מעולם לא חשבתי שיום החתונה שלי יהפוך לזיכרון הכי משפיל, אבל גם הכי מכריע בחיי. קוראים לי יעל בן דוד, והערב הזה ישבו באולם של מלון בתל אביב 204 מוזמנים, בין סידורי פרחים לבנים, כוסות זכוכית נוצצות וחיוכים מאולצים. אמא שלי, שושה, ישבה בשורה השלישית, בשמלה כחולה פשוטה, ידיה שלובות בחיקה מתרגשת וגאה בו זמנית. היא cleaning houses כבר שלושים שנה, כדי שאוכל ללמוד ולחלום. אבל משפחתו של החתן שלי, גיא לוי, לא נראתה כמעריכה זאת.
כבר בקבלת הפנים, חמי וחמותי חיים ורותי לא הפסיקו להעביר הערות בתחפושת של בדיחות. “איזה שמלה מעניינת לאמא שלך,” זרקה רותי לדודה אחת בקול רם. שחררתי את הלסת וניסיתי לחשוב שמדובר בלחץ. טעיתי.
במהלך הארוחה, כשעבר המיקרופון בין השולחנות לברכות, חיים קם, בלי שנתבקש, הרים את הכוס ואמר: “היום אנחנו חוגגים שהבן שלנו מתחתן למרות שלא כולנו באים מאותו מקום.” נשמעו גיחוכים מתוחים. הרגשתי בטן מתכווצת. ואז רותי התכופפה לאורחת שלידה, במחשבה שאינני שומעת, ושחררה את המשפט ששבר אותי:
זו לא אמא. זו טעות בשמלה.
כמה וכמה שמעו. חלק צחקו. האחרים הורידו מבט. חיפשתי את גיא במבט הוא עמד לידי צוחק. לא מבוכה, לא הצטדקות צוחק בלב שלם.
לא בכיתי. רק התקפדתי. נעמדתי, תפסתי את המיקרופון לפני שהספיקו לעצור אותי ואמרתי בקול יציב:
החתונה הזו מבוטלת. עכשיו.
האולם השתנק. גיא ניסה לאחוז ביד שלי, לחש שאיבדתי את זה. התנתקתי ממנו. הסתכלתי על שושה, שעמדה לבנה אך זקופה. וברגע הזה הבנתי שאני לא רק קמה והולכת. אני הולכת לעשות משהו שאף אחד מאלה לא ישכח לעולם. ומה שעשיתי באותו ערב היה רק ההתחלה, כי למחרת העולם שלהם התחיל לקרוס.
יצאתי מהאולם לאט, בגב זקוף. שושה קמה והלכה אחרי, בלי להוסיף מילה. מאחורינו נשמעו לחישות, צעדים וקריאות, מישהי קראה את שמי. לא הסתכלתי אחורה. ברכב, שושה שברה את השתיקה:
יעל, לא היית חייבת לעשות את זה בשבילי.
הבטתי בה ואמרתי:
לא עשיתי את זה רק בשבילך. עשיתי את זה בשבילי.
אותו לילה, בזמן שגיא שולח הודעות מלאות חרטות מעורבות בהאשמות, קיבלתי החלטה פרקטית. הדירה המשותפת בירושלים רשומה על שמי; אני שמתי את ההון העצמי שלי עליה. בשתיים בלילה התקשרתי למנעולן והחלפתי את המנעול. ארזתי את כל החפצים של גיא והשארתי אותם בקופסאות אצל הוריו.
אבל זה לא הסוף. בשש בבוקר שלחתי שלושה מיילים. הראשון למלון ביטול כל ההזמנה ובקשת החזר בהתאם להסכם. השני לבנק: החשבון המשותף ננעל. השלישי הכי עדין: לחברה שבה עבד גיא, החברה של הדוד שלי.
נכון, שושה מנקה, אבל דוד שלי, אלון, הוא הבעלים של חברת בנייה גדולה. גיא עבד שם בשנים האחרונות בזכות המלצה שלי. לא הפכתי את זה אף פעם לכלי כוח. עד אותו יום.
לא ביקשתי פיטורים, רק בדיקה מחודשת. משאבי אנוש ענו באותו ערב: נמצאו אי-סדרים בכמה פרויקטים שגיא פיקח עליהם. לא משהו פלילי, אבל מספיק לפתוח חקירה ולהשעות אותו.
בינתיים, הסרטון שבו ביטלתי את החתונה התפשט. בן דודי צילם. התמיכה לא איחרה לבוא ביקורות, דיונים. אבל המשפט של רותי דלף גם הוא. דעת הקהל לא ריחמה.
בערב התקשר חיים, זועם. רותי בכתה ברקע. גיא שתק.
את הרסת לנו את המשפחה, צרח חיים.
נשמתי עמוק ועניתי:
לא. אתם עשיתם את זה כשחשבתם שביזוי של אמא שלי זה משעשע.
ניתקתי. פעם ראשונה מזה שנים, ישנתי שינה עמוקה. לא ידעתי מה עוד מחכה להם אבל דבר אחד היה ברור: אף אחד מהם לא שולט לי יותר על החיים.
למחרת, התוצאות התגלו. החקירה בחברה התקיימה במהירות, וגיא פוטר “מחוסר אמון”. ההורים ניסו להפעיל קשרים, אבל השמועה רצה. אף אחד לא רצה להסתבך עם משפחה שסומנה פומבית כמתנשאת. רותי הפסיקה להגיע לאירועים החברתיים שלה. חיים איבד חוזה גדול “בגלל תדמית”.
אני, לעומתם, חזרתי לגור אצל שושה לכמה שבועות. בישלנו יחד, דיברנו עד מאוחר. יום אחד היא אמרה לי משהו שלעולם לא אשכח:
חשבתי שאיבדתי אותך באותו יום. אבל החזרת לי את כל מה שחשבתי שאבד לי.
לא הכול היה פשוט. היו לילות של ספק, הערות מרושעות ברשת, אנשים שאמרו ש”הגזמתי, זו משפחה”. אבל כל פעם שנזכרתי בצחוק של גיא התגברתי.
חודשים אחרי מכרתי את הדירה ופתחתי סטודיו קטן לעיצוב גרפי. שושה כבר לא מנקה דירות. לא כי אני מתביישת אלא כי היא סוף סוף יכולה לנוח. גיא ניסה לשלוח עוד הודעה אחרונה, חתום ב”אני השתניתי”. לא עניתי. שינוי אמיתי לא מבקשים, אלא מוכיחים, והוא אף פעם לא מגיע בזמן כשהכבוד נגמר.
אני מספרת את הסיפור שלי לא מתוך נקמה אלא כחירות. כי לפעמים לבטל חתונה זה לא כישלון, זה אהבה עצמית. ואף אמא לא אמורה להתבייש במקום שממנו היא באה, אחרי שנתנה הכול בשבילך.
אם עברת משהו דומה, אם גרמו לך להרגיש פחות בשל המשפחה או המקום שלך תשתפי. אולי הסיפור שלך יעזור למישהי אחרת לקום. מה את היית עושה במקומי? אשמח לקרוא.
