמרה “הוא נראה אחלה” אלא “אל תתלהבי”. כל הערה שלה הייתה אזהרה במסווה של דאגה. אחרי כמה שבועות התחילו ההשוואות – הוא לא שונה מהאקסים שלך, את תמיד נפלה על אותו סוג גבר. אם שלח לי הודעות לעיתים תכופות, טענה שזה מסוכן; אם נעלם לכמה שעות – כנראה עם מישהי אחרת. לא היה אמצע. רגע אחד שינה הכול – יצאנו שלושתנו, אני הלכתי לשירותים וכשחזרתי ראיתי אותם מדברים צמודים. לא קרה כלום ברור אבל משהו הציק לי. בלילה שלחה לי הודעה שהוא “יותר מדי נחמד אליה” ושזה מחשיד. לא הבנתי, אבל התחלתי לדאוג. משם זה רק הידרדר – כל פעם שנפגשתי איתו היא התעצבנה, אמרה שאין לי זמן בשבילה, שאני משתנה. חזרה שוב ושוב שנשים לא אמורות להפסיד חברות בשביל גבר. אבל כשאני הזמנתי אותה – תמיד סירבה. השיא היה כשהראתה לי “תגובות” מאנשים שטענו שהיו איתו – בלי הוכחות, רק שמועות ופוסטים חשודים. כששאלתי למה לא סיפרה לי קודם, ענתה שלא רצתה לפגוע בי. באותו שבוע התחלתי לריב עם בן הזוג שלי על דברים שלא היו בעיה קודם, התחלתי לחשוד ולחטט, דרשתי הסברים שהוא לא הבין למה. הוא התעייף. אמר לי שהוא מרגיש שאני לא סומכת עליו – והוא לא מבין מאיפה חוסר האמון הזה. זמן קצר אחר כך נפרדנו – בתוך ויכוחים שכבר לא היה בהם טעם. הגרוע מכל בא אחר כך – חודש אחרי גיליתי שהחברה הכי טובה שלי מתקשרת איתו. קודם טענה שזה כדי לברר דברים, אחר כך שזה רק קפה, לבסוף הודתה שהם נפגשים הרבה. כשעמדתי מולה, היא לא התנצלה. אמרה שלא עשתה כלום לא בסדר – שאני בעצמי אשמה. והוא אמר לי משפט שלא יוצא לי מהראש: “עשיתי רק את מה שאת לא הצלחת לשמור עליו.” אז הבנתי הכול – זו לא הייתה דאגה ולא זהירות, זה היה תחרות. היא לא יכלה לראות אותי מאושרת, מתקדמת, עם משהו שאין לה. לא רצתה להישאר מאחור. היום אין לי לא את הגבר ולא את החברה, אבל יש לי בהירות – הפסדתי שתי מערכות יחסים, אבל זכיתי לדעת שלא כל מי שיושב לידך ומקשיב – רוצה בטובתך. יש אנשים שסתם מחכים לרגע הנכון לדחוף אותך למטה.

מעולם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי.

02

אף פעם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי. הכרנו מעל עשר שנים, היא ישנה אצלי, בכתה איתי, הכירה את הפחדים שלי, הכישלונות והתוכניות. סמכתי עליה בלי גבולות. כשהכרתי את הבחור הזה, סיפרתי לה כבר ביום הראשון. בהתחלה העמידה פנים ששמחה בשבילי, אבל בתגובות שלה תמיד היה משהו מוזר—היא לא אמרה “אני שמחה בשבילך”, אלא “תזהרי”. לא אמרה “הוא נראה בחור טוב”, אלא “אל תתרגשי יותר מדי”. כל הערה שלה הייתה אזהרה במסווה של דאגה. תוך כמה שבועות התחילו ההשוואות; היא אמרה שהוא לא שונה מהאקסים שלי, שאני תמיד נמשכת לאותו סוג גברים. אם הוא היה שולח הרבה הודעות—אמרה שזה חשוד. אם נעלם לכמה שעות—אמרה שבטח עם מישהי אחרת. לא הייתה אצלה דרך אמצע. הרגע ששינה הכל היה כששלושתנו יצאנו לשתות, ואני הלכתי לשירותים. כשחזרתי, ראיתי אותם מדברים ממש קרוב. לא קרה כלום ברור, אבל משהו בסיטואציה הדליק לי נורה אדומה. מאוחר יותר היא כתבה לי שהוא “יותר מדי חביב” כלפיה ושהיא מרגישה שזה חשוד. לא הבנתי כלום אבל התחלתי להרגיש אי שקט. משם הכל הידרדר. כל פעם שתכננתי משהו איתו, היא נעלבה. אמרה שאין לי כבר זמן אליה, שאני משתנה. היא חזרה שוב ושוב על זה שחברות לא מבזבזות אחת את השנייה בגלל גבר. אבל כשאני הצעתי שניפגש, היא כל פעם סירבה. המשבר הגדול הגיע כשפתאום נזכרה להראות לי “תגובות” מאנשים שטענו שהיו איתו בקשר—בלי הוכחות ברורות, בלי הודעות—רק שמועות, פוסטים מהקשר, אמירות כמו “שמעתי ש…”. שאלתי למה לא הראתה לי קודם, והיא ענתה שלא רצתה לפגוע בי, אבל עכשיו כבר לא יכולה לשתוק. באותו שבוע התחלתי לריב עם הבחור על כל שטות, התחלתי לחשוד בהכל. בפעם הראשונה בחיים בדקתי לו את הנייד. דרשתי הסברים שהוא לא ידע בכלל איך לענות עליהם. נשבר. אמר שלא מרגיש שאני בוטחת בו, ולא מבין מאיפה הגיע חוסר האמון. לא הרבה זמן אחרי זה, נפרדנו—בגלל ריבים שכבר מזמן איבדו טעם. הגרוע מכל הגיע אחר כך. חודש אחרי, גיליתי שה”חברה הכי טובה” שלי בקשר איתו. בהתחלה אמרה שזה רק כדי לברר דברים, אח”כ שהם הלכו רק לקפה, ולבסוף הודתה שהם נפגשים הרבה. כשהתעמתתי איתה, לא התנצלה—אמרה שהיא לא רואה בזה שום דבר רע, ושאני זאת שנפלתי בפח. הוא אמר לי משפט שממשיך להדהד לי בראש: “עשיתי רק מה שאת לא הצלחת לשמור.” שם הבנתי הכל. זו לא הייתה דאגה, לא זהירות—זו הייתה קנאה ותחרות. היא לא יכלה לראות אותי מתקדמת ומאושרת כשלה אין את זה. לא רצתה להישאר מאחור. היום אין לי לא את הבחור ולא את החברה. אבל יש לי ראייה ברורה. כן, איבדתי שני קשרים. אבל הרווחתי משהו יותר חשוב—הביטחון לדעת שלא כל מי שיושב לידך רוצה בטובתך. יש כאלה שפשוט מחכים לרגע הנכון לדחוף אותך למטה.

אף פעם לא חשבתי שמי שהכי יכאיב לי יהיה דווקא החבר הכי טוב שלי.

02

איך לדבר עם גיסי על כך שהוא שולח את ילדיו לסבתא בקיץ בלי אוכל או כסף – בזמן שאנחנו דואגים לכל ההוצאות עבור הילדים שלנו ומשלמים לה תמורת העזרה שלה, מבלי להיגרר לוויכוחים משפחתיים

חמותי הציעה לעזור לנו עם הילדים בתקופת הקיץ.

024

אני לא בוחרת את תסריט החיים של אמא שלי: איך למדתי להציב גבולות מול הביקורת, לשמור על המשפחה שלי, ולהיות נאמנה לדרך שבחרתי – סיפור על יחסים, אכזבות, ויצירת חיים אמיתיים משל עצמי

לא רוצה את התסריט של אמא פעם הייתי משוכנעת שאין ביני

04