שלוש שנים אחרי, החרטה הייתה קשה מנשוא…
רחל צווחה על כלתה: “קחי את הילד שלך וצאי החוצה. זה לא הילד שלנו. ויותם כל כך סמך עלייך!” כל מה שעשתה עדי היה לחבק את בנה ולבכות. ורחל בזמן כל ההיריון של כלתה חזרה ואמרה לכולם שזה לא הילד של יותם. יותם גדל כבן של אמא, כל חייו היה קשור אליה, לא שחררה אותו. אפילו הנישואים לא שינו זאת. ועדי, כלתו, לא יכלה לשנות דבר. היא רק הביטה בו בדמעות.
“יותם, למה אמא שלך נטפלת אליי כל הזמן? מה עשיתי רע?” שאלה אותה בלב נשבר.
“יהיה טוב, עדי. זו בסך הכל אמא…” ניסה להרגיע אותה. אך הטיפה ששברה את הסבלנות הייתה כשחמותה טענה בקור רוח שהילד שזה עתה נולד בכלל לא בנו…
לא נותרה ברירה. עדי ארזה הכול בגדים קטנטנים, חפצים צבעוניים הלבישה את דניאל בנה בעדינות, ונסעה לבית הוריה. אבל מה ששבר אותה באמת היה כשהיא הלכה ויותם אפילו לא ניסה לעצור אותה.
רחל חשה את הניצחון שזורם בעורקיה, כמעט חגגה. הנה, הכול חוזר לשגרה. היא ישבה בערב לבדה ושיחזרה בזיכרונה סדרות ישנות של ימים בהם יותם חזר מהעבודה, התיישבו יחד סביב השולחן, אכלו חומוס, שתו תה עם נענע, שוחחו בנחת כאילו תל אביב עוצרת לרגל ארוחת ערב קטנה.
אך יום אחד קרה משהו לא צפוי. יותם חזר הביתה באשמורת שלישית, כשצללים משונים רוחשים סביבו, ופתאום בחלום הסהרורי הזה הופיע בחור זר, קפץ עליו מאחורי עץ תמר, הטיח בו משהו, ולקח לו את הארנק. ליותם לא הייתה אפשרות להתעורר יותר מאז… רחל נשארה לבדה, בוהה בקיר הלבן, נכנסת כל ערב לחדרו: נוגעת בכיפה ישנה, בגיטרה מאובקת, ובוכה ובוכה.
בינתיים, חייה של עדי התרחקו אל אופק חדש. עכשיו אוספת את דניאל מהגן, כשהיא רצה במהירות ברחוב הירקון. בעבודה קיבלה קידום, בן תימני עדין בשם אורי היה מבשל לה קוסקוס לארוחת ערב, ודניאל שלה מביא ציורים צבעוניים רגעי אושר עוצרי נשימה. יום אחד, בדרכה חזרה מגן הילדים, נתקלה בעיני רחל ולא הכירה אותה. רחל עמדה שם, מטושטשת ומוזנחת, כאילו השמש הפכה אותה לאבק.
“הו, זה יותם… זה באמת יותם,” לחשה רחל בין הדמעות. “סלחי לי. שברתי גם אותך וגם את עצמי. אני כבר לא בן אדם… רק חרטה נשארה לי.” עדי ריחמה עליה. מאז, לעיתים רחוקות, הייתה נותנת לה להיפגש עם דניאל נכד שמתחיל להבין שאהבה במשפחה, היא חלום עדין, שתמיד אפשר להתעורר ממנו.
