מכתב לאבא
איזה פרי אתה, דניאל! לא חשבתי שתתנהג ככה! מירב ירקה על כל נימוס והעבירה את ידה על האף, מוחה אותו בשרוול חולצתה.
את החולצה הזו תפרה לה אמא. שלפה גליל משי מהמזוודה הישנה, חיכתה עליו קצת, חבל לה על הבד שלא תוכל לענוד, ואז התיישבה במכונת התפירה.
ככה זה, הילדה גדלה. בגדים צריכים להיות יפים. מי יסתכל עליה אם תלבש משהו סתמי?
‘הלוואי ואמא לא הייתה כל כך משקיעה בשביל מה?’ חשבה מירב, מסתכלת אחרי אהבתה הראשונה.
אהבתה צעדה ממנה לעבר שער הקיבוץ בצעד צבאי בטוח, ולא הסתובבה אפילו לרגע.
עלבון צורב עד עומק הנשמה!
מירב משפשפת עיניים, אבל נזכרת על הדרך שהריסים מאופרות, בניגוד לאמא שאסרה, אז אין מקום לבכי.
דניאל, דני, דניק
האהוב היחיד! רק חצי שנה של אושר, זה כל מה שנגזר להם. מירב ספרה. בדיוק חצי שנה מהיום שהכירו.
רק חצי שנה, אבל כל כך הרבה קרה
בסוף דניאל הסתובב חזרה, אבל מירב עשתה את עצמה כאילו לא ראתה.
מה פתאום?! היא באה אליו עם חדשות כאלה, והוא מפנה לה עורף?! שיילך! הקברניט הזה רק על ים וחופש חושב! שיתגלגל! היא תסתדר, תלד, תגדל, לא צריכה שום רשות! כבוד גדול עושה לה.
מירב כועסת, אבל בפנים בוכה דק-דק, מפחיד, כמו סוד אפל.
איך זה? הרי אמר שאוהב, הבטיח שייתן לה הכל! אמר שיתחתנו ואז? פתאום בורח, מיד כשהיא מספרת שהיא בהריון?!
בעצם היא רק רמזה שהיא רוצה מעבר לסופי שבוע פה ושם. והוא? ענה ש’ים מחכה לו’, והוא לא ישנה תוכניות בראש בגלל מה שעובר עליה. אם היא אוהבת שתאסוף את עצמה ותצטרף אליו.
מה, תעזוב את אמא? עם בטן?! לעיר רחוקה בלי קרוב או מכר?
לא! לא תקח את זה!
מירב קמה מהספסל, מיישרת את החצאית ומסדרת את שיערה מעט השיער שלה, אבל לפחות התלתול באמת עושה פלאים. כמו שאמא תמיד אומרת, מראה חיצוני קובע הרבה. לא סתם דניאל, שבקושי נראה משהו, הבנות משתגעות עליו כי הוא גם חכם, גם מצחיק וגם יכול לדבר רציני, ממש כמו הסטודנטים ההם. רק כתב הלך לבית ספר עד כיתה ח’, ותראו איזה בחור! חכם!
אבל גם לה, מירב, אין ציפיות גבוהות מהלימודים. סיימה תיכון, לא רצתה להמשיך למרות שאמא לחצה. אפילו הייתה תקופה שלא דיברה איתה כמעט חודש! מתי זה קרה לאחרונה?!
מירב רואה את התועלת לבד. מה חשוב לה תואר אם כבר עכשיו היא מכניסה לא רע בבניין? גם עוזרת לאמא וגם מספיקה לעצמה.
אמא נרגעה, חזרה לחבק ככה זה אמא, תמיד תחבק בסוף. רק מה תגיד מירב כשתגלה שתהיה סבתא? יהיה בלגן?
ברור שיהיה. איך לא!
אמא צעקה כל כך שהשכנות התקבצו. אבל לא הסבירו להן כלום רק אמרו שמירב הסתבכה בעבודה ושלחו את כולן. שמרו על כבוד המשפחה.
איך זה, ילדה שלי? לא אמרתי לך לשמור על עצמך עד החתונה? מי ייקח אותך עכשיו?! דניאל הזה! לא דמיינתי כזה חוסר אחריות! נראה כל כך נחמד! נחש הוא! מה, אמרת לו על הילד והוא ברח?
מירב מתלבטת לספר הכל לאמא? היא תשפד אותה. עדיף שפחות תדע, דני כבר לא פה.
כן, אמא. כך היה.
אוי לי ואבוי איך נסתדר?
נסתדר, אמא! מה, אנחנו קטנות? אם לא תעזבי אותי, ותעזרי בהתחלה אין לי פחד ללדת.
לעולם לא אעזוב אותך! מה את מדברת בכלל? איזו אמא עוזבת ילדה שצריכה אותה?!
מירב עוצמת עיניים ונושמת באנחת רווחה.
הנה, דניק! נסתדר גם בלעדיך. אם הים שלך חשוב מהילד שלך תשוט!
עם הזמן מירב שת שכחה את הפרטים של השיחה עם דניאל. אפילו האמינה שהיא סיפרה לו הכל וקיבלה סטירה בפנים. כך, הכעס והעלבון הפכו לקן חמים בנשמתה, מסתובבים זה בזה כזנבות נחשים, מזכירים עצמם שוב ושוב:
‘תראי, הילדה שלך כולה אבא שלה שובבה עם ניצוץ, מטריפה את העצבים, שואלת היכן אבא. כמו שהוא עזב לים ונעלם, כך גם היא תעזוב כשתגדל! כי אף אחד אצלכם לא יודע לאהוב באמת! ככה זה תפוח ליד העץ’
אולי בגלל זה רותם, הבת של מירב, הייתה בטוחה היחידה שאוהבת אותה בעולם זו סבתא, וגם זה לפעמים. סבתא תחבק ותרכך, אבל אם השכנות לוחשות היא דוחפת אותה:
לכי, לכי! לאמא תלכי! שתרחם עליך למה הקב”ה מעניש אותנו ככה? מה עשיתי?
עד גיל שלוש רותם הייתה משוכנעת ש’עונש’ ו’רחמים’ אלו שמותיה, חוץ מרותם. ככה אמא קראה לה כשהייתה רגע של רוך נדיר.
בואי חמודה, אסדר לך את הצמאות! איזה יפות לא כמו שלי עבות כאלה! כמו של אבא שלך גם לו היה שיער כהה וסמיך ועיניים כחולות כמו הים ההוא את כמו אבא שלך אבל גם אם יפהפייה, אושר לא תראי בחיים.
למה? רותם מתכווצת.
ככה!
הקול נסדק, ורותם יודעת עדיף לשתוק וללכת לסבתא, להחביא ראש בחצאית שמריחה מקציצות ותבשיל ירקות, ולבכות קצת על עצמה, על אמא, בסוף גם על סבתא. כי הבושה של אמא, וסבתא נושאת אותה.
מה זו בושה ולמה צריך בכלל לסחוב אותה רותם גילתה בהמשך. כשהייתה בת עשר ואמא פתאום פרחה, נסעה לעיר להתחיל מחדש.
רותם נשארה עם סבתא.
לא ממש התגעגעה. גם קודם אמא נעלמה לתקופות לגיחות עבודה לפרנס את ‘היתומה הזה’ מישהו צריך. אבל זה היה שונה. מהחופשות ההן אמא חזרה שמחה, עם מתנות ובגדים מחבקת את רותם ושואלת למה היא רזה כל כך:
אמא, למה היא כזאת רזה? יגידו עלינו שלא נותנים לה לאכול!
מה פתאום! הילדה שלך בקושי אוכלת רק חתיכת חלה וזהו. אם היית פה, אולי הייתה אוכלת כמו שצריך. לי? רצה אחרי התרנגולות, חולבת, וגם ילדה בבית! יש לך תלונות? תחזרי ותטפלי בעצמך!
למי צריך את כל המתנות? אני רק רוצה שתהיי פה. הלב שלי נשרף.
אמא התעצבנה, רותם פחדה מהסצנות.
כן?! את מתגעגעת? ואני? אני עוד צעירה ויפה, אבל מה זה עוזר לי? חיה כמו עגונה! ואת עוד מתלוננת! עדיף למות לפעמים. אימא, תחבקי אותי מספיק עול לקחתי, מי ידע שככה זה ייגמר? הייתי משאירה אותו אם הייתי יודעת
מה שהיה, היה. אין חוכמה להצטער עכשיו.
אמא!
מה?! ילדה יש לך תגדלי אותה! לא רוצה? תכתבי לאבא שלה! אולי ייקח אותה.
לתת לו את רותם?! בחיים לא! הוא לא רצה לדעת עליה! עכשיו שיבוא לקבל ילדה מוכנה-לא-עשה-כלום? מה פתאום! לא בשביל זה אני שוברת את הגב בבניין.
אז אל תתלונני. הילדה שומעת הכל! ומשם זה הכאב לדעת שהאבא נתב ושהאמא סוחבת עד טיפת דם?
שתכאב! החיים לא דבש! לפעמים הם מרסקים אותך! נגמר הדיבור! וגם את, אמא אל תכתבי לדניאל! מכירה אותך
סבתא שמרה את ההבטחה, אבל לא לתמיד.
כשרותם התכוננה לבגרות, הגיעה בשורה מהעיר. אמא ילדה בן ונפטרה שבוע אחרי, בלי להסביר דבר.
והסוד נשאר עוד סוד כי רותם עקשנית.
כששמעה מה קרה, סבתא נסעה והשאירה את רותם לבד, עם הבקשה שתשמור על הבית.
אין עכשיו זמן לדמעות, ילדה ממלמלת סבתא כשהיא עוטפת את כתפיה בשאל שחור. איך נסתדר? אני לא יודעת
אני אעבוד, סבתא!
חכי. קודם נטפל בתינוק. אבא שלו לקח אבל לא מוכן לגדל. ומה איתי נצליח, רותם?
יש ברירה? גם אני גדלתי בלי אמא לשלוח אותו לבית ילדים? לא ייתכן!
גם לי זה קשה אבל אני לא בטוחה שאוכל להחזיק עוד הרבה
סבתא נסעה, רותם הפכה את הבית בחיפוש אחרי רמז לאביה.
היא ידעה מה לעשות. מאז ילדותה כתבה ציורים לאבא סיפורים עם חתול חדש או רגעי בישול עם סבתא. אחר כך התחילה לכתוב מכתבים אמיתיים כל החיים, שמחות והצלחות וגם הכאב. המכתבים הרבים הוסתרו היטב תחת מיטתה; פעם סבתא מצאה, ניסתה לדבר עם מירב, נכנעה מול כעסה.
ועכשיו, הגיע הזמן לכתוב את המכתב האמיתי. זה שישלח
הכתובת נמצאה כשהרימה מסגרת צילום ישן של אמא, והקצה של מעטפה ישנה בצבץ מלמטה. מזלה שזה קרה. היא פרצה בבכי.
אמא, למה עשית לי את זה? מה עשיתי לך רע?
ישבה ארוכות, בוכה, מדברת לאמא, מתוודה ומבקשת סליחה.
לא נהיה קל יותר.
תסלחי אמא, אבל אני לא אשמע בקולך. הוא חשוב לי. סבתא אומרת שהיא לא תהיה תמיד אני כועסת כשהיא אומרת את זה, אבל יודעת שהיא צודקת. רק הוא יכול לעזור. אם הוא כזה נבלה כמו שסיפרת, לפחות אדע, ואהיה מוכנה להסתמך על עצמי. ואם לא? סליחה, לא אאמין עד שאשמע בעצמי. למה הבאת אותי אם לא אהבת? ככה זה לשאת גבורת שווא? אני כפויה טובה? אולי אבל כואב לאהוב כשאת לא יודעת מי בכלל… אני רוצה לראות את אבא! לשמוע אותו!
לא עלה בדעתה אולי האיש כבר לא גר שם. לא חשבה על כלום רק עשתה.
בלילה כתבה על דף מרופט את שלוש שורות עב כרס התקווה, הכאב והבקשה.
היא שלחה זאת בדרך לבית הספר. כשחזרה, חיכתה לה סבתא עם תינוק מנומנם.
הנה, רותם אלון זה אחיך סבתא בלעה דמע.
סבתא, למה הוא כל כך קטן?
לגמרי בסדר קטנה היית, גם את.
באמת?
ברור וגם הוא יגדל.
סבתא, ואבא שלו
אמר שיעזור, אבל לא ייקח. יש לו חיים אחרים.
לפחות משהו רותם ציטטה בדיוק את סבתא ושתיהן חייכו.
איך נסתדר?
איך כולם מסתדרים? כמו שצריך גלי אמרה לי שתביא בגדים וחיתולים. יש לה תשעה, את יודעת.
נכון, רותם. ילדים גדלים מהר. אימא שלך רק לפני רגע על הידיים שלי, וכבר הלכה
אל תבכי סבתא ואני גם לא. וגם האדון הזה עלול צריך להאכילו?
בטח. הגיע הזמן. קחי אותו קצת! אל תחששי! תראי, את זריזה, ברוך השם גם הוא יהיה.
רותם קפאה. בידיה הוחזק הוכחה חיה שהיא כבר לא לבד. שנים חלמה על מישהו כזה להיות האחת שזקוקים לה. סבתא ואמא תמיד היה להן מסלול משל עצמן.
תיפלי שמיים, תתחתני, תשכחי אותנו! אמרה אמא.
אבל רותם רק רצתה לשמוע שיחיו כולן כמשפחה גדולה. כמו גלי שלוש דורות באותו בית, חם והמולה.
גלי גרה עם הכל אבא, אמא, חמות, בעל, תשעה ילדים, בתוך בלגן אבל המון חום. היא ניהלה את כולם ביד בטוחה, ידעה שכל הטוב שבביתה תלוי בה. בעלה תמך ושמר על הרמוניה.
תסתדרו, לא תצעקו אחד על השני!
רותם קנתה לעצמה לקח משפחה זה הכי חשוב!
ולבסוף זה קרה.
אלון, שאך נולד רותם מבינה שהוא שלה לתמיד; גם כשיגדל לעד תשאר לו אחות מגוננת.
היא למדה במהרה לטפל בו גלי באה, פתחה את החבילה, הראתה, הרגיעה
אין מה לפחד, רותם. כל הנשים מסתדרות, גם את תוכלי. פעם היו לך שניים כבר בגילך.
רותם בולעת כל תנועה, חוששת שעדיין לא מסוגלת לאהוב ילד כמו שצריך, אבל אלון למד אותה לאהוב באמת. מהיום היא טסה מבית הספר הביתה, לעיניו המחייכות של אח קטן.
רותֶם! קרא העולל כשהלך לעברה.
הנה אני, חמוד שלי. בוא אליי!
ידיים חמות עוטפות את צווארה, רותם מתמוססת בנשיקות לכיפת הראש של אלון.
שוב התלכלכת! נלך לשטוף פנים!
ובלילות, כשהיא רצה אחרי אלון עם סבון, סבתא מחייכת
כמו נחש! תחזיקי חזק, אחרת יפול.
איך שהוא, המכתב לאבא נשכח בעומס. תשובה לא הגיעה, אבל רותם הבינה שגם שתיקה היא תשובה שלא צריך.
כאב קל עוד נשאר, אבל רותם כבר עסוקה אלון ממלא מחשבותיה.
סבתא מדברת על אוניברסיטה; רותם מסרבת.
סבתא, אי אפשר! אם אלך ללמוד אשאר לבד בעיר, איך את ואלון תסתדרו? לא מעוניינת לעזוב!
סבתא לא מרפה. רותם מתרגזת. ומה, לא תמצא עבודה בכפר? בחווה מחפשים, בגלי עם בעלה פתחו מכולת כבר אמרה שתיקח אותה אם תחליט להישאר.
אבל סבתא בשלה.
ודווקא אז, בלילה אחד, הגיע מי שלא חשבה שתראה.
חזרה מגלי עם אלון, אחיה ישנוני, נשרך אחריה. בשער משך אותה:
רותם! תרים אותי!
מרימה אותו, דוחפת את השער קפואה. על המרפסת זר עומד על כיסא ומסדר את המנורה הלא פעילה.
הנה, איזה תיקון! אמר, ירד מהכיסא.
רק אז ראה את רותם ואת אלון.
ילדה שלי
דניאל עשה שני צעדים וחיבק את שניהם.
אהובה
רותם ראתה דמעות בעיניו.
תסלחי לי! לא ידעתי על קיומך! זה שלך? הצביע על אלון, שהסתכל בו משתאה תתני לסבא? תני שאחבק!
רק אז רותם הבינה מי זה.
זה לא שלי זאת אומרת, הוא אחי. אלון. לא הילד שלי של אמא.
הבנתי. דניאל חיבק את הילד, שגם הוא נצמד אליו.
דוקר!
אגלח, נשמה! בואו הביתה עוקצים פה היתושים! חורשים עליי בלי סוף!
ליד הנחל, אבא
זוכר
סבתא הסתכלה עליה במבט שאומר שהכל סודר אפשר שלום. אז אין טעם לכעוס.
לא משנה איזה סיפור קרה בין ההורים. מה שחשוב עכשיו יש משפחה. וצריך לברך על זה.
רותם הביטה איך אלון מתרפק על דניאל ידעה שכעת יהיה בבית גבר, וזה הכי טוב.
רק אחר כך תבין שהמכתב שלה לא הלך לאיבוד, אלא הגיע לכתובת הנכונה; רק שמי שגר שם העביר את המכתב הלאה, אחרי שמצא את דניאל בארץ אחרת. עד שמצא אותו, שלח לו, והדואר לקח זמן, כי דניאל היה בים חודשים.
מיד כשקיבלתי ממך מכתב, רצתי! חשבתי שאני לבד בעולם! לא ידעתי. לאמא שלך כתבתי, חזר רק פעם אחת שאמרה שהתחתנה ואל תפריע. ככה זה. אם הייתי יודע הייתי שוחה אליכן. איזה מזל! זכות לא הרווחתי, אבל קיבלתי. תבואי איתי? יש לי דירה גדולה בחיפה, רואים ים מהחלון!
לא יכולה
למה?
בלי אלון וסבתא לא לזוז!
מי אמר בלי?! מספיק מקום לכולם! את תלמדי, סבתא תשמור על אלון, נסתדר כולנו.
ועל מה נחיה? אנחנו בקושי עומדות בזה. אבא של אלון הבטיח לא משלם מזונות, לא בא בכלל. כבר שנה לא בא, רק פעם אחת נפגש איתו עשר דקות. לא מתעניין.
את רוצה להעליב אותי? דניאל קימט את המצח ורותם כמעט צחקה דומה כל כך לאלון. מה מצחיק? גבר או לא?! שלוש נפשות נסתדר! תתחילו לארוז, סבתא הסכימה כבר רק חיכתה להסכמתך. קיבלנו, לא?
כן, אבא. כן
ואז רותם תחבק את אביה, מברכת על רגע ההשראה למכתב ההוא. ותיסע איתו לים ההוא, שדווקא סוער.
ואולי חייה לא יהיו שקטים, עם סערות ורכסים, אבל יהיה לה מעגן בבית. תמיד תחכה שם סבתא, הריח של בורקס גבינה שלא תדע אף פעם לאפות, לא משנה כמה סבתא תנסה.
ותמיד יחכה לה אחיה הפרוע, עם קול גברי מתחלף:
היי! אבא אמר שתבואי! רותם, התגעגעתי!
גם אני, חמוד שלי גם אנירותם עומדת רגע בדלת, מתבוננת סביב בסבתא שנרדמה מול התינוק הערני, בשולחן עם הפירורים, בגב אלון המתרוצץ במכנסיו הקצרים, ובאיש הגבוה שבסף הדלת, זו הפעם הראשונה בחייה שבית הקטן מרגיש מלא.
יש לה סיפור לספר, ואין בו גיבורים מושלמים. רק אנשים שהמשיכו לאהוב, למרות הכאב והפחד, למרות המכתבים שלא נשלחו בזמן והדמעות שנשארו בריפוד הספה. היא לוחשת בליבה תודה לאלה שבעמקי השתיקה הירשה להם סוף סוף לבכות, לסלוח, להתחבק.
ובפנים, עמוק, נולדת בתוכה תקווה כי אולי אחרי הכל, עם כל הסערות, אפשר ללמוד להשיט את הסירה, ולמצוא כל ערב חוף שקט. לא מושלם, לא נטול געגועים, אבל אמיתי.
היא אוספת את אלון אליה, מרימה אותו אל תוך הלילה. דניאל סוגר אחריו את הדלת, ובחוץ נרגעים הרוחות. סבתא ממלמלת מתוך שינה, חצי חיוך רך על פניה. רותם מחבקת חזק את כולם, וכשהלב רועד מהתרגשות ומהפחד היא יודעת, הפעם תישאר. עכשיו היא יכולה פשוט לאהוב יותר מפי שניים.
