מלכודת הקנאה
נועה ישבה על המיטה, גוללת בנייד הישן שלה את הפיד של הרשתות החברתיות. באותו רגע נכנסה האחות שלה לחדר וכמעט לפני שאביטל הספיקה להניח את הידית, נועה, מבלי להרים עיניים בכלל, זרקה:
אביטל, אני חייבת טלפון חדש.
הקול שלה היה יומיומי, כאילו היא מודיעה על משהו מובן מאליו. אביטל, שבדיוק ארזה את הבגדים המפוזרים שלה (עוד רגע הייתה צריכה לנסוע), רק שלחה לעבר אחותה מבט קצר וענתה בשקט:
תבקשי מאמא.
נועה נאנחה, הרימה סוף סוף את המבט מהמסך, עיניה הבריקו במעט עצבנות.
היא לא תיתן לי כסף, ענתה במהירות. אומרת שאני מבקשת יותר מדי.
אביטל קיפלה באיפוק את הפריט האחרון והכניסה אותו לתיק. כשהתרוממה, העיניים שלה היו לא כועסות אלא עייפות ונחושות.
במשהו היא צודקת, אמרה במונוטוניות. רוצה משהו? תרוויחי בעצמך. אני לא אהיה פה תמיד.
המילים היו כמו סטירה על פניה של נועה. היא הזדקפה, הפנים שלה הסמיקו מכעס.
אני בקושי בת תשע עשרה, ואני גם ככה לומדת! התפרצה, הקול שלה מתרומם. למה אני אמורה גם לעבוד? תמיד עוזרים לי, וזה הגיוני!
אביטל נאנחה, אך לא המשיכה להתווכח. במקום זה הזכירה לה:
ואני מתחתנת עוד חודש. חתונה עולה הרבה כסף. תפרגני ממש עוד מעט תהיה לי משפחה משלי.
היא לקחה את התיק, פנתה לדלת, ובלי לצפות לתשובה טרקה אותה. הד השער נסגר בחדר והשאיר את נועה לבד עם מחשבותיה; היא עדיין לא הפנימה עד כמה החיים צפויים להשתנות.
נועה נותרה על המיטה, מחזיקה חזק את הטלפון הישן שלה. פניה התרככו קמעה, אך מבטה נשאר עקשני. היא לחשה לעצמה, כמעט לא נשמעת:
נראה מה יהיה…
חצי חיוך של ביטחון עצמי התפשט על שפתיה. נועה נשענה אחורה על הכר, הביטה בתקרה ולחשה:
כל עוד את צריכה אותי תישארי בשבילי. לא משנה מה אצטרך לעשות.
ראשונה החלו להתרקם בתוכה תוכניות עדיין מעורפלות, אבל מספיק יציבות כדי לגרום לה להרגיש בשליטה.
נועה רגילה מילדות שהרצון שלה הוא החוק. ההורים העריצו אותה: הם חיכו שנים לילד שני, ובסוף, כשנועה נולדה, היא זכתה לכל האהבה שבעולם. “שמחתינו הקטנה” כך כינו אותה בבית, וזה הפך למציאות חייה. כל מה שרצתה קיבלה מיד.
לא פלא שאלו הפכו להרגל. נועה לא שקלה רגשות של אחרים ידעה בביטחון שהעולם אמור להסתדר סביבה. אביטל השלימה מזמן עם התפקיד של אחות המושיעה. מאז ומתמיד עזרה לה בשיעורים, הסבירה חומרים מורכבים, אח”כ גם דאגה להרשמה לאוניברסיטה. בשביל אביטל זה היה ביטוי של אכפתיות; בשביל נועה הוכחה לכך שהכל חייב להיות לטובתה.
גם כסף לא היה בעיה. אמא הקפידה להעביר לה לחשבון גולדן מספר מסוים לא מפנק מדי, אבל מספיק כדי לא לוותר על כלום. אם היה צורך ביותר טלפון לאביטל פתר תמיד את העניין. אחותה מעולם לא סירבה; נועה ידעה אם תבקש, תקבל. כך היה תמיד, עד שעמית צץ בחייה של אביטל.
עמית היה שונה מכל מי שאביטל הכירה עד אז. גבר נאה, חכם, עם חוש הומור ורצינות ערכית. בעיניה הנסיך מן האגדות, אחראי, תומך, משרה ביטחון. לצד עמית אביטל הרגישה באמת מאושרת.
אבל כמו בכל אגדה, הופיעה נקודת השבר. עמית היה קנאי, אפילו מאוד הוא לא צעק, לא עקב, אבל בחן כל תנועה ושאל בלי סוף, עיניו דיברו הרבה יותר ממילים. אביטל ניסתה להתעלם, האמינה שבתוך זמן מה הכל יירגע, וקנאה זה עוד ביטוי לאהבה עמוקה שאפשר להסתדר איתה.
החיים זרמו. כבר הנפיקו בקשה לרישום נישואין, הוזמן אולם, האורחים קיבלו הזמנות. אביטל עפה על ההכנות: בוחרת שמלה, מדברת עם שף האירוע, מסדרת הכל לפרטי פרטים. כל יום עוד התרגשות, והיא כבר הייתה בטוחה ששום דבר לא יוכל להפריע לאושר הזה.
היא לא ידעה שהסערה האמיתית ממש מעבר לפינה…
**********************
נועה שיחקה בטלפון זמן מה עד שלבסוף חייגה. עמית הארוס של אביטל. הבחור שבשבילו אחותה פשוט קורנת בחודשים האחרונים. אבל נועה ידעה עכשיו אין מקום לסנטימנטים.
נשמה עמוקות ולחצה על “התקשר”. הלב שלה פעם בחוזקה אך קולה היה רגוע, אפילו ידידותי:
עמית, זה נועה. שמע, ברצינות, אני ממש מתגעגעת לאביטל. כבר שבוע לא ראיתי אותה.
בצד השני הייתה שתיקה. אז ענה עמית בקול מתוח, מופתע:
מה? היא לא אצלך?
נועה זקפה את גבותיה, מרגישה את תחושת הניצחון.
אני אומרת לך שבוע לא פגשתי אותה העמידה פנים של בלבול למה שתהיה אצלי?
כי אביטל חצי מהשבוע לא ישנה פה, קולו של עמית הפך קשיח והיא אמרה לי שהיא הולכת אלייך!
אופס… נועה השהתה רגע, כאילו נפל לה רק עכשיו האסימון. אין לי מושג… נדבר אחר כך, טוב? ביי!
בלי להמתין, ניתקה. ידה רעדה מעט, אבל זאת הייתה רטט של סיפוק. הכל מתקדם נהדר!
היא דמיינה את עמית עכשיו, זועף, מהדק את הטלפון ביד. העיניים שלו מתמלאות אש הוא לא אחד שיסכים לקבל תירוצים. כנראה כבר בדרך לדרוש הסברים מאביטל ואחרי שלא יאמין, יטרוק לה את הדלת בפרצוף.
לאן תלך אביטל אז? ברור ישר לאחותה.
בעיני רוחה אביטל על סף דלת דירתה, קרועה, מאוכזבת, עם מזוודה. תבקש כתף, ניחום. ונועה, כמובן, לא תסרב. תושיב אותה, תכבד בתה, תאזין לכל התלונות. תנהג באחווה ובדאגה.
ואז כשהמתח ירפה, כשאביטל תבין שהיא זקוקה לה, נועה תזכיר בעדינות את מה שבאמת רצתה. את אותו טלפון נחשק. הפעם, אביטל לא תוכל לסרב. לא אחרי שנהייתה הכל בשביל אחותה.
נועה נשענה אחורה, הטלפון עדיין בידה. בראש כבר רקמה מהלכים. היא רק צריכה לשבת ולחכות והיא בטוחה, התוכנית תעבוד.
*********************
אביטל חזרה הביתה במצב רוח מרומם. הבוקר סיכמה עם הקונדיטור על עוגת החתונה, ועכשיו רכשה בדרך קינוחים שעמית אהב תכננה ערב טעימות חמוד יחד. המפתח נכנס בקלות, הדלת נפתחה והאושר התפוגג ברגע.
הדבר הראשון שקפץ לעין: שתי מזוודות שלה, מסתדרות בכניסה. מאחוריהן עמית, פניו משנים צורה מכעס. אביטל היססה, לא מזהה בו כמעט את הגבר הרגוע מהבוקר. הוא אמר בקור רוח:
קחי את הדברים. לכי מפה.
ושעט בקפריזה על אחת המזוודות. היא עפה אל הקיר ברעש.
עמית, מה קורה? למה ארזת לי את הדברים? שאלה נדהמת. רק שעתיים קודם צחקו, תכננו יחד…
צאי מהדירה, חתך אותו. אני סולד מכאלה בוגדות!
מה כבר עשיתי? הלכתי לאחותי? גמגמה אני באמת לא מבינה!
היית שם? לחישתו הייתה חדה כקרח נועה התקשרה הרגע, בוכה שהיא לא ראתה אותך שבוע. אז איפה היית?
כל עולמה התהפך. אביטל חיפשה בתוכו היגיון, נאחזת בשפיות.
מה השטויות האלו? היא לא יכלה להגיד את זה… לחשה, עדיין מנסה לקוות שזה חלום גרוע.
אבל לא. פניו היו מלאות נחישות קרה.
עכשיו כנראה היא מצטערת בכלל שדיברה, אמר בציניות. קחי הכל וצאי. או שצריך לעזור?
הקול הזר שלו חתך עמוק. זה לא הבחור שאהבה. לא הגבר שמולו בנתה חיים.
בשקט התקרבה למזוודות, לבה קופא. ידיים רועדות, דמעות נחנקות. “איך זה קרה? למה נועה עשתה לי את זה? מה עכשיו?” אין תשובות, רק משקל של כאב ובלבול.
עמית לא השאיר לה מקום בקור רוח, כמעט בגסות, דחף אותה ואת המזוודות החוצה. חטף ממנה את המפתחות בכוח. הדלת נטרקה מאחוריה סוף חד למערכת היחסים.
אביטל עמדה שם בלובי, בוכה בשקט, סוחבת מזוודה. כל השנה חלומות, תכניות, חום הכל התפוגג. קשה מכל אפילו לא נתן לה להסביר, רק פסק קר ודלת שנטרקה.
היא נשענה על הקיר, נשימות כבדות. הבינה: עמית לא חיפש אמת, רק רצה למלא חלל של אגו פגוע וכעס. ההיגיון טבע במערבולת רגשיו.
כמה דקות עמדה שם, ריקה. פתחה את הטלפון ודיברה רק לעצמה. חייגה לאחותה היחידה שיכולה לפנות אליה.
דיברת עם עמית? שאלה ישר, בלי הקדמות.
למה שאדבר עם החתן שלך? ענתה נועה בקול יותר מדי עליז. זה העביר בְּרוֹר לאביטל. רבַתֶּם? אין דאגה, אני כאן בשבילך.
אביטל ניתקה. משהו נחנק בגרון. קשה היה להאמין שנועה מסוגלת לזה, אבל פתאום הבינה מספיק. ממילא נועה אשה בוגרת; הגיע הזמן שתפסיק להציל אותה.
היא לקחה את המזוודות, לא העזה אפילו להביט שוב בדלת. בפנים ריקנות, אבל גם תנופה מתגנבת של חופש. חירות להתחיל מאפס, למרות הבכי…
היא העדיפה לישון לילה במלון. הדירה ששכרה הייתה עכשיו בידיים של נועה, ולא רצתה לחזור לשם.
*******************
למחרת הגיעה אביטל לעבודה, מתוחה. התאמצה להסתיר את נפיחויות הבכי מתחת למייקאפ. הייתה נחושה להתפטר ולעזוב את העיר; אין מה להישאר איפה שהכל מזכיר את עמית.
נכנסה ישירות למשרד של הבוס, יוסי גרינברג, שהעריך אותה במיוחד על מסירותה. הוא בחן אותה בדאגה:
אביטל, הכל בסדר?
יוסי, אני רוצה להגיש מכתב פיטורין, קולה היה יציב אך רעד בלבה.
הוא לא ענה מיד. חשב רגע.
חכי רגע. רואים שעובר עליך משבר אישי, אל תקבלי החלטות פזיזות. את עובדת מצטיינת, חבל שנאבד אותך.
כשהיא ניסתה להתווכח, סימן לה ביד שתחכה.
יש לי הצעה: יש לנו משרה פנויה בסניף חיפה. משכורת גבוהה, תנאים מעולים. נדאג להכל כולל דירה זמנית. תחשבי: זו הזדמנות אמיתית לפתיחה מחדש בקריירה.
חיפה. עיר אחרת. דף חדש. אולי זה מה שהיא צריכה. אבל…
יוסי הודתה סוף סוף אני בהריון. התכוונתי לצאת לחופשת לידה בקרוב.
הייתה שתיקה, ואז חייך:
מזל טוב, איזו שמחה!
היא התפלאה.
באמת? זה לא בעיה מבחינת העבודה?
בטח שכן אבל זמנית. תחזרי מלאה כוח, המקום שלך שמור. אנחנו לא מוותרים על איכות. זה זמן טוב לשינוי. תחשבי על זה.
המשקל נפל מכתפיה. מישהו מאמין בה, תומך.
היא כבר לא היססה.
אני מסכימה, יוסי. תעשו את ההעברה.
בערב ישבה במלון, המחשב לפניה, עכבר רחף מעל “להזמין כרטיס”.
היא לא הספיקה לספר לעמית על ההיריון זה כבר לא נראה הגיוני. הוא לא היה מאמין וגם לא מגיע לו לדעת.
היא לחצה “אישור”. כרטיס בכיוון אחד. התחלה חדשה.
הערב ירד על תל אביב. אביטל סגרה מחשב, ההבנה זורמת לתוכה בחיפה אף אחד לא מכיר אותה, הכל אפשרי. מחר תארוז הכול ומתחילה מהתחלה.
***********************
שלוש שנים עברו מאז. בהתחלה, עמית עוד היה בטוח: אביטל תחזור, חלשה, מתחרטת ומתחננת. הוא דמיין את עצמו מתנשא, “מחליק” לה הפעם ומתריע: “זו ההזדמנות האחרונה!”
הוא המשיך לחכות יום, שבוע, חודש. אבל אביטל לא התקשרה, לא הופיעה, לא ניסתה ליצור קשר. בהתחלה זה פגע באגו. אחר כך החל לחלחל משהו אחר. כואב.
עד ששמע מאדם משותף שאביטל עזבה לחיפה עם קידום רציני. עמית חייך כאילו לא אכפת לו. בפנים הכול התרסק. פתאום ידע היא לא תחזור, לא תבקש סליחה לעולם.
בינתיים, נועה לא הפסיקה להציק. הופיעה אצלו, מתבכיינת:
תן לי את המספר של אביטל! היא חסמה אותי, מי היה מאמין? נשארתי כאן לבד…
עמית הביט בה ולא הבין איך פעם לא ראה שהיא שטחית כל כך. כל הבקשות, כל הדרישות הכל ריק. בהדרגה קלט: זו הייתה מזימה שלה, אותו טלפון, כדי לגרום בדיוק למה שקרה.
את יודעת מה? ענה לבסוף, עייף עדיף ללמוד כבר לפתור את הצרות שלך לבד.
נועה פלטה “פחח”, הסתובבה וטרקה אחריה את הדלת. עמית נשאר ניצב, חש הקלה משונה הבין את מי הכניס לחיים, ועל מי ויתר.
כמה חודשים אחרי נדרש מטעם העבודה להגיע לחיפה. ערב אחד, כדי להירגע, יצא לשיטוט בגן העצמאות. הסתיו היה יפהפה: עצים זהובים, אוויר קריר, שמיים כחולים מתכהים. הוא הלך לאט, מחייך בעצב כשעלים מרשרשים, ומהרהר על יופיה של טעות.
ופתאום ראה אותם.
משפחה קטנה: אמא, אבא, וילדה קטנה בת בערך שנתיים. האמא התגלגלה מצחוק כשהעלתה עלים באוויר, האבא מחזיק את הילדה ביד היא צוחקת, מנסה לתפוס ענן עלים.
עמית עצר, לא מצליח להסיר מבט. הילדה תלתלים זהובים, עיניים כחולות כמו לאביטל. הוא עצר את הנשימה. פשוט ככה, מקרוב, ראה מה שיכול היה להיות שלו. את מה שהרס לבד.
האמא הסתובבה. הוא הכיר אותה מיד אביטל. כמעט לא השתנתה רק הפנים בוגרות יותר, מבט רגוע יותר, עוצמה חדשה ומרשימה.
עמית עקב אחרי איך היא מתכופפת, מסדרת כובע לילדה, לוחשת משהו בשקט. הגבר שלצידה הניח יד על כתפה היא נשענה עליו, בטוחה.
בלב של עמית היה כאב דק; לא עצב או טינה, אלא געגוע רך ומר. פתאום ראה שדווקא אותו גבר מישהו שלא מכיר ידע להעניק לה מה שהוא לא היה מסוגל: שלווה, ביטחון, אהבה בלי תנאי.
אביטל קמה, צחקה בקול רם ולחצה את ידה של הילדה. הם התרחקו יחד בין העצים. עמית הבין: לפעמים מפגש מקרי הוא סיום. נקודה.
הוא היה יכול לגשת, להתנצל אבל בשביל מה? סתם לפגוע לה שוב בשקט?
לא.
שיישאר כמו שזה.
היא מאושרת באמת. ובאופן מוזר זה מנחם. החיים המשיכו, לה ולו.
עוד מעט עמד בצד, ממלמל בלב:
שתהיי מאושרת, גם בלעדַי.
