המלאך ששקל מאה קילוגרם וריחו היה של קפה זול
בחדר המשחקים של מחלקת האונקולוגיה לילדים בבית החולים איכילוב בתל אביב שררה דממה, מופרעת רק על ידי רעש של דפי נייר וחריקות הטושים. זו הייתה דממה מיוחדת שברירית, כאילו עשויה זכוכית. היה בה יותר מדי רצינות של מבוגרים בשביל ילדים שטרם מלאו להם עשר. המשימה הייתה פשוטה: לצייר מלאך שומר. הילדים עשו מאמצים גדולים.
עבור תמר, מתנדבת צעירה, זה היה יום של מבחן. היא הורגלה ליופי “נכון” לאסתטיקה של ציורי קיר בבתי הכנסת, בהם מלאכים נראים כמו נערים עדינים עם תלתלי זהב ועיניים תכולות שמימיות. היא הסתובבה בין השולחנות מרותקת: אצל יונתן למלאך היה חרב ענקית, אצל הדס היו כנפיים רכות כמו עננים. כולם דבקו בקאנון, מרגש ו… דומה זה לזה.
ואז תמר התקרבה לשולחן של שירה.
שירה, בת שבע, ראשה קירח לגמרי בזכות הכימותרפיה, עור פניה שקוף ודק כקלף. היא ציירה בקפידה, לשונה מבצבצת בריכוז.
תמר הציצה מעל כתפה, בקושי עוצרת את השתוממותה.
על הדף לא היה שליח שמיימי רגיל, אלא משהו מוזר. דמות גבר עגולה ומסיבית, כמעט תופסת את כל הדף. חסרות כנפיים. יש לו בטן גדולה, עטופה בבגד לבן, ראש קירח המזכיר תפוח אדמה ומשקפיים עבים וגדולים לחוצים על אפו.
“שירה”, שאלה תמר ברוך, מתכופפת אליה. “מי זה? הרי מציירים מלאך…”
“זה מלאך,” ענתה שירה בשקט ובביטחון, ממשיכה לצבוע את הבטן בלבן.
“אבל… הוא די שונה,” ניסתה תמר לבחור מילים. “למה אין לו כנפיים? והוא גם די גדול…”
“יש לו כנפיים,” קבעה שירה. “הוא מחביא אותן מתחת לחלוק. שלא יתלכלכו. כאן לפעמים מלוכלך.”
תמר חייכה בסלחנות. דמיון של ילדים, חשבה.
לאורך המסדרון במחלקה נשמע לעיתים קרובות נשימות כבדות ושריקות נשימה. קול זה התקדם בקצב איטי, כמו רכבת מתקרבת. גרירה וזה. צעדים כבדים שהרעידו את השטיח.
הדלת נפתחה באיטיות ודרכה נכנס הוא.
ד”ר אהרון בלום, מנהל המחלקה לרפואה דחופה, היה איש עצום ממדים. שמן, שלוש סנטרים, חלוק רפואי שלעולם לא היה מספיק גדול עבורו. פניו מבריקים מזיעה, גוון פניו אפרפר. משקפיים עבים מחליקים שוב ושוב אל קצה אפו, והוא מחזירם באצבע עבה. ריחו היה מלוא החלל עשן סיגריות, זיעה, וקפה נס קפה זול ששתה באין ספור ספלים. כבר שלושה לילות ישן כאן, על ספה מרופטת בחדר הרופאים.
תמר ראתה בו רק גבר עייף ומוזנח, שכבר מזמן אמור היה לפרוש לפנסיה או פשוט להתקלח.
“נו, אמנים,” הרעים בקולו שחדר ישר מהבטן הגדולה שלו. “חיים?”
“חיים, דוקטור!” השיבו קולות לא אחידים.
הוא פנה בין השורות, תומך בידיו על גב כיסאות.
עצר לצד ילד חיוור שחובר לאינפוזיה. הניח את כף ידו הגדולה על מצחו.
“תחזיק, גיבור,” לחש. “התוצאות הגיעו. נצליח.”
אחר-כך פנה לשירה. תמר ראתה את עיניה ניצתות. היא שלחה ידיים אל הדמות הענקית והריחנית מעשן.
“מציירת?” שאל, ומבעד למשקפיים ראו עיני תכלת עמוקות, עייפות אך מלאות אור.
“אותך,” לחשה שירה.
הוא גיחך, מרים את המשקפיים.
“אין צורך, הדף יתפוצץ ממני.”
ברגע זה, ממסדרון נשמע צפצוף אזעקה ממכשור רפואי.
פניו של אהרון בלום השתנו מיד. הנשימה הכבדה, הצעדים הגררניים נעלמו. במהירות מפתיעה לגודלו התרומם ורץ החוצה.
“כולם להישאר!” צרח מהמסדרון. “נועה, ערכת החייאה מהר!”
תמר נשארה דוממת, לוחצת ידיים אל ליבה. מהחדר הסמוך גברו קולות, הוראות קצרות, צליל מתכת. קול הבס שלו הפך לברזל:
“תנשום! בחייך! תישאר איתנו! תנשום!”
הצעקה הזו הייתה מפחידה. הייתה בה גם תחינה וגם פקודה. תמר עצמה עיניים, ליבה פעם במהירות. פחדה.
עברו ארבעים דקות. נצח. בחדר הילדים היה דממה. הילדים הפסיקו לצייר. כולם הביטו בדלת.
הדלת נפתחה. ד”ר בלום נכנס, נתמך במשקוף. בגדיו רטובים מזיעה, כתם דם על השרוול. הסיר את המשקפיים, משפשף את עיניו בידו, מפזר עייפות על פניו. התיישב בקושי על כיסא ילדים שחרק תחת משקלו.
“הצלחנו,” נשף אל החלל. “ישן.”
תמר הביטה בו. ופתאום, כאילו הסירו ממנה מסך, ראתה באמת.
הסתכלה בציור של שירה האיש הגרוטסקי והגדול. אחר-כך בדמותו של אהרון בלום.
לא ראתה שומן או עייפות. ראתה מסה. מסת אהבה ענקית, כבידה, שיכולה לעגן כאן את נשמות הילדים השבריריות, שלא ייעופו. מלאך עם כנפיים זהובות לא היה עוזר כאן הוא קל מדי, ועף יחד איתם.
דרוש כאן כזה כבד, מגושם, ריחו אדמה והקפה, שיוכל לתפוס חיים בורחים בידיים גדולות וללחוש: “אני לא עוזב…”
קרחתו הבריקה באור מנורת הפלורסנט, לא כהילה זהובה אלא כאות עבודה, מלאה בזיעה.
שירה חייכה וירדה מהכיסא. פסעה אל הרופא, חיבקה את רגלו הרחבה גבוה יותר לא יכלה להגיע.
“אמרתי לך,” לחשה, מביטה בתמר בעיניים של בוגרת. “הוא מחביא כנפיים. שלא יהיה לנו קר.”
ד”ר אהרון הניח יד רועדת בעדינות על הראש הקירח שלה.
“תתחזקו,” לחש. “עוד קצת.”
תמר הפנתה מבט לחלון לא יכלה לראות יותר. הדמעות שחששה מהן החלו לזרום. בכתה על עיוורונה. חיפשה יופי בזוהר וחן, אבל היופי האמיתי עז, פשוט, קדוש ישב מולה, מכוסה זיעה, עייף, אבל מלא באהבת אמת.
היופי האמיתי לפעמים רחוק ממושלם. לפעמים הוא פשוט החסד האנושי המחבר אותנו לחיים, כל עוד הם בידינו.
