שדה תעופה חלופי
– את שומעת אותי? הקול שלו התגנב לתוך הדירה שלי כאילו לא התכוון להפריע באמת. כמעט בלחישה, כמעט מבויש, בעצם כמו תמיד. אילנה, אני מדבר אלייך, את שומעת?
ואני שומעת אותו, תמיד שומעת אותו. אפילו כששותק, אפילו כשהטלפון שותק שבועות, עדיין עולה באוויר החלל שלי איזו תהודה של קיומו; ניחוח קפה חזק, סימן עיגול שנשאר מספל על אדן החלון, או כיסא שבורח מהשורה ליד שולחן המטבח.
– שומעת, דני.
– אז למה את לא עונה?
– אני חושבת.
הוא חידד את השקט במין נשיפה, כמו ציפורים מעל גגות לבנים. תמיד הנשיפה המחוספסת הזאת, אי שם מהחזה, כאילו אוסף שם רחמים אבל לא מבקש מילים.
– אין לי לאן ללכת יותר אמר. מבינה? שום מקום.
עמדתי ליד החלון ביפו, סופרת שאריות של חורף. כתם שלג דלוח או אולי זה סתם פס צהוב של שאריות סבון מחוץ למדרכה, יונים רטובות על הגג שמול, אישה עם עגלת תינוק מתקשה לעבור שלולית. עוד שבת תל אביבית אפורה מהרגיל, אבל בתוכי משהו התהפך, נתקף כמו מנעול ישן בדלת.
– תיכנס, אמרתי.
שלושה הברות, וגלגל חוזר שוב.
דני בן חמישים ושלוש, אני חמישים ואחת. ידענו אחד את השנייה מאז שהיה מתהלך עם חולצות משובצות בגאווה והיה בטוח שזו פסגת הסטייל, ואני חשבתי שאם לא רואים אותי אולי אהיה בסדר. הכרנו דרך חברים, במטבח חשוך בדירת שותפים ברמת גן, שתינו יין זול ודיברנו על ספרים שאף אחד לא קרא עד הסוף. דני אז היה כמו רעש חזק מכל הלב. פעם הערים אגרוף על השולחן, ושבר צלחת. אספתי שברים לתוך הארנק ושאלתי את עצמי איך מרגישים לצדו של מישהו שממלא כל פינה בחדר.
אני? הייתי מן השקטות. מהסוג שרואים רק אחרי זמן, אבל אז כבר לא שוכחים.
אבל אז הוא התאהב בנווה, לא בי. זה היה ברור כמו ענן אחרי סופה. נווה המדוברת, צבעונית, שנכנסת בדרמטיות וכל חדר משתתק. תמיד הרגשתי עצמי בעפרונות אקוורל ליד קנבס עוצמתי בשמן. לא גרוע ממנה רק אחר.
הם נמשכו זה לזה כמו להבה ואבק, מזניקים מריבה אחרי ויכוח, חוזרים וחוזרים שוב. אני מסתכלת מהצד, שנה ועוד שנה, הלוך חזור סביב המבוך של דני ונווה. ובין הסיבובים היה אני. כלומר הייתה אני.
הפעם הראשונה שבא אליי הייתה אחרי פרידה ההיא, האמיתית הראשונה. בן שלושים וחמש, אני שלושים ושלוש. מאוד מאוחר, הקול אחוז ברעד. “אפשר לבוא?” “ברור”. שתינו תה עם נענע, על השולחן מצאתי איזה חלה ישנה, והוא דיבר ואני הקשבתי, היה לי קל. אני יודעת להקשיב.
נרדם בסלון. בבוקר שתה קפה, אמר תודה והלך. שבועיים אחרי, חזר אליה כאילו מעולם לא יצא.
לא נעלבתי. קיפלתי שמיכה, כיבסתי, החזרתי לארון. החיים ממשיכים.
וככה גם כל הקיץ, עוד פעם, ושוב. לא זוכרת כבר כמה. בא אחרי מריבה, לפעמים ללילה, לפעמים לכמה ימים. תה, שיחה, נשימה, והוא חוזר אל שדה התעופה של נווה. תמיד נווה.
לא קראתי לזה אהבה. פחדתי להודות. אבל בתוך החזה שלי משהו תמיד נמתח וחזר כשהצלצול בדלת נשמע. הוא שוב כאן קצר ורגעי, שלי.
לפעמים הייתי מדמיינת את עצמי מוקדת של כינון. המטוסים מגיעים, מתדלקים, עפים הלאה. המגדל תמיד שם, מוכן לקבל נחיתה.
בפעם ההיא הגיע לשוק הכרמל בסוף מרץ, תיק ספורט כחול על הכתף, כתובת כמעט נמחקה. הסתכלתי על התיק והבנתי: לא רק לילה, לא ליומיים.
– להרבה זמן? שאלתי כשפשט מעיל במבואה.
– לא יודע אמר ביושרו הידוע. אולי לשבוע. נראה.
– אז אני שמה מים לקומקום.
פרשתי נענע מכוס, הוא התיישב במקום הקבוע ליד החלון, עם הגב למקרר. העברתי לו את הכוסות והתפלאתי: לא שמחה, לא צער. משהו חמים אבל מלא געגוע. כמו ניכר אופייני, כמו פשרה.
– ממש רע? שאלתי.
– הכי רע, אחז את הכוס בשתי ידיים. תמיד היו לו ידיים קרות. היא אמרה שנגמר לה כוח. שאי אפשר לחיות ככה. שאנחנו פשוט שוללים זה מזה את הכל.
– ומה ענית?
– כלום. הרמתי תיק הנהן לכיוון המבואה ויצאתי.
שתקתי. מבחוץ טפטף גשם, דופק קצבי, תקתוק כמו שעון מלמעלה.
– אילנה, לראשונה באותו ערב, הביט בעיניי, את לא שמחה?
– שמחה, אמרתי, יותר נכון מרירה, אפילו במבוכה אבל שמחה.
הימים הראשונים היו משונים. לא קשים, רק זרים. התרגלתי להיות לבד, ההרגל שלי עם עצמי: לקום בשש, קפה על אדן החלון עד שהבית העירוני מתעורר, עבודה, לחזור הביתה, לבשל קצת, לראות טלוויזיה, לשוחח עם יעל. השגרה הזו.
אבל דני לא ענה ללוחות זמנים. קם מאוחר. מדבר בבוקר ארוך, כשהרוח שלי כבר דוהרת לעבודה. משאיר בגדים בפינה. מדליק טלוויזיה חזק מדי. תופס זמן במקלחת שלא צפוי.
אבל גם בערבים, רגע השולחן שלנו היה נפלא. פשטות ביתית, סיפורים, צחוק, לָזַנְיָה על פי מתכון מגזין שכוח, והוא משבח בטקסיות. ביחד רואים סרטים ברוסית, מתווכחים על הסוף. הולכים לשוק בשבת, הוא סוחב את השקית הכבדה, בקלות שמקפיאה בי נשימה.
שבוע עובר, ושוב ועוד ועוד. חודש.
בלילה אחד קמתי בשקט, הקשבתי לנשימה שלו מהחדר השני, וחשבתי אולי זהו? אולי זה מה שיש? שניים בגיל חמישים שגם יודעים בדידות, כבר בלי מסתורין. אולי זה האושר: שקט, עמיד, של בית ישן.
אמרתי ליעל בבית קפה. ישבה, שתתה לאטה בהקשבה. כשהגשם הדק שטף את החלון, יעל שאלה:
– אילנה, עכשיו עכשיו את מאושרת?
חשבתי הרבה, עמוק. לא בשביל תשובה נכונה בשביל אמת.
– כן, עניתי לבסוף. עכשיו כן.
– אז חיי עכשיו, אמרה והחזירה לי חיוך חכם.
ניסיתי. ממש.
ארבעה חודשים גרנו יחד. אפריל, מאי, יוני, יולי. אני זוכרת כל שבוע כמעט. דני מביא לי ענף עדס מהשוק, מריבות קטנות שנפתרות בחיבוק, רביעי שלם רק בבית אני קוראת, הוא מתקן מדף. שקט של קירבה שלא מעיזה להבריח.
חשבתי על “אנחנו”, לא “אני”. לא “צריך לי”, אלא “צריך לנו”. זה צמח לבד, בלי ששם לב, ולא עצרתי. נתתי לזה לגדול.
דני השתנה גם פחות מדבר על נווה, לפעמים בוהה בי בשקט אחר, שאולי הוא הדבר שחיכיתי לו כל השנים.
ביקש ממני מפתח. הכנתי עותק מבלי להרהר והשארתי לו על השולחן. מתכת קרה, אבל לי בתוך הלב התחמם.
תחילת יולי.
באמצע יולי צלצל טלפון.
הכנתי משהו במטבח. דני ישב בחדר וצפה במסך. הצלצול היה חד כרגיל, ואחריו שתיקה. עוד ריקנות הולכת ונלחצת.
יצאתי מהמטבח. הוא עומד באמצע החדר, הטלפון שמוט ביד, העיניים כמעט כבויות.
– דני? קראתי.
הרמתי את המבט, מיד הבנתי. לא בהגיון, ממש עמוק מהגוף.
– זו נווה, לחש. יש לה בעיות, קשות. לבד וכואב לה.
ככה, בקצרה, בלי סיבוכים, רק “נווה”.
– הבנתי, אמרתי.
– אילנה…
– תלך.
– חכי, אני רוצה להסביר.
– אל תסביר, עניתי ברכות. אני מבינה. תלך.
עמד רגע, הביט בי, ויצא לקחת את תיק הספורט הכחול. עמד שם במבואה כל הזמן, כאילו ידע שמקומו לא באמת כאן.
– אתקשר, אמר בכניסה.
– טוב, אמרתי.
הדלת נסגרה. המנעול ננעל. נשארתי עומדת בין שברי שקט שאין בו כלום חוץ מהיעדרות.
שלושה ימים לא בכיתי. זה היה מוזר: התכוננתי לדמעות, אבל איבדתי אותן. היתה ריקנות אחרת. כמו הזזת רהיט ישן מהחדר נשאר עיגול אבק של איפה היה. לא כאב, לא עוד. רק ריק.
בעבודה הכל התנהל. אני מנהלת חשבונות בחברת בניין בדרום תל אביב. מספרים לא שואלים, מספרים רק מבקשים להסתדר.
ביום הרביעי אפיתי לָזַנְיָה. חצי בלי סיבה. לפי אותו מתכון. אותן שכבות. שמתי בצלחת, אכלתי לבד. זה היה טעים. וכך, בכל טעימה, נחתכה בי אמת: לָזַנְיָה טעים מאוד ובודד לא נסבל.
רק אז הגיעו הדמעות. צלחת, שולחן לבן, דמעות גלויות כמו ילדה. אחר כך רחצתי פנים, שתיתי תה, ונרדמתי.
למחרת יעל הופיעה פתאום. טלפון מהכניסה: “תפתחי, אני כאן”. נכנסה עם תיק חלה וגבינה, שמה במקרר וחיבקה אותי. עמדנו כך ולא בכיתי. עדהלָזַנְיָה נגמרו הדמעות.
– ספרי לי, אמרה.
– אין מה לספר. יודעת הכל.
– נכון, אבל תספרי. בקול.
וסיפרתי. על יולי, על הצלצול, התיק הכחול, על “אתקשר”. על כך שעבר שבוע והוא לא התקשר.
– תחכי? שאלה יעל.
– לא, עניתי, אפילו לא הופתעתי מהקלות.
– באמת?
– כן. התעייפתי לחכות. כל החיים אני מחכה. לא זוכרת מתי זה התחיל. חיכיתי שיתקשר, שיחזור, שיבחר. הוא לא בחר רק חזר כשהתעייף לעוף. יודעת איך קוראים לזה?
– איך?
– שדה תעופה חלופי. תמיד הייתי מוכנה לקלוט. המסלול נקי ואורות דולקים, והוא עף הלאה, תמיד. ידע שאם צריך, אפשר לנחות אצלי.
יעל הביטה בי הרבה זמן.
– ממתי הבנת?
– תמיד ידעתי. עכשיו ממש הבנתי.
יש מרחק ענק בין “לדעת” ל”להבין”. אפשר לדעת שנים, אבל להבין זה כשנגמר הכוח להעמיד פנים.
אוגוסט עבר בערפל מוזר. לא חשוך פשוט דממה. הלכתי לעבודה, חזרתי, בישלתי, קראתי. לפעמים צעדתי על שדרות רוטשילד עד שכפות הרגליים התעייפו. הסתכלתי על ים, על מנורות, זוגות ויחידים. חשבתי.
פעם אחת עמדתי מול חלון ראווה וראיתי את עצמי: אישה במעיל בהיר, שיער אסוף, לא צעירה, לא זקנה. עייפה, אבל לא שבורה. שאלתי: מה את רוצה? לא הוא, לא דני, לא כל זה. רק את. לא ידעתי תשובה, אבל השאלה הספיקה.
בספטמבר שיניתי רהיטים. הספה עמדה לא נכון, לקחה אור. הזזתי אותה עם כל הלב, אחר כך עוד מדף, ועשיתי סדר אמיתי. פתאום החדר זורם. עמדתי שם וחשבתי למה לא שיניתי קודם? אולי כי פחדתי שיחזור וישאל מה עשיתי.
הפעם לא היה ממי לפחד.
קניתי וילונות חדשים, פשתן בצבע שמנת, ציור קטן ועדין. הישנים היו אפורים, לוקחים אור. עכשיו, כל בוקר, השמש הזהובה משתלטת על החדר. חמישים ואחת שנים ולא שמתי לב כמה אור יש שם.
באוקטובר נרשמתי לקורס ערבית תמיד רציתי, דחיתי שנים. הלכתי. בקבוצה אנשים מגיל כל מורה צעיר, שנון, מדרבן אותנו לזמזם שירים. שרתי בלי בושה.
יעל היתה בשוק.
– ערבית?
– כן.
– למה?
– יום אחד אסע לירושלים, צחקתי.
– זה לא אותו לשון, אבל שיהיה.
זה לא באמת היה נכון. רציתי לעשות משהו לא צפוי. רק שלי.
פתאום הופיעה ירושלים בתוכניות שלי. ראיתי תמונה באתר: רחוב שוק, ישיש עם עיתון, חתול ג’ינג’י על אדן החלון. נשמע לי נכון בפנים. שם, בעיר כזאת, רוצה להיות. לא לביקור, לחיות. לנשום אוויר אחר שמריח אתרוגים ושוק.
כתבתי בפנקס: “ירושלים אביב”. הדבקתי למקרר, הסתכלתי עליו כל בוקר.
נובמבר הביא קור. קניתי מנוי לבריכת ויצמן. שוחה כל בוקר, שלושים דקות לפני עבודה וזה מרגיע את הכל. במים אין מחשבות. רק להתקדם. שיעור טוב נגד דאגות.
לפעמים העליתי את דני בזיכרון. מעניין מה שלומו, עם נווה? מאחל לו טוב באמת, בלי כעס. מדי פעם, זה כמו להביט בתמונה ישנה: אתה מזהה, אבל כבר לא נוגע.
בדצמבר יעל הזמינה אותי לסילבסטר עם החברה שלה. כמעט סירבתי, אבל הלכתי. הכרתי אנשים, שתיתי יין רימון, ובחצות, כשכולם התחבקו, נחתי ברגש אחר. לא בדידות, קלות. כאילו הורדתי תיק כבד שלא ידעתי שהוא שם.
ינואר, פברואר. המשכתי לשחות, הלכתי לשיעור ערבית, קראתי ספרים ישנים. עשיתי סדר בבוידעם, מצאתי את שמיכת הפוך שדני אהב, זו מהפעם הרחוקה שנרדם בסלון. התרתי כביסה, שמתי לתרומה. שיחמם למישהו חדש.
מרץ שוב. שנה שלמה מאז שדני דפק על הדלת עם התיק הכחול.
עמדתי ליד החלון, קפה בידי. אותו שלג-לכלוך מחוץ למדרכה, יונים רטובות, אותה אישה אבל עכשיו אני פנימה אחרת לגמרי.
הוא התקשר בשבת בצהריים, שמו הופיע, משהו דגדג לי בלב. לא שמחה, לא כאב, רק משהו ישן.
עניתי.
– אילנה אמר. הקול הידוע, אבל רחוק. זה אני.
– רואה.
– מה נשמע?
– טוב. אצלך?
שקט.
– לא משהו. אפשר שנפגש?
חשבתי שניה.
– אפשר. בכניסה. אני באה עוד עשרים דקות.
שוב שקט, הפעם של הפתעה.
– טוב, הסכים לבסוף.
הנחתי את הטלפון, סיימתי את הקפה, התעטפתי במעיל, לבשתי צעיף ומגפיים.
הוא עמד שם ברחוב, שונה מאשר לפני שנה. רזה, עייף. הביט בי באותה תערובת תקווה ומבוכה שהתמכרתי לה כל השנים.
– היי אמר.
– היי עניתי.
הלכנו יחד ברגל, בקצב של מי שצריך לדבר, לא למהר.
– אילנה, אני… פתח, צריך להגיד לך משהו.
– תגיד.
– היה לי קשה. כל השנה הזו. עם נווה זה לא עבד. היא עזבה. גם בעבודה לא הלך. הכול התמוטט. נשארתי… רק את מבינה. נשארתי בלי כלום.
הקשבתי, בלי להפריע.
– חשבתי עלייך, המשיך. הרבה. הבנתי שהיית הדבר באמת, שלא הערכתי. שאת…
– דני, רציתי לעצור.
– לא, תני לי. אני רוצה לנסות שוב. באמת. למדתי. תני לי הזדמנות.
עברנו ליד עץ תות נטול עלים, ניצנים קטנים מבצבצים.
עצרתי.
הוא עצר אף הוא.
– את יפה, לחש במפתיע. אפילו יותר משנה שעברה. איך זה?
חייכתי קצת.
– קורה.
– אילנה, תגידי משהו.
הבטתי בידו תופסת את ידי. יד חמה, מוכרת. זאת שחלמתי כל כך.
אבל שחררתי בעדינות.
– דני, אני מבקשת, תקשיב לי בלי כעס, תקשיב פשוט.
– מדברת.
– יכול להיות שהשתנית באמת. שנה זה הרבה. עזרתי בלמצוא מילה. העניין לא בך. בי.
– מה את רוצה לומר?
– שגם אני השתנתי. בדרכי. אתה איבדת ומבקש להשיב. אני מצאתי ולא רוצה לאבד.
במבטו רעד משהו.
– מה מצאת?
– את עצמי. בנאלי, נכון? אבל את עצמי.
– אילנה…
– תן, עצרתי אותו בשקט. אין לי כעס עליך. היינו חברים המון שנים, לא שייכת לי כעס. רק דבר אחד. כל השנים האלה הייתי שדה תעופה חלופי שלך.
היה בתוכו “לא נכון”, אבל המשכתי.
– באת כשקשה. נחתת, נחת, והמשכת לראשי. אני חיכיתי, שמחתי, קיבלתי, ותמיד עפת חזרה. כי שם היה רועש, בוער, סוער. נווה היא בן גוריון. אני איזו רמת דוד צדדית. אמינה, לא מרכזית.
– זה לא נכון, לחש.
– ואתה יודע שכן. ומה עכשיו? הבטתי עמוק.
– עכשיו יש לי חלומות. ניסע לירושלים באביב. לומדת ערבית, למרות שבירושלים לא מדברים רק ערבית. הולכת לשחות כל בוקר. בסלון יש וילונות חדשים והרהיטים במקום חדש. חיים קטנים, לא נוצצים, אבל שלי. אין מקום יותר למי שבא רק כי אין לאן.
– ואולי באתי כי אני רוצה אותך?
התבוננתי בו. מבטו אמיתי. אולי.
– אולי, אמרתי. אבל אין לי דרך לבדוק. כי אילנה שהייתה מחכה היא איננה. זו שאני עכשיו חיה אחרת.
עשה צעד אלי.
– תני לי לנסות.
– לא, עניתי. בעדינות, בלי כעס. לא בגלל אכזריות. פשוט כי אני יודעת.
הבטנו בכניסה לבניין. אותו בניין, שנה אחרי. אני אחרת.
– אפילו לא על תה עם נענע?
– לא.
– למה?
– תה עם נענע אצלי זה התחלה. לא יהיו עוד התחלות.
נשם עמוק.
– את מאושרת? בלחש.
חשבתי, מעמקי האמת.
– עכשיו, כאן, כן.
– טוב, חייך, גם אם כאב לו.
שתקנו.
– תתקשרי לפעמים, סתם, מילים.
נענעתי בשלילה.
– לא צריך. כל אחד שילך לדרכו.
הסכים, באטיות של מי שמקבל אמת קשה.
– ירושלים, אמרת?
– ירושלים.
– עיר יפה.
– אני יודעת. אפילו שלא הייתי אף פעם.
פנה והלך. לא הביט לאחור. נשארתי לראותו הולך, האיש שאהבתי יותר מעצמי, האיש שאני משחררת לא מתוך כאב, מתוך שלווה.
כמו עפה ציפור שלא רוצה לשוב.
נכנסתי הביתה. עליתי קומה שלישית.
פתחתי את הדלת במפתח שלי. נכנסתי הביתה, היכן שמתפשט ריח קפה ווילונות פשתן, ואור מרץ שוטף את הספה שסובבתי מקום.
במטבח שמתי קנקן-חליטה. לא נענע, לא. רק מרווה. הרגל חדש.
הורדתי מהמקרר את הפנקס.
“ירושלים אביב”
הוספתי: “אפריל”.
אפריל כמעט כאן.
שדה התעופה סגור. מגדל הפיקוח כיבה אורות. אני סוף סוף עולה על מטוס.
***
לא הכל קרה מיד. היו עוד עונה, עוד חודש, הרבה, הרבה ימים. בא לי לפרט לא למהר. כל חודש קילף שכבה, שינה פרטים קטנים.
כשדני עזב אותו יולי, לא קלטתי עד הסוף מה קרה לי. בראש הבנתי, בלב לא כל כך. לא האמנתי שאני שוב ה”אחרת”, זו שנשארת.
ביום-יום המשכתי. קמתי, הלכתי, חזרתי. פתאום מבשלת פחות, וכל זאת יותר מדי.
העברתי את הספל הכחול שלו לארון העליון. הוא שכח אותו. או השאיר, לא יודעת.
אחרי חמישה ימים, אימא צלצלה. גרה בחיפה, נפגשות כל שבת. עכשיו מצלצלת ברביעי.
– אילנה, הכל בסדר אצלך?
– כן, אמא.
– את לא נשמעת ככה.
– עייפה.
– עבודה?
– כן.
שקט רגע.
– הוא עזב, נכון?
כמעט צחקתי. איזה מכ”ם אימהי.
– מאיפה ידעת?
– אני אמא שלך.
– איך את?
– רגיל, אמא. עייף, אבל יציב.
– רוצה לבוא?
– לא. צריכה להיות פה.
– בסדר, יודעת מתי לא ללחוץ. רק תדברי אם קשה.
– אדבר.
לא דיברתי, הקושי לא לקח אותי לשם, התחלף באֲפֵלה אחרת. ריק, לא יאוש. וקשה, אבל לא רצה להחזיר אותו.
אולי כי בתוכי תמיד ידעתי שנווה היא לא סוגרת מעגלים.
בסוף יולי הלכתי להסתפר במספרה של רות. שנים אני אצלה. היא מקשיבה בעיניים גדולות, שואלת:
– מה נעשה?
– קצר. וגם צבע חדש, בהיר יותר.
יצאתי אחרי שעתיים אחרת. לא לגמרי, אבל קלילה. כאילו גזרתי מהשיער דברים ישנים.
בחוץ שכנה שלי, רותי, עוצרת: אילנה, איך נהיית! ממש אדם חדש!
– הסתפרתי, רותי.
– זה עושה פלאים. ככה זה אצל נשים מסתפרות, משנות סימן שקרה משהו. טוב או לא, אבל קורה.
– גם וגם, חייכתי.
– מעולה אומרת רותי לא להיתקע במקום.
אוגוסט חם. לקחתי חופשה מהעבודה, פעם ראשונה מזה שלוש שנים. לא נסעתי, רק גרתי בבית. גיליתי את גן-הבוטני ליד משהו שמאות פעמים חלפתי לידו ולא נכנסתי. שקט שם, ריח אדמה. אפשר לשבת ולקרוא, או פשוט לבהות בשמש דרך העצים.
זהו פשוט לחיות. לשבת ולהסתכל. לא שעמום, אלא החיים עצמם.
פעם ישבה לידי אישה, שאלה אם אפשר. בבקשה, אמרתי. חייכה, קראה ספר. אחר כך סגרה את הכריכה. גן טוב, נכון?
– מצוין, השבתי. איך לא באתי קודם.
– כל בוקר פה, אמרה. אני גלי.
– אילנה.
כמה פעמים נפגשנו, לא ידידות עמוקה, רק חברה לגן השלו.
ספטמבר ריח התפוח באוויר, ימים חדשים בלוח. לא בית ספר, אבל התחדשות. בשישי בערב שיניתי הכל בסלון הספה עמדה לא נכון, ספריה הסתירה חלון. תוך שעתיים הזזתי, כמעט נפלתי מהכבדות, אבל סיימתי.
עמדתי והבטתי הכיור פתאום מרגיש להרגיש.
הסתכלתי החוצה, חשבתי על דני. לא עם צער. מאחלת לו טוב. בין היתר כי כעס גוזל אנרגיה.
באוקטובר, כפי שסיפרתי ערבית. בכיתה שמונה, כל הגילאים. היכרתי את אסנת, אישה בגילי, מצחיקה בקול רועם, דומה משהו לגלי מהגן.
פעם אחרי שיעור ישבנו בבית קפה.
– למה נרשמת? שאלה.
– כי ניסע ירושלים, חייכתי.
הביטה, התגלגלה מצחוק.
– את נהדרת, צחקה.
מאז היא ואני בקשר. סרטים, שוק, שיחות משוגעות. אישה שכיף סתם לבלות איתה. החיים מעניקים אנשים רק צריך לפתוח דלת.
נובמבר, דצמבר, ינואר הבריכה, החג, הספרים. בינואר מצאתי מחברת ישנה מהתיכון. קראתי. ההיא שחלמה, פחדה, רצתה. מה הייתה חושבת עליי היום…
כתבתי לה בסוף: “את בסדר”.
בפברואר החורף השתחרר מוקדם. השלג, כשהיה, נוזל. הלכתי הרבה, גיליתי רחובות ששכחתי.
נכנסתי לחנות ספרים פיצפונת. ריח עץ. שעה הסתובבתי הלוך ושוב, בקצה מצאתי מדריך ירושלים.
המוכר המבוגר, עם עגילים ישנים, חייך.
– בחירה יפה. מצביע על רומן איכותי.
– קראת?
– פעם. על איך אדם משתנה.
– רלוונטי עכשיו, הבטחתי.
המדריך נבלע בשבוע. דפדפתי, הסתכלתי בתמונות: שוק, כיכר, רחובות אבן. בניינים שותקים אבל נושמים.
התחלתי לתכנן. ברצינות חודשים, לינה, מחירים. בחרתי אפריל. שכרתי דירה קטנה בעיר העתיקה לא יקרה, עם חצר פנימית. קניתי כרטיס. כשאימתה הופיעה במייל התרגשתי כמו שלא קרה זמן.
זו תהיה נסיעה שלי, סולו. בפעם הראשונה בחיי כי כך אני רוצה. ומחבקת את עצמי.
יעל חיבקה אותי.
– זה נכון, אמרה. טוב מאוד.
– רוצה לבוא? שאלתי.
– אשמח, חייכה. אבל בפעם הזו, תלכי לבד. זו הטיסה שלך.
חכמה יעל.
בתחילת מרץ התקשרתי לאמא, סיפרתי על ירושלים. היא קצת נלחצה: לבד? רחוק? ואם…
– אמא, בת חמישים ואחת.
– יודעת, ילדתי.
– את יודעת שאסתדר.
– תסתדרי, נרגעה. תצלי הרבה. כשתגיעי תתקשרי.
– מבטיחה.
זהו, חשבתי, מתלהבת. בלי דרמות, בלי מהפכות. רק: לקנות כרטיס, להתקשר לאמא, לצלם שם.
מערכות יחסים אחרי חמישים לא על למצוא לעוד מספיק. על לבחור כל יום את עצמך. לא “כי לא צריך אף אחד”, אלא כי אי-אפשר לתת מה שלא קיים.
חייתי לפי “כשהוא…” וחיים המשיכו. למדתי אישור אף אחד לא ינתן. אותו לוקחים.
זה נכנס אלי לא בבת-אחת, אלא כמו קיץ על עיר. מנקב נקודה, ואז נכנס אליו.
יחסי אנוש לא תמיד פסיכולוגיה גדולה. את לא יכולה לשנות אדם אחר רק מה שתסכימי לקבל או לא.
סגרתי את הדלת מאחור, בשקט. מה שקרה באותו מרץ ליד הכניסה, לא היה אלא מימוש של מה שכבר ידע הלב.
כשהטלפון צלצל במוצ”ש, ניקיתי ארון. ראיתי את המספר, עצרתי שניה, עניתי.
השיחה ההיא כבר סופרה. הכל כבר נאמר.
הקשבתי וחשבתי: בנאדם טוב, באמת טוב. לא רע, לא להכאיב בכוונה פשוט חלש במקום מסוים. חלש מתשוקה לאור, אש, ריגוש. לא אשמתו, פשוטו.
ידע גם. רצה עכשיו שיהיה אחרת.
לא קשה סתם לומר “לא”. קשה לומר ללא רחמים. כי רחמים היו; לא לתת רחמים עוד מקום.
פעם, רחמים היו פותחים דלת. עכשיו לא. עכשיו, אני יכולה לעמוד ליד כאב אחר לא להיבלע בו.
הלכתי הביתה. מעלית הייתה תקועה, עליתי רגלית. נשמתי עמוק.
השמש הצהובה מלאה חלל. על המקרר שלט עם שלוש מילים.
במטבח קומקום. כוס מרווה.
הודעתי ליעל: “הוא בא. הכל טוב”.
החזירה: “גאה בך”.
לאסנת: “ניפגש מחר? סרט?”
“בטח, מחכה”.
חייכתי. מזגתי תה, פתחת מדריך לירושלים. חודש לאפריל.
השדה סגור. אורות כבויים. מגדל הפיקוח לא מפנה מטוסים.
הטיסה של אפריל שלי.
והפעם יש רק נוסעת אחת. זו שעמדה בצד, ויתרה לאחרות. עכשיו קנתה כרטיס.
שמה אילנה. חמישים ואחת. חלומה ירושלים.
***
הקומקום שרק. שפכתי מרווה לכוס לבנה שלי. רכישה חדשה, קלת יד, נפרדת מהכחולה שלו.
נות נשאב ליד החלון. מרץ בחוץ, כמו לפני שנה, אבל אור חדש. יונה על הגג עיניה שלות, אישה צעירה עם עגלה צוחקת לטלפון.
עמדתי, שתיתי. זה פשוט סיפור על אהבה. או יותר מדויק מה קורה אחרי.
איך אפשר להחלים מפרידה? תשובתי לשנות רהיט. לקנות וילון אחר. ללמוד משהו חדש. להיכנס לבריכה. להיכנס לחנות ספרים זרה. להרשות לעצמך לא לחכות.
לא לחכות.
הכי קשה הכי פשוט לחיות עכשיו. לא עוד לחכות פנימה.
לסלוח, או לשכוח? אף אחד לא שאל, אבל חשבתי; לסלוח כי כעס כבד, ואני רוצה לטוס קל. לזכור, לא לשאת. זה שונה.
סיימתי לשתות. השארתי את הספל. פתחתי מחשב. דף עם הכרטיסים. אפריל, ירושלים.
חייכתי. סתם. לעצמי.
עוד חודש ואני טסה. לשם, איפה שאור אחר, רחובות מריחים אַתְרוגים, וחתול ג’ינג’י עוקב סתם אחרי עוברי אורח מקצה החלון. יוצאת, יושבת בצל בספסל, ולא חושבת על משא ישן.
ערכים משפחתיים עכשיו מתחילים מבפנים. אם לא בונים פְּנים, שום דבר לא יחזיק בחוץ. עד שלא תדע להיות אתה בלי האישור של מישהו תמיד תחכה.
חיכיתי. המון. עכשיו כבר לא.
טלפון: אסנת כתבה שם סרט ושעה. עניתי: מצוין, בכניסה.
הבטתי בעצמי במראה. אישה בסריג כותנה, שיער מעט מבולגן, עיניים שלוות. לא שמחה מזויפת. פשוט שקטה. עמידה.
עבתתי.
הערב סרט עם אסנת. מחר שיעור ערבית. אחר כך בריכה. עוד חודש ירושלים.
החיים ממשיכים. שלי. לא של מישהו אחר. לא הפסקה למטוסים זרים. שלי, אמתיים.
השדה סגור.
איפשהו מעל תל אביב, מעל קווי החשמל, בין ענני מרץ רואים כבר אפריל המטוס שלי ממריא.
אני עפה.
ובערב ההוא, אחרי הסרט, אחרי שיחה בבית קפה, חזרתי הביתה. נעליים נשארות ליד הדלת.
נזכרתי בספל הכחול עדיין בארון. הוצאתי אותו. סתם, החזקתי. ספל, לא סמל.
שמתי לידה את שלי. ספל הוא רק ספל.
נרדמתי. קצת קראתי ספר על אדם שמשתנה. וככה זה באמת לא בבת אחת, לא מתאריך. דף אחרי דף, עד שבוקר אחד נגמר פרט ישן.
כיביתי אור.
גשם דק נוקש בחלון לא עצוב, פשוט גשם.
שוכבת במיטה ושקט אצלי. לא ריקנות, לא לבד. שקט באמת. כאילו, סוף סוף, הכל במקום.
מחר ערב בערבית. המורה יצחיק ויכריח לשיר. אשיר, בקול.
אחריו בריכה. מים, נשימה, בלי מחשבות.
עוד מעט ירושלים.
עכשיו גשם וטוב בחדר.
עוצמת עיניים.
ובתוך החשכה עונה לחלון חצר שקטה, בוקר אפריל, חתול ג’ינג’י על אדן החלון. אני עם קפה, מסתכלת עליו, הוא עלי, שנינו שבעי רצון.
שדה התעופה החלופי סגור.
מסלול ההמראה שלי מואר.
