19 במרץ 2026, יומן אישי
היום קיבלתי מכתב בכתום עז. בולט, כמעט מוגזם כמו קלמנטינה שתועה בבוץ ירושלמי בחורף. הוא היה תקוע בתיבת הדואר בין חשבונות חשמל ומודעות למשלוח סושי, ושלפתי אותו אחרון כשעליתי במדרגות, מחזיקה שקית של שופרסל.
בפנים הופיעה הכתב שלי. הכתובת שלי, שמי המלא: לנועה תמר בת-אור, והפונה גם אני.
עמדתי מול דלת הכניסה, סקרנית ונדהמת. זה לא היה בהומור של מישהו. בדקתי את הכתב: הת הנמוכה והר עם הסוגר הארוך למטה שום דבר לא השתנה מהתיכון, מאז שרבקה גולדברג, המורה ללשון, אמרה לי פעם שכתב היד שלי מבוגר מהגיל שלי.
נכנסתי לדירה הקטנה שלי בגבעתיים, דירת חדר על גג, מול השקיעה. במבואה רק מתלה למעיל יחיד, מדף לנעליים ומראה אליה אני מביטה מדי בוקר וחושבת: זה מספיק. פונקציונלית. לא יפה, לא רעננה פשוט קיימת.
כל ערב החדר נשטף באור כתמתם, הררי ודבשי, יתרון יחיד בדירה הזו, למעט עשר דקות הליכה לרכבת. והערב, בדיוק כששעון הגיע לשש, זזה קרן שמש מהקיר אל מדף הספרים, אל הכוס עם תה של הבוקר שהתקרר, אל התמונה של אמא שלי במסגרת עץ.
התיישבתי, עיסיתי את הכתפיים. שוב היו מעט מורמות כאילו מצפה למכה. זה חינוך, שרווי בשנים של ישיבות צוות במשרד והודעות מנהלים בדרך לא צפויה. הגוף שלי למד להיערך לרע לפניי בעצמי.
הבטתי במעטפה.
עשויה טוב, חדה, כאילו מישהו נשא אותה בזהירות מופלגת. העברתי אצבע על שמי.
אין פה בדיחה. אני מכירה את הכתב שלי טוב יותר מהפנים שלי.
קילפתי בשקט את הפס העליון. בפנים דף סטנדרטי, לבן, מקופל, ועוד פריט שטוח ומבריק.
פתחתי את הדף.
שלום. זאת את. את, מנועה של מרץ 2025. את בת שלושים ושבע, יושבת במטבח בשתיים בלילה, וממש רע לך. כבר ארבעה לילות לא ישנת ברצף, ואין לך מושג אם תשרדי בעבודה, עם עצמך, בעיר הזאת שמאיימת לבלוע אותך.
אני כותבת אליך כי מישהי צריכה לכתוב. מחר תתקשרי לחברה, מחרתיים אמא תתקשר, אבל עכשיו באמצע הלילה אף אחד לא כאן אלא את.
הבטחת לעצמך להזכיר: התמודדת פעם, תתמודדי שוב.
תאהבי את עצמך. מגיע לך.
אם את קוראת את זה, עברה שנה. סימן שעמדת בזה. שאני לא מיותרת.
הדף רעד קלות כשהנחתי אותו.
גרוני נחנק, לא מדמעות, אלא מהתחושה שזו אני הכל, טון הדיבור, פסיק שלא במקומו אחרי עכשיו, ואפילו ההרגל להתחיל פסקה בהנה.
ואני? לא זכרתי.
לא את המילים, לא את בחירת המעטפה. שנה שלמה והכל נשכח.
רק כשראיתי את התמונה.
היא גלשה מתוך המעטפה כששלפתי את הדף, וצנחה על השולחן עם הצד המבריק כלפי מטה. הפכתי.
אישה, פנים אפורות, עיגולים כהים תחת העיניים, השפתיים קרועות קפוצות לקו דק. שיער אסוף בגולגול, אבל עקום צד שמאל משוחרר, נופל על הלחי. הסוודר אפור, נחלש במרפקים, זה שזרקתי בקיץ.
זיהיתי. את הסוודר. את הפנים ההן.
זאת הייתי אני. נועה של פעם, נועה של מרץ הקודם.
מתחת לתמונה, בכתב יד זעיר: התחזקת. תביטי עליי תדעי מאיפה התחלת.
הנחתי את התמונה ליד המכתב. אור השקיעה ליטף אותה, ופתאום הפנים הפכו רכות יותר לא שמחות, סתם אחרות.
אז נזכרתי.
***
מרץ 2025. שתיים בלילה. אותו מטבח, אותו שולחן, רק שמולי לפטופ זורח ואני בפיגמה, רגליים יחפות קרות, גוללת דפים לא פייסבוק, לא חדשות. חיפשתי משהו שאין לו שם. אולי סימן, אולי טעם לקום מחר בבוקר.
לא קמתי מהמיטה שלושה ימים. זה לא היה עצלנות. משהו כבד, דביק.
הגירושין שלי היו לפני שלוש שנים. נדב עזב ב-2023 לעמיתתו רונה מעבודה, אישה שצחקה הרבה יותר, שאלה פחות. לא בכיתי אז. ארזתי לו שני תיקים, הנחתי בפתח, אמרתי: קח. ולקח.
ואז עבדתי כמו משוגעת שנה וחצי, בלי חופשות וסופי שבוע, ניהול רכש בחברת בניין ארזי העיר זה טלפונים מג suppliers מ-8 בבוקר, טבלאות עד 22:00, וביניהם ישיבות על וורן עם אותו נאום: שוק נחלש. מקצצים. מי שלא עומד אשמתו.
ועמדתי. החזקתי. לא התלוננתי.
עד סתיו 2024, שהגוף אמר די. ראשון נלך השינה. אחר כך הפסקתי לאכול. אחר כך לא רציתי לצאת מהבית. בינואר הייתי נרדמת רק עם טלוויזיה רועשת, אוכלת פעם ביום, מדברת בעיקר עם אמא בטלפון, וגם זה בקושי.
אמא, רחל בת-אור, התקשרה בכל ערב: נועה, אכלת? הייתי מנידה: כן, אמא. מרק. מרק? לא בשעות האלה.
אותו לילה פשוט גיגלתי מכתב לעצמי בעתיד. לא ידעתי אפילו למה. איכשהו, וראיתי פרסומת וחיכיתי. האתר הראשון: קפסולת זמן. כותבים, בוחרים זמן מחודש לעשור ומשלמים על שליחה. מכתב מנייר, מעטפה, דואר אמיתי.
בחרתי מעטפה בכתום. יש מספיק אפור בחיים. כתבתי ביד, צילמתי, העליתי סריקה לאתר. הוספתי סלפי, במטבח, לאור הלפטופ. שילמתי. סימנתי שנה.
סגרתי מחשב. נרדמתי. שכחתי.
כי אחרי מרץ ההוא, החיים הלכו וזרמו. לא במהירות, לא ביופי ברצף, כמו מעלית ישנה. אבל זרמו.
באפריל הלכתי לפסיכולוגית לראשונה בחיי. אישה עם שיער קצר, קליניקה ביהוד, חמישים דקות בשבוע. שלישי טיפול פרצתי בבכי ולא יכולתי לעצור. בשישי לראשונה מזה חודשים, צחקתי.
ביוני קיבלתי קידום. מנהלת רכש ראשית. המנהל, ויינברג, אמר לי במטבח: נועה, את היחידה שלא מתלוננת, ופשוט עושה. תדעי ששמתי לב. הנהנתי, חזרתי לשולחן. שמחה ופחד באים יחד.
עד הסתו נעשה קל. שוב בישלתי מרק, שוב יצאתי לפארק בימי ראשון, ספר ותרמוס. שוב התקשרתי ראשונה לאמא לא רק חיכיתי שתתקשר.
ושוב שכחתי מהמכתב.
עד היום.
ישבתי, מכתב ביד אחת, תמונה ביד שנייה, והבטתי באישה שהייתי אז. פנים עייפות, צללים, הסוודר שזרקתי.
וקול מוכר, מוכר מדי, לחש: ומה עכשיו? שוב קשה. שום דבר לא השתנה.
***
הקול הזה, שנים איתי. אולי מאז הגירושין, אולי קודם. לא רועש, לא רודף מדבר בשקט, כמעט באכפתיות, ואז הכי קשה.
הקידום הזה מזל. פשוט לא מצאו מישהי אחרת.
את חושבת שאת מצליחה? תראי אותך כתפיים למעלה, ישנה חצי לילה, אוכלת דאגה לארוחת בוקר.
אותך יפטרו גם. באפריל, או אולי במאי. זה רק עניין של זמן.
האזנתי לו לא כי האמנתי כי לא ידעתי להפסיק. הוא הפך חלק ממני, כמו הת ביד, כמו הכתפיים המורמות תמיד. אי אפשר לדעת איפה זה הוא ואיפה אני.
למחרת, 20 במרץ, קמתי שש. מקלחת, קפה, מסקרה, שגרה.
העבודה לחוצה. משרדי ארזי העיר קומה שש, open space, שלושים ושניים שולחנות, אבל שקט מתוח ריחף כבר שבועות התחילו פיטורים במחלקת לוגיסטיקה, ועכשיו כולם חוששים למי תור.
עברתי ליד הקבלה. רותי המזכירה חייכה, אבל החיוך היה קצר, מתוח. גם היא חיכתה.
פתחתי מחשב. הסיסמה תאריך הלידה של אמא. דואר: 114 שלא נקראו. התחלתי מהמסובכים ספק מבאר שבע עם בקשה לדחייה, מחסן שמתריע על חוסר בצינורות, הנהלת חשבונות דורשת מאזנים עד שישי. יום עבודה רגיל, אלמלא השקט.
בשעה 11 ויינברג אסף אותנו לישיבה.
קצר, פתח, גילי, מהנדסת פרויקטים, עוזבת. לא שואלים למה. כולנו מבינים.
הכרתי את גילי. לא קרובה, אבל מספיק כדי לזכור איך היא מביאה עוגיות של סבתא ומשאירה פתק: לכולם, בתיאבון! ובערב אחד של מסיבת חברה הודתה לי ברחבה בפחד הכי גדול שלה לאבד יציבות בדיוק עכשיו כשהמשכנתא בראש, והחתולה תלויה רק בה.
באפריל עוד גל צמצומים. תדעו, ויינברג היה לקוני. הנשארים מתבררים בסוף רבעון.
ישבתי בגב זקוף, כבר מרגישה את המתח בגוף. והקול בפנים: הנה. אמרתי לך. את בתור.
יצאתי למבואה. נצמדתי לקיר ליד מתקן מים. עצמתי עיניים שלוש שניות.
בתוכי שני קולות. אחד: הצלחת פעם, תצליחי גם עכשיו. מתוך המכתב הכתום, מנועה של מרץ קודם.
והשני: צלול ורציונלי: סתם נייר, שילמת 28 שקל. אל תשקרי לעצמך. גילי פוטרה. מחר תשלח קוח עם חתולה על הברכיים.
הלכתי למלא מים. חזרתי לטבלאות. המשכתי לעבוד. בזה אני טובה לעבוד. רק האם זה די?
בערב, בשבע, ישבתי במטבח עם צלחת קוסקוס וקציצות. טלפון. אמא.
נועה, מה שלומך? קולה של רחל בת-אור, קצת צרוד מהתקררות.
בסדר, אמא. עמוסה בעבודה.
אכלת?
אוכלת עכשיו. קוסקוס.
כל ערב אותו הסאונד. אמא מרגישה הכל. אחרי קריירה של שלושים שנה בספריה, למדה לקרוא שתיקות. גם שלי.
נועה, את נשמעת מתוחה.
עייפה פשוט, אמא.
שנה שעברה אמרת אותו דבר, זוכרת? ואז שלושה ימים היית סגורה בבית.
עוצמת עיניים.
אמא, זה לא אותו דבר. קצת טרדות מהעבודה.
אני פה, תמיד, היא אומרת. אם תרצי, אבוא בשבת. אביא מרק אמיתי, לא מאבקה.
חיוך ראשון כל היום.
תודה, אמא. בינתיים לא צריך.
עוד עשר דקות דיברנו על לחץ דם, על השכנה מזל שמכניסה כלב בלילות, על אביב שכבר מורגש אצלה ברמת גן: הפרחים במרפסת, צילמה ושלחה לי האביב הגיע, ואת יושבת לבד בתל אביב. סתם שיחה טיפות של רוגע.
מקומה לא מתערבת אף פעם לא שואלת עם מי את יוצאת? או מתי נכדים?. שנים בספריה למדה ששתיקה מועילה יותר ממילים. נמצאת תמיד, רק שיחה אחת רחוקה.
הנחתי את הטלפון, ניקיתי את הצלחת. פתאום המעטפה הכתומה שוב תפסה את העין.
מה שכתוב על תמונה: התחזקת. תסתכלי עליי תזכרי מאיפה הגעת.
הרמתי את התמונה. האישה בה מביטה ישר למצלמה כאילו רצתה עזרה, אבל לא ידעה איך לבקש.
בתשע אורטל מתקשרת.
אורטל זה חבֵרה מהגן, כבר עשרים ושתיים שנה יחד. הקול הזה, הנמוך והחמים, שמזכיר תמיד שהיא צחקה קודם, גם אם היה לה קשה.
נו, נועה. מה העניינים?
מה יש לספר?
הכל. אני יודעת שיש פיטורים אצלך. מיכל מהמחלקה שלך כתבה בקבוצת בוגרי און שהמצב מלחיץ.
נשפתי אוויר.
נכון. עוד מישהי פוטרה היום. באפריל שלב הבא.
ואותך?
עדיין לא. בינתיים.
נועה, זוכרת שלפני שנה התקשרת אליי? בלילה. אמרת שאת לא יכולה יותר. זוכרת?
זכרתי. עמום, כמו מתחת לגלים. שלוש בלילה, היא ענתה אחרי צלצול שני.
כן.
ומה? עברת. את פה, את ממשיכה, התקדמת בעבודה. את מכינה קוסקוס ועונה לי עכשיו. זה לא סוף. זה פשוט חיים.
לא הגבתי.
את שומעת אותי?
שומעת.
אז תפסיקי להיות נגד עצמך.
עוד עשר דקות סיפרה לי על העבודה שלה (מטבחים בהזמנה, כל לקוח משנה צבע שלוש פעמים), על החתול שלה, אפי, שקרע את הספה החדשה, על זה שאולי בשבת נצא ליין.
האזנתי. חשבתי אורטל אמרה מילים מהמכתב. כמעט באותו ניסוח. כאילו כל מי שחשוב לי נועה של פעם, אמא, וחברה טובה חוברות יחד לומר: הצלחת. תני לעצמך להיות.
הנחתי את הטלפון. עשר בלילה.
בדירה דממה שקט של בית. המקרר זז, מעבר לכביש אוטובוס צלצל בפעמון. ילד בקומה מתחת צחק, חרישי ופשוט.
נכנסתי לשירותים, הבטתי במראה.
הפרצוף שלי. שלושים ושמונה, שיער שטני עד הכתפיים עם רסיסי תלתלים מהלחות. העור לא אפור. רגיל, עם סומק מתקופת התה. מתחת לעיניים צל חלש, כזה של קימה מוקדמת. לא אותו פנים, לא אותן עיניים.
חזרתי למטבח, לקחתי את התמונה, הבאתי אותה לשירותים, הצבתי לצד המראה.
שני פרצופים.
אחד במראה חי, חמים, מעט עייף.
השני בתמונה אפרורי, שפתיים מתוחות, עיניים שבקושי מבקשות חיים.
שנה ביניהם.
והקול הפנימי שוב ניסה: זה כלום. תמונה מעוותת. אור גרוע. את
הפעם עניתי, בקול רם, פעם ראשונה מזה זמן:
לא.
אמרתי זאת למראה. והאישה במראה הביטה בי בשלווה שמעולם לא ראיתי על פני התמונה.
לא, חזרתי. אני לא אותה אחת. אני השתניתי. תראי כאן הייתי. כאן אני.
הקול השתתק.
עמדתי יחפה, עם תמונה ביד, והסתכלתי על עצמי ללא שיפוט.
לא האם זה מספיק טוב. לא האם את מצליחה. לא אולי מחר אפול.
רק להסתכל.
ולראות. לא גיבורה, לא מושלמת, לא חזקה, כמו שמחפשים במגזינים. רגילה. אישה עם עיניים עייפות ותלתל עקשני. ידיים שרשמו בשלוש מאות עשרים קבלות בשנה והחזיקו מעמד.
***
בשתיים בלילה לא נרדמתי. לא מדאגה ממחשבות.
נשכבתי, עוברת על השנה לא אירועים, תחושות. פעם ראשונה לאחר שפתחתי מרק בעצמי. פעם שהתיישבתי בפארק בשמש עשרים דקות. צחוק אצל הפסיכולוגית על זהות המתנצלת שלקחה ממני מקום.
דברים קטנים, מהם בנויה שנה.
הקול הפנימי לוחש: זה לא נחשב, כולם שורדים. שום ניצחון.
ופתאום חשבתי: מה אם הוא פשוט טועה? לא מתוך רוע אלא כי לא למד אחרת. כמו מישהו שגדל בדירה בלי חלון, ומבחינתו, שמש סיפור.
קמתי, עברתי למטבח, הדלקתי אור.
המעטפה הכתומה שם. הפכתי לצד החלק. שלפתי עט גלט כחול, כמו שאני רגילה מהטפסים.
והתחלתי לכתוב:
שלום. את שוב את. את, מנועה של מרץ 2026. בת שלושים ושמונה. בעבודה עדיין חשש. החיים לא ברורים. אבל את כאן.
לפני שנה כתבתי לי מכתב. כתבתי מתוך חושך שאין לו גבולות הכל קירות ולא רואים לאן זה נגמר.
עכשיו קיבלתי מכתב. לקח לי שלוש שניות לזהות את האישה בתמונה אני.
שלוש שניות זה שנה שלמה.
היום אני כותבת לא מכאב, אלא מאור. כי אם את קוראת עוד שנה חלפה. שוב עמדת בזה.
תאהבי. את ראויה.
שלך, נועה, מרץ 2026.
נ.ב. אם שוב הכתפיים למעלה הורידי מיד. ככה. כל הכבוד.
קיפלתי, הכנסתי לאותה מעטפה כתומה, הפכתי, כתבתי את הכתובת שלי.
פתחתי מחשב, נכנסתי לאתר קפסולת זמן, הזמנתי משלוח למרץ 2027, העליתי את הסריקה. היססתי עשיתי שוב סלפי ליד השולחן. הפנים השתקפו אחרת. לא אפורות. חיות. קצת עייפות, עם צללים, רגילות. השפתיים לא חיוך שלווה.
העליתי. שילמתי. סגרתי.
עמדתי מול החלון.
תל אביב בלילה מאירה, אורות מכוניות, ריבועי אור של שכנים רחוקים. שקט. מרץ, שתיים מעלות, ריח רטיבות.
עומדת יחפה על רצפה צוננת וחשה איך הכתפיים אותן כתפיים יורדות מאליהן, בלי מאמץ.
הקול רצה לומר משהו. לא הקשבתי.
עמדתי, מסתכלת רגע על העיר, חושבת על האישה שתיפגוש את המעטפה הכתומה עוד שנה. אולי עבודה אחרת, אולי אותה, אולי תגור בגבעתיים או תעבור. אולי תהיה בזוג, ואולי לא. זה לא משנה.
מה שיש במעטפה תמונה וכתובת ביד: תביטי בי. תזכרי את הדרך.
עוד שנה, תסתכל. תזהי.
חייכתי. כיביתי אור. חזרתי למיטה.
בחוץ מרץ, לילה, ריח אספלט רטוב.
בפנים שקט.
על השולחן, מעטפה כתומה, עם מכתב חדש.
***
בבוקר, שבע, קמתי בלי שעון. אור מזרחי, כסוף, שונה מהשקיעה הכתומה. חדש.
ניגשתי למטבח, הדלקתי קומקום.
המעטפה שם, ליד התמונה, ליד המכתב.
לא קראתי שוב. לא עיינתי בתמונה. רק הנחתי אותן מסודר, עדינה, כמו דברים ששומרים.
הוצאתי מהארון מסגרת זכוכית קטנה שלא השתמשתי בה מאז החופשה ההיא. הכנסתי את התמונה משנה שעבר, שמתי לצד הספרים.
פנים אפרוריות, צללים, גולגול עקום, סוודר עייף.
לא לתעד כאב לתעד את הדרך.
המים רתחו. מזגתי תה, החזקתי שתי ידיים סביב הספל.
עמדתי בחלון.
השתקפותי שם מוקפת שמיים. בפיגמה, בלי איפור, קוס ספל חם.
הקול שתק.
סיימתי תה, התלבשתי, לקחתי תיק, עזבתי לדלת.
עצרתי רגע. בדקתי כתפיים.
היו רגועות. לא מורמות, לא מתוחות. סתם כתפיים שלי.
סגרתי ונעלתי.
ועל השולחן נשארה אותה מעטפה כתומה, עם מכתב חדש ותמונה חדשה, מוכנה לדרך.
בעוד שנה המכתב יגיע. אפתח. אסתכל על עצמי של היום. אולי לא אזהה.
כי בשנה אחת משתנה הכל. כמעט הכל.
הכתב יישאר התת הארוכה, הרש עם הזנב, כמו בילדות.
ובתוך המעטפה הפעם יהיה המשפט המרכזי, היחיד: הצלחת פעם תצליחי שוב.
לא מתוך חושך.
מתוך אור.
