מכתב לאבא
אוי, מיכאלי, באמת! לא ציפיתי ממך לכזה דבר! נועה שפשפה את האף שלה בשרוול החולצה, מתעלמת מכל נימוס אפשרי.
את החולצה הזו אמא שלה תפרה לה. שלפה מבד יקר ששמרה שנים, נאנחה רגע כשחשבה עליו, קצת התבאסה שלא תוכל ללבוש בעצמה, ואז התיישבה ליד מכונת התפירה ותפרה לנועה את החולצה הזאת.
כה גדלה הילדה. צריך להיראות יפה, שתהיה נראית. מי בכלל ישים לב, אם היא תסתובב מרושלת?
“לפעמים עדיף שלא תשתדלי, אמא מה זה כבר מועיל?” חשבה נועה, מביטה אחרי מי שליבה הלך אליו.
אותו אהוב שלה התרחק בצעדי חייל זריזים, לא סובב את הראש אפילו פעם אחת.
הלב שלה נשבר ממש באותו רגע.
נועה הרגישה את הדמעות מתחילות, אבל מיד נזכרה שמרחה מסקרה – למרות איסור של אמא – אז אסור לבכות.
מיכאל, מיכלי, מיכאלי
אהוב יחיד! רק חצי שנה של אושר הייתה מנת חלקם. נועה ספרה. בדיוק שישה חודשים מהיום שהכירו.
חצי שנה, וכבר הספיקה כל כך הרבה
בסוף מיכאל סובב לאחור בכל זאת, אבל היא העמידה פנים שלא הבחינה.
כי אין מה. היא באה אליו עם כזו חדשה, והוא פונה עורף? שיילך! גבר גבר, חולם על ים וחופש! אז בברכה! מי בכלל צריכה אותו? לבד תסתדר, תגדל את הילד, לא תבקש רשות, כבוד מי בכלל? זהו זה!
נועה כעסה, אבל עמוק מאוד בתוכה, יללה דקה כאב פגוע.
איך ככה? הרי נשבע שאוהב, הבטיח להביא לה את השמש ואת הכוכבים! אמר שיתחתנו וכשסיפרה לו על התינוק, הוא פשוט נעלם.
או, איך בכלל סיפרה
אמרה לו שמצפה ליותר מהפגישות החפוזות בשבתות, והוא ענה שהים מחכה לו, והוא לא מתכוון לשנות את התוכניות בגלל הדאגות שלה. אם היא באמת אוהבת, שתבוא איתו.
לאן תלך מהבית, עם בטן? לצד השני של המדינה, בלי משפחה, בלי כלום?
לא. לא יקרה.
נועה קמה מהספסל, סידרה את החצאית והשיער. לא היה לה הרבה, אבל לתלתלים יש כוח. צדקה אמא – יופי משנה הכל. מיכאל, למשל, לא הכי יפה, אבל בנות מתות עליו. חכם, שמח ללב, וגם יודע לדבר ברצינות כמו סטודנט לכל דבר – למרות שהשכלה? בקושי בגרות. אבל הוא אינטליגנט אמיתי.
גם לה לא היה הרבה מה להשוויץ בו. סיימה תיכון וזהו. לא רצתה לצאת ללימודים, אמא התעקשה, רבו חודש שלם. אבל נועה יודעת להסתדר. חוסכת כסף בבניין, גם לאמא עוזרת, וגם לה נשאר.
ואמא, כמו כל אמא, נרגעה, חיבקה ועטפה מחדש. אבל עכשיו מה תגיד, כשתדע שתהיה סבתא? מה יהיה?
לא היה צריך לנחש. אי אפשר היה בלי זה.
אמא צעקה שכולם שמעו. אף אחת לא סיפרה לשכנות למה, גרשו את כולן. עניינים של משפחה פותרים בתוך המשפחה.
איך זה קרה, ילדה שלי? לא אמרתי לך להישמר עד החתונה? מי יקח אותך עכשיו? אוי, מיכאלי, לא ציפיתי ממנו לכאורה היה בן אדם! נחש! יחזור על ארבע אז ככה גילה על הילד וברח?
נועה שתקה. לספר הכל לאמא? תחסל אותה במילה. לפחות ככה, הדרישות ממנה קטנות, מיכאל כבר רחוק.
כן, אמא. ככה זה קרה.
אוי, ילדה מה יהיה?
יהיה בסדר, אמא! מה, ילדים אנחנו? ביחד נסתדר, אם רק תעזרי קצת בהתחלה, אין מה לדאוג.
איפה שאני לא אעזור? איזו אמא לא תעזור לבת שלה כשהיא צריכה?
נועה עצמה עיניים, נשמה עמוק ופתאום החלה להרגיש הקלה.
נו, מיכאלי! גם בלעדיך נסתדר. אם הים שלך חשוב יותר מהבן שלך תפליג!
אחרי זמן מה שכחה נועה פרטים מהשיחה עם מיכאל. והשתכנעה שכבר סיפרה לו, והוא פשוט נתן לה סטירה בלב. בזכות זה, הכעס והכאב קיננו בוודאות יצירת קן חם בנפשה, לוחשים לה מדי פעם: “הנה, תראי, הילדה אף כולה על אבא שלה! אותו שובב!” ותזכורת כואבת “אל תסמכי על גברים! לא ידעו לאהוב ולא ידעו להעריך! התפוח לא נופל רחוק מהעץ”
אולי לכן עלמה, הבת שלה, גדלה בתחושת-בטחון מוחלטת רק סבתא אוהבת אותה, וגם זה לא תמיד. מחבקת, מרחמת, אבל מספיק שלחישות השכנות מגיעות מעבר לקיר, כבר דוחה אותה: “לכי, לכי לאמא שלך! שתנחם אותך ועל מה קיבלנו כזו צרה, אלוהים?! במה חטאנו?”
עד גיל שלוש היתה עלמה בטוחה ש”שכינה” ו”עונש” הם השמות שלה, כמו עלמוש שהיא, אמא קראה לה בפעמים הנדירות שהיה רגע של רוך. אז קיבלה חיבוק יקר.
בואי, ילדה שלי, תני אסדר לך ת’קוקיות שיער נהדר יש לך לא כמו שלי אצל אבא שלך גם היה שיער עבה כזה. וגם עיניים כחולות כחולות, כמו הים ההוא שברח אליו את שלו רק שיצאה לך היופי, אבל אושר לא תראי, כמו אמא שלך
למה? עלמה התקמטה, מוכנה לפרוץ בבכי.
ככה.
הקול של אמא נשבר, ועלמה כבר ידעה עדיף לא לשאול עוד. יקר מדי, עדיף לברוח לסבתא, להתכרבל בחיק המרק והקציצות שלה, לבכות על החיים, להרגיש רחמים כלפי כולם.
מה הוא בדיוק אותו “בושות” גילתה רק מאוחר יותר. רק בגיל עשר, כשאמא פתאום נעלמה מהקיבוץ, נסעה לעיר ובניה להתחיל חיים חדשים.
עלמה נשארה עם סבתא.
ולא ממש התרגשה מההעדרות של אמא. גם ככה אמא נעדרה המון, “לעבוד.” בכל זאת, היה שונה. אז אמא חזרה שמחה, עם שקיות בגדים והפתעות, חיבקה את עלמה, התרפקה עליה, ואז האשימה את סבתא: “אמא, למה היא כזו רזה? מה יגידו?”
לא אוכלת כלום! תבואי ותאכילי את הילדה, נראה אותך!
היא כבר גדולה די, אמא, עזבי תראי מה הבאתי לך!
ומה זה מועיל לי, הילדה חסרה אותך! הלב שלי מתיוגג! מתגעגעת
אמא התמלאה צער, ועלמה התחבאה, יודעת שתכף תתחיל מריבה.
מתגעגעת? מה את חושבת, לי לא חסר?! אני עוד צעירה ויפה, בשביל מה סוחבת הכל לבד, ואת עוד מטיפה לי! לא רוצה לחיות!
אז תטפלי בבת שלך! ילדה ילדת גדלי אותה! לא רוצה? כתבי לאבא שלה! אולי הוא יקח אותה?
שאני אתן לך את עלמה?! הוא בחיים לא רצה לדעת עליה! עכשיו שיבוא לקחת אותה?! לא לכן עבדתי ככה בבניין כדי שיבוא פתאום!
אז אל תתלונני! הילדה שומעת הכל! חושבת שלא פוגע לה? יודעת שאבא כזה, ואמא נשחקת?
שתפגע לה! החיים זה לא דבש! לפעמים הם מרביצים! די! אל תעיזי לכתוב למיכאל! מכירה אותך!
סבתא בעצמה שמרה על ההבטחה, אבל לא לעד.
עלמה בדיוק התכוננה לבגרות כשלפתע בא בשורתה מהעיר. לאמא שלה נולד בן, וכעבור שבוע נפטרה מבלי להספיק להסביר כלום.
והסוד כמעט נשאר סוד, לולא עקשנות של עלמה.
סבתא ארזה ונסעה לעיר, השאירה את עלמה לבדה עם הנחיות לשמור על הבית.
עכשיו לא זמן לדמעות, ילדתי סבתא לחשה, עוטפת את השאל השחור. איך נמשיך? ממה נחיה?
סבתא, אלך לעבוד!
תחכי. קודם נראה מה עם התינוק. אביו לא לוקח, אני אשרוד, עלמוש?
יש ברירה? סבתא, גם בלי אמא גדלתי לבד! והוא לבית ילדים? לא יקרה!
יודעת רק מפחדת, עלמה. לא יודעת כמה כוח נשאר לי
סבתא יצאה, ועלמה הפכה את כל הבית. מצאה סוף סוף את הכתובת של אבא מיכאל. מהילדות ניסה לכתוב לו, ציירה לו סיפורים, אחר כך מילאה מחברות במכתבים שלא נשלחו, ואז עכשיו לכתוב את המכתב החשוב באמת.
סוף סוף מצאה את המעטפה עם הכתובת, מוסתרת היטב בין המסגרות, כאשר בטעות נפלה מהקיר.
מה זה? משכה את המעטפה ושוב פרצה בבכי. אמא, למה עשית לי את זה?
הרבה זמן ישבה והאשימה שוב, בקול רם, את אמא. לא נהיה קל.
תסלחי, אמא, אבל אני אכתוב לו. את לא רצית שאפגש איתו אבל הוא נחוץ לי! סבתא לא תחיה לעד ואם הוא באמת אדם רע, אשאר רק לעצמי. אבל אם לא? אמא, את גיבורה, בטח תגידי שאני כפויה טובה. אבל את לא מבינה איך כואב לא להרגיש אהובה! כל הזמן הזכרת לי שאני דומה לאדם שמעולם לא פגשתי אני רוצה לראות, לשמוע מה יאמר!
אפילו לא חשבה שאולי האיש כבר לא גר שם.
היא עשתה שלפה דף מהמחברת הישנה, כתבה שלוש שורות בודדות כאילו תמצתה בהם את כל הכאב, התקווה והפחדים.
שלחה בבוקר בדרך לבית הספר. כשחזרה, כבר מצאה את סבתא עם תינוק מתוק בצבע ורדרד.
הנה, עלמוש יואבי אח שלך סבתא בכתה, הרחיקה מבטה, בזמן שעלמה התבוננה רגע.
סבתא, למה הוא כזה קטן?
רגיל, בת שלי. את היית אפילו קטנה יותר.
באמת?
כן, וגדלת מהר. גם הוא.
מה עם אבא שלו?
הבטיח לעזור. אבל לא לגדל אותו.
גם זה משהו חייכה בנימה של סבתא, והשתיים צחקו ביחד.
נו, הצלחנו להתמודד? שאלה סבתא.
איך לא? פשוט וברור, סבתא! כמו שכולן עושות!
ניהול עם יואב בא לה בקלות, קיבלה הסברים, עזרה מקסניה שכנה ממש כמו אחות, שלה יש ילדים בלי סוף. “כולן מסתדרות, גם את תצליחי! מה את מפחדת? פעם היו מתחתנים בגיל צעיר, מזמן היית אמא לשניים לפחות אז תפסיקי להיבהל!”
עלמה הסתכלה והבינה לא יודעת מהו אמהות. אבל לאט לאט, יואב לימד אותה. חזרה להסביר אהבה. ממש ברחה הביתה מהלימודים, כי חיכו לה בבית. החיוך הראשון של יואב, הקריאה הראשונה היתה בשבילה. “עלי! עלי!” – והיא עטפה אותו בנשיקות.
חלפה שנה ושכחה מהמכתב. תשובה לא חזרה, והבינה שגם שתיקה זו תשובה. אבא לא רוצה בה אז תתמודד לבד.
הכאב נחלש. לא היה לה פנאי, יואב דרש הכל.
סבתא רצתה שתלך ללמוד באוניברסיטה, אבל עלמה סירבה. “אם אלמד מי יהיה איתכם? עדיף שאעבוד. בחנות, במרכול, בקיבוץ מה זה משנה?”
סבתא לא נכנעה.
את לא מבינה, עלמה, אמא שלך בזבזה כך החיים שלה, ואני לא רוצה שגם את
סבתא, אל תנסי לשכנע! יש דברים לא פחות חשובים מלימודים!
בעודן מתווכחות, הופיע מי שעלמה כבר כמעט התייאשה לראות.
חזרה הביתה, אחרי משחקים אצל השכנה, ויואב מתעייף הולך אחריה. לפני השער משך בשמלתה: “עלי!”
הרימה אותו, חייכה, פתחה את השער ונדהמה: במרפסת עמד גבר מוזר, אי שם ליד מנורת הכניסה, מנסה לסדר אותה סוף סוף.
הנה, עובד! קרא בקול גסיסה של גבר תל אביבי, קפץ מהשרפרף.
ורק אז הבחין בה ובתינוק.
ילדה שלי
מיכאל התקדם, חיבק את שתיהם, לראשונה בחיים.
סליחה, ילדה שלי! לא ידעתי עלייך כלום! זה שלך? הצביע על יואב.
לא, זה אחי, יואב. בן של אמא מהעיר
אה מיכאל חיבק את יואב, והילד בקלות פנה ועטף אותו, נטמע מיד.
דוקר!
אגלח, בן שלי, אגלח! בואי בואו הביתה, נעקצו אותי יתושים! הנהר פה קרוב
סבתא רק הביטה, ועלמה כבר הבינה הכל בסדר.
מה שהיה בין ההורים שלה לא משנה. עכשיו יש משפחה. משפחה של ממש.
רק אחר כך שמעה, שהמכתב הגיע לכתובת. אבל מיכאל כבר לא גר שם. אשה טובה מצאה אותו ומסרה לו את המכתב. הוא בדיוק היה בשליחות, וכשחזר מהר אליה.
כשקיבלתי את המכתב, ילדה שלי, לא היססתי רגע! שנים כתבתי לאמא שלך. רציתי משפחה. והיא? ענתה פעם אחת “התחתנתי, תפסיק.” אז ויתרתי אם רק הייתי יודע! הייתי שוחה עד אליכם! עלמה, איזה מזל שכתבתי לי לא מגיע לי כזה אושר
תבואי איתי לתל אביב? יש דירה גדולה, חצי קומה, יש ים מהחלון, שקיעות ש שווה לחיות בשבילן!
אבא, לא יכולה אני לא עוזבת את יואב ואת סבתא! עלמה כמעט בכעס.
מי אמר שתעזבי? הדירה גדולה, כולנו ביחד. את תלמדי, סבתא תשמור על יואב, ואני אעבוד. הכל יהיה בסדר.
ועל מה נחיה? יואב אין אבא? לא דואג, לא עוזר
את מעליבה אותי? מה זאת אומרת יש גבר בבית, אני לא אצליח לפרנס? בואי, סבתא מכינה הכל, אנחנו רק מחכים להסכמתך.
טוב, אבא
עלמה תחבק אותו, תבכה ושוב תודה על הרגע שכתבה לו מכתב.
ואחר כך תעבור לעיר הגדולה, לים, שכלל לא יהיה שקט. גם חייה לא יהיו שקטים, סערות ושקטים יחלקו מקום. אבל יהיה לה נמל בטוח, כזה שידעה שתיכנס אליו תמיד.
ואותו נמל, שבו תמיד מחכה לה ריח בורקס עם תפוחי אדמה של סבתא, שגם עד גיל ארבעים לא תדע בדיוק איך מכינים.
ועלמה תגיע, ויואב יחכה לה בפינה: “הבטחת שתגיעי! התגעגעתי!”
גם אני, מתוק גם אני
ואני? למדתי שהדברים שמפחידים אותנו לפעמים הופכים להיות המזל הכי גדול שקיבלנו. לפעמים צריך רק לכתוב מכתב. או לפחות לא לפחד לנסות שוב.
