התנומה של הצהריים לא הביאה איתה את ההקלה המיוחלת, רק השאירה אחריה תחושת חרדה סמיכה ויובש צורב בפה. אני מתעוררת בתחושת ריקנות מוזרה וכמעט פיזית ברגליים כאילו מישהו הוציא לי את הכרבולית החמה מבין השמיכה. בדרך כלל, זה המקום של זהב, הרטריבר שלי, והוא עם הנשימות הכבדות והיציבות שלו היה מסייע לי להירדם הרבה יותר טוב מכל כדור הרגעה.
עכשיו המיטה ריקה, והסדין קר ומצמרר בעור. אני מתיישבת באיטיות, מניחה רגליים על הרצפה וחש בֶּרְוָח חריג מחליף את האוויר בדירה. דומייה כה עמוקה ודחוסה עד שאוזניי מצלצלות. אין טפיפות ציפורניים על הפרקט, אין נשיפות מוכרות, אפילו לא הרעש של פרוותו כשהוא ניער את עצמו כלום.
זהב? אני קוראת, וקולי עצמי נשמע לי חיצוני, סדוק.
אף אחד לא מגיע. הדירה באבן גבירול פתאום נראית לי עצומה וזרה, כמו שמישהו לחץ בה על כפתור ומחק כל חמימות. אני צועדת במסדרון הארוך, מושיטה אצבעות לקירות לשמור שיווי משקל. בלב דפיקות פרועות, פועמות בגרון ומרעידות רקות.
במטבח יושבת הדס כלתי היפה, בת עשרים ושש. שער חלק ניצב בדיוק, איפור מושלם, מבט מפסל, כזה שלא מביע אף פעם חום או חסד. בידה כוס של שייק ירוק אופנתי טרנד מהאינסטגרם. היא גוללת בטלפון, מחייכת למסך כאילו זכתה בפרס הראשון בלוטו.
הדס, איפה הכלב? אני שואלת, משתדלת להישען על המשקוף ולהסתיר שהברכיים רועדות.
היא מרימה אלי מבט עייף, ריק מציפייה, מנגבת את השפתיים משאריות השייק. או, שולמית, את כבר ערה? קולה דבש מזויף. זהב… תקשיבי, קרה מקרה. הוא יילל, התרוצץ, קפץ על הדלת, שרט. חשבתי שאולי כואבת לו הבטן. אז רציתי לקחת אותו לסיבוב, ברגע ששחררתי אותו ברח לי. ניסה כמעט להפיל אותי. צעקתי ‘זהב עצור!’ לא הקשיב בכלל. פשוט נעלם. כנראה שהוא נמשך לטבע, האביב באוויר, ריחות. יש סימן כזה כלב שבורח לבד הולך להסיר צער מהבעלים, הולך למות רחוק.
בתוכי מסתובב מפתח חלוד, חורק. איזה אביב, הדס? עכשיו נובמבר. והוא מעוקר כבר חמש שנים. מפחד מהמעלית, אף פעם לא עוזב אותי ברחוב.
הדס מושכת כתפיים בחוסר עניין קפוא. זה לא מטריד אותה. אז פשוט נמאס לו, כנראה, מהשיגרה. רצה מרחבים, אולי חול, טבע… כלב, מה את רוצה.
עיני נופלות על מפתחות הרכב, זרוקים ברישול על השיש. מחזיק מפתחות שפן פרווה קטן, פתאום נראה לי בעליל מאיים יותר מהכול. המפתחות לא ליד הדלת במטבח. היא לא רק פתחה לו את הדלת, היא לקחה אותו ברכב, אולי ליער, כשהייתי חסרת אונים.
אני פונה ויוצאת אל המסדרון, רותחת מכוונה כבדה וקרה. אני יודעת ריאלית שאם הוא רחוק לא אמצא אותו ברגל; אבל לא יכולה לשבת ולראות את פניה המרושעות מרוצות. היא מנקה את השטח לפני הנסיעה שלה, יוצרת “סדר חדש”.
השעות מתמוססות לסיוט דביק ודחוס. אני מקיפה את כל השכונה, מציצה מתחת לכל רכב, צורחת עד שגרוני נחרך. מתקשרת לשכנים, ידיי רועדות, הנייד נופל פעמיים אל המדרכה. אני מעלה פוסט בקבוצת הדיירים, מצרפת תמונה של זהב מחייך ולשון בחוץ “ברח. כלב אהוב, בוטח, ניגש לכולם…”. אף אחד לא ראה. אף אחד.
כשאני חוזרת הביתה, אני שותה טיפות הרגעה, אבל רק נבחלת יותר. הדירה אותה דירה שרכש יותם, בני, לכולנו יחד נראית כמו שדה קרב בו הפסדתי בלי לירות ירייה. הדס עוברת לידי כמו מול רהיט שצריך להוציא לאשפה.
בכניסה עומדת מזוודה ורודה פתוחה, ענקית. הדס אורזת, דוחסת בגדי ים, קרמים, שמלות משי יקרות.
אל תבכי ככה, אמא, זורקת מעל הכתף. באמת, למה את צריכה את הכלב הזקן הזה? שיער שלו בכל פינה, ריח, ריר על הפרקט… תקני דג. שקט, לא צריך לטייל בגשם. יותם הזמין לי מלון יוקרתי, אני צריכה פאן, לא את הדיכאון שלך.
יותם יודע? אני שואלת בראש מורכן.
שהכלב ברח? לא. למה להפריע לו בעבודה? נחזור, נספר. תגידי שהזדקן, לא שמנו לב, השארנו דלת פתוחה… קורה.
היא לא רק ויתרה על הכלב, היא סידרה הכל, והאשמה עליי. יותם, בני הטוב והעדין, יאמין למה שתספר. הדס יודעת לבכות ללא אף טיפה של אמת. ואני אשתוק ואחניק דמעות, מפחדת להיראות כאישה מטורפת.
אני מתיישבת בסלון החשוך, מחזיקה כד שמאכלס כדור גומי לעוס החוט האחרון שמחבר אותי לרגעים בהם זהב היה כאן, בריא.
השקיעה סגולה וקרה זולגת לפינות. הרוח מטלטלת את ענפי הלילך, שורטת את החלון בצליל צורם.
לפתע, הצליל משתנה. זה לא ענף. ולא חלון. דפיקה עדינה בפתח הדירה. יללה חלושה.
אני מנתרת, הדם מציף לי את הראש. אינני זוכרת כיצד אני רצה לדלת, פותחת אותה בידיים רועדות.
על השטיח בכניסה שוכב גוש אפרפר, רועד כולו.
ריח של אדמה רטובה, בנזין, חרדה.
זהב! אני לוחשת, צונחת מולו.
הוא מצליח להרים ראש כבד; פרוותו זהובה וסבוכה, רגל קדמית מורמת, לא דרוכה על הרצפה. והוא מחזיק משהו בפה. מחברת אדומה, קטנה וצפופה.
חזרת… טוב שלי… אני לוחשת דרך הדמעות, מלטפת את ראשו המלוכלך והרטוב, שלא אכפת לי בכלל מהלכלוך עליו, כמו שהדס הייתה נגעלת. אני חשה חיים פועמים תחת ידי. תן לי, מותק, תן…
הוא משחרר בלסת עייפה. המחברת האדומה, פספורט ישראלי, נוחתת בכף ידי.
אני מנגבת אותה בקצה החלוק, מבט הזהב מבריק תחת מנורת הכניסה. אני פותחת, תמונת הדס מחייכת אליי; פנים גאות, שיער מושלם. בתוכו כרטיס עלייה למטוס, לטיסה למחר בשש.
בתודעתי נבנה במהירות הכל היא העמיסה אותו לרכב, הוציאה ליער. הוא התנגד. התיק שלה נפל, הפספורט נפל. בהיסח הדעת השאירה אותו. זהב, בנאמנותו, איתר את המסמך הריח הביתה והחזיר.
הוא גמא עשרות קילומטרים על שלוש רגליים, כדי להחזיר לה את מה שאיבדה כשהפקירה אותו.
מה הרעש?! קולה של הדס בוקע נרגז, שולמית, שוב פתחת חלונות? יש רוח!
היא יוצאת למסדרון, מסכה על פניה, החלוק שלה מתנפנף, לא שייך לדרמה הזו. קפאה למראה הכלב המטונף. המסכה הבהירה מרגישה פתאום כמו הפנים האמיתיות שלה.
את? היא לוחשת, קולה הופך לצווחה. לקחתי אותך עד מחוץ ללוד! ביער! לא ייתכן!
זהב, למראה הדס, משמיע נהמה עמוקה, חסרת תקדים. נדחק אליי ומחזק אותי או מגן.
אני קמה לאט, נשענת על הקיר. הגב דואב, אך בתוכי שלווה קרה מופיעה. הפחד חלף. נשאר רק גועל כמו שנכנסתי לבוץ.
אז ברח, הדס? אני לוחשת, מניפה את הפספורט באצבעותיי. קריאה לטבע, אה? מחוץ ללוד הסעת?
עיניה נפערות לגודל צלחות. זיהתה את הדרכון.
תני לי! היא צווחת, מזנקת. זה שלי! איך הגעת אליו?!
אני מחביאה אותו מאחוריי. זהב נובח, קצר וצרוד. הדס נעצרת.
יש לי טיסה! יותם שלם אלפי שקלים! תני לי מיד!
לא, הדס. אני מנענעת ראש. לא עניין של כסף. את השלכת יצור חי מהמשפחה המתה למות. קָבַעַת גורלו.
זה כלב! היא צווחת, מסכה הוורודה סמוקה. שיער! ריח! לי מגיע חופשה, לא זה!
לך אין עצבים, חתכתי אותה. יש לך רק מחשבון במקום נשמה.
אני פותחת את הדרכון, הדפים דבוקים מרוק.
או, אני מזייפת דאגה, נראה לי פגום… כלב נשך, הרבה קילומטרים בפה, רוק, לכלוך… לא בטוח שבביקורת הגבולות יאהבו את זה.
הוא יתייבש! היא צווחת, רומסת סטייל על השטיח. אני אייבש בפן! תני כבר!
ואם יתייבש… ניגשתי לחלון, פתוח אל הגינה. קומה ראשונה. מתחת סבך שיחי שיזף ופטל, שאיש לא טורח לקצוץ. בחוץ ערפל שחור. אני מרימה יד.
זרקי, הדס!
הדרכון, קימור באוויר, ונעלם בין השיחים. רשרוש, קרקוש נחת עמוק בלב הדוקרני.
תחפשי! אני מציינת בקור.
הדס צווחת, מזנקת על החלון, נשרטת מהקוצים, צינת הלילה עוטפת אותה.
היא מעיפה בי מבט של שנאה צרופה, ויוצאת בזעם, ביחד חלוק וטפי בית, דלת הבניין נטרקת אחריה.
אני סוגרת את החלון. קר, זהב רועד. אסור לתת לו להצטנן.
הוא רובץ על השטיח, מנסה ללקק רגל דואבת. אני מתיישבת לידו, פותחת קופסה עם תחבושות. ידי יציבות פתאום. מין קלילות חדשה. נבדוק אותך, גיבור, אני לוחשת, מדליקה מנורה.
הכרית תפוחה, לא שבורה. מעט דם, זרד יבש וחזק נעוץ בין האצבעות. כל צעד דקר אותו.
תחזיק, קטן, זה עוד מעט נגמר אני שולפת במלקחיים את הקוץ, מחטאת ומחבשת. הוא נרגע, מניח ראש כבד לי על הברכיים.
הוא בבית.
מבעד לחלונות המוגפים, זעקותיה של הדס חורכות את הלילה. איפה הוא?! קוצים ארורים! כואב! שונאת!
היא זוחלת שם, בדד, בוצה ושנאה. הקוצים מחורצים את עורה, אך הצלקות האמיתיות עמוקות יותר.
מפתח מסתובב חרישי בדלת.
לא קופצת. זו לא הדס לצאת בלי מפתחות.
יותם נכנס. הבן שלי. עייף, לא מגולח, תיק גב, הפתעה.
הוא נעצר מופתע זהב הפצוע, תחבושות, דם. אני על הרצפה.
אמא? הוא תמה, למה הדס זוחלת בחוץ עם פנס וצועקת, לא עונה לי?
אני מחייכת חיוך קטן ורגוע. מתאמנת ל’שורד’, בודקת הישרדות בטבע.
יותם חולץ נעליים, מתיישב בסלון. מביט בזהב שמכשכש זנב בעייפות. במבט, בתחבושות.
היא הוציאה אותו, נכון? שואל חרש.
לא “הלכה לאיבוד”, לא “ברח”. הוא מבין. תמיד ראה את עיניה, סלידתה, המרירות. קיווה, כמו גברים רבים, שיחלוף. היום הבין.
נכון, אני מאשרת. מחוץ ללוד. בזמן שישנתי. אמרה שהתאהב באביב. זהב חזר.
יותם ניגש לחלון. מתבונן למטה, רואה את הפנס של הדס במרווחי השיחים. והדרכון? שואל.
זהב מצא, החזיר בפה. קצת התקלקל… נפל לי מהחלון. הרוח סחפה. היה רוח.
יותם שותק. אני רואה את שרירי הלסת קופצים. הוא אהב את הדס, או לפחות חשב כך. אבל זהב הוא הביאו הביתה, היה איתו משחר ילדותו. זה הגבול, פה לא סולחים.
ברור, הוא תולה את הג’קט, תנועה אחת סופית. אז היא לא טסה.
היא לא, עניתי, שופכת קערת אוכל מלאה לזהב. הרעש הביתי, הקלאסי.
יותם מתיישב ליד הכלב, טומן ראשו בפרווה. זהב מלקק אותו.
בסדר, הוא קובע בטון מגומגם אך יציב. אני אטוס. איתך, אמא, ושזהב איתנו. נמצא מלון שאפשר עם כלבים עכשיו יש הרבה כאלה. שניכם צריכים חופשה.
מבחוץ זעקה רמה ואז נואשת, הרעידה את החלון.
מצאתי! א-אוי! מה עשית?!
הדס מצאה את הדרכון. רואה בדיוק מה שראיתי שן של זהב חוררה לה את הוויזה. דף מוקף תחרה.
יותם קם, מכין תה. תה עם נענע, אמא?
אשמח, בן.
החדר מתחמם. הדומייה הצוננת מתחלפת בצליל צחוק, בקול הקומקום, בפריכות הגרגרי אוכל של זהב.
אנחנו בבית. אנחנו משפחה.
והדס? היא במקומה. לבד, בחוץ, בזרועות הלילך הקוצני, עם הדרכון שמנע ממנה לעולם להמריא.
שבוע אחר כך, באמת טסנו יותם, אני וזהב לבית קטן ליד הים. הבעלים חובבים רטריברים.
זהב הלך קמעה, אבל החול ומי הים ריפאו אותו. הדס עברה לגור אצל אמא שלה, מספרים שזמן רב החלימה מהקוצים ומהשוק אבל צלקות לא נשארות רק על העור.
