מי ששכב על המיטה שלי וקימט אותה… סיפור שזכור לי עד היום.
המאהבת של בעלי הייתה קצת מבוגרת מהבת לחיים עגלגלות של ילדה, עיניים תמימות, עגיל באף (כשבת שלי רצתה עגיל כזה, הוא צעק עליה ואסר בתוקף). קשה היה לכעוס עליה תמרה הסתכלה על הרגליים החשופות והכחלחלות שלה, על הגקט הקצר, ורצתה לומר עקצני: “אם את מתכננת ללדת לו ילדים, תקני מעיל עבה ולבשי גרביונים מתחת לג’ינס.” אבל כמובן, היא שתקה. תמרה פשוט נתנה למיכל את המפתחות, אספה שתי מזוודות עם שאריות הדברים, והלכה לתחנת האוטובוס.
“גב תמרה, מה זה הדבר הזה מתחת לשיש במטבח?” צעקה אחריה בחורה. “שמים שם כלים?”
תמרה לא התאפקה וזרקה:
“אני בדרך כלל הייתי מחביאה שם את הגופות של מאהבות של יונתן, אבל את מוזמנת לשטוף שם צלחות.”
בלי לחכות לתשובה ובלי להביט בפנים המבועתות של מיכל, תמרה, מרוצה מעצמה, ירדה במדרגות. ובכן, הנה זה, עשרים שנות חיים הלכו לאיבוד.
הראשונה שידעה על המאהבת של יונתן הייתה הבת. היא הבריזה מהשיעורים, חזרה הביתה, כשהניחה שאין שם אף אחד, ונתקלה בנימפה צעירה ששתתה שוקו מהספל האהוב שלה. בהתחשב בזה שכמעט לא היה לה בגדים, ובמקלחת השתולל יונתן, בתה החכמה נועה מיד הבינה את התמונה, חייגה לתמרה ודיווחה:
“אמא, נראה לי שלאבא יש מאהבת, והיא שמה את הכפכפים שלי ושותה מהספל שלי!”
כמו באגדה, חשבה תמרה באותו רגע, כשהבת שלה הייתה נסערת לא מהבגידה של אביה, אלא מזה שמישהי העזה לגעת לה בדברים. מי ששכב על המיטה שלי וקימט אותה…
ולעומת הבת, תמרה קיבלה את זה הרבה יותר בפשטות. ברור, האגו שלה נפגע הבחורה הייתה צעירה ויפה, ותמרה כבר עם עודף משקל וסימני הגיל. אבל היא הרגישה הקלה כמה שנים היא סבלה מטלפונים באמצע הלילה, שעות עבודה לא הגיוניות, קבלות מבתי קפה שאליהם לא הזמין אותה תמרה אף פעם לא הצליחה לתפוס אותו על חם, יונתן היה מתוחכם, ותמיד היא יצאה אשמה אם חשדה.
“זו הראשונה,” שקרן יונתן בלי למצמץ. “לא יודע, הייתה לי חשכה בראש, כמו שנחתה עליי מטאור.”
המטאור הייתה עובדת המלון שבו שהה בשליחות. בת עשרים הייתה, מעבר לפרצוף חינני לא היה לה שום יתרון. כנראה גם לא חכמה, כי רדפה אחרי יונתן עד תל אביב, שכרה חדר עלוב בכסף שחסכה. לכן היו נפגשים אצלו בדירה שם יכלה להתקלח ולכבס. תמרה תהתה למה המכונה על מצב מהיר במקום “בדים משולבים” הרגיל!
הדירה הייתה שייכת ליונתן, ירושה מאביו עוד לפני הנישואים, וברגע שתמרה החליטה על גירושים, נאלצה לעבור עם הבת לדירה קטנה ברמת גן, מה שירשה מהסבתא. הבת התלוננה איך תגיע לבית הספר!
“אז תגור איתנו,” הציע יונתן, וחטף עוד מנה של עלבונות. לפחות הבת יכולה להגיד לו מה שהיא חושבת.
תקופה ראשונה לא הייתה קלה מסלולים חדשים, קניות חדשות, שעה נסיעה לעבודה ולבית ספר. אבל הפכו להרגל תמרה מצאה עבודה חדשה, הבת התקבלה למכללה שקרובה פי שתיים. לא היה זמן לעצב בעיות פרקטיות ומבחני סיום לא אפשרו לשקוע ברגשות, וכשהקשיים חלפו, כבר לא היה על מה להתעצב.
מיכל התקשרה לתמרה כמה פעמים שאלה איך לאפות מאפים ואיפה לשים טבליה במדיח. פעם אחת אפילו הגיעה הביאה תמונות שנשכחו, שדרושות למסיבת סיום. יונתן עצמו לא בא (או פחד), תמרה הייתה עם שפעת, והבת סירבה ללכת לבית הישן כי חשבה שזה ישפיע לרעה על מצב הרוח שלה, ועוד יש לה מבחן במחשבים.
“נחמד פה אצלכם,” העירה מיכל, מביטה על הטפטים הדהויים והמנורה הישנה.
תמרה רק גיחכה כן, נחמד, מה אפשר להגיד. שם מודרני ונוח, עשרים שנה השקיעה בזה. ושתהנה.
רגע זה דווקא חזר אליה לרעה שנה אחרי אותו היום, בערב, נשמע מנעול הדלת.
“זה לחברה שלך?” שאלה תמרה את הבת.
היא רק פערה עיניים.
בפתח עמדה מיכל דומעת, עם מסקרה מרוחה וצלליות נוצצות על הפנים. בידה תיק ספורט.
“יונתן, קרה לו משהו?” נבהלה תמרה.
“קרה!” יבבה הנערה. “תפסתי אותו עם המזכירה! רציתי להפתיע אותו, הרי עבד עד מאוחר ו…”
פה שוב בכתה כילדה, הסתירה פנים בכף ידה.
“ומה את רוצה ממני?” שאלה תמרה, כבר מבינה על מה מרמז תיק הספורט המפוצץ.
“אפשר לישון כאן הלילה? אין לי שקל. מחר אני נוסעת לאמא ברכבת.”
“ואיך תסעי בלי כסף?”
“חשבתי שתוכלי להלוות לי.”
תמרה לא ידעה אם לבכות או לצחוק.
הבת החליטה בשבילה.
“את יכולה לעוף מפה!” אמרה בגועל, והוסיפה מילים חריפות שמעולם לא השתמשה בהן לפני תמרה.
תמרה הביטה בבת עם נזיפה.
“תיכנסי, מיכל,” אמרה. “לילה עכשיו, לא אגרש אותך לרחוב.”
המצב הלך והחמיר.
הבת הייתה נסערת, אמרה או אני, או היא. תמרה הרימה ידיים תבחרי בעצמך, את בגירה. רוצה סעי לאבא.
“מה אני צריכה את אבא הזה! אני אצל נטע!”
היה צורך להזמין מונית לבת, שתישן אצל חברה. אחר כך להשקות תה וולארין את המאהבת האומללה, שלא השיגה חברים או עבודה בשנה שלמה, רק עגיל בלשון. כסף תמרה הלוואתה לה מה לעשות, אי אפשר להשאיר אותה אצלה. אפילו הסיעה אותה לתחנת רכבת שלא תלך לאיבוד.
מיכל הודתה לה שוב ושוב, ביקשה סליחה והבטיחה להתחיל חיים חדשים ללמוד ולהפסיק עם גברים נשואים.
“אמא תמיד אמרה שאני לא רצינית. צדקה, מסתבר.”
לשים אותה על הרכבת ולהניף יד, זה כבר היה מיותר. עם בתה התפייסו מהר, למרות שהתקשתה להבין איך אמא יכולה לארח את מי שפרקה את המשפחה. תמרה ליטפה לה את השיער הרך, חייכה ואמרה:
“כשתגדלי, תביני.”
יונתן התקשר כעבור שבוע. אמר שהבין הכול, זרק את מיכל, ורוצה לחזור.
“נגמרו החולצות הנקיות?” שאלה תמרה בעוקצנות.
“כן,” נאנח הגרוש. “ובכלל, היא לא יודעת לכבס. כבר שנה אני מסתובב עם כתמים.”
כמובן, היא לא חזרה אליו. וגם לא שמחה לאיד. אבל אי אפשר היה להתעלם אחרי כל זה תמרה הרגישה קלה בראש ובלב, התחילה לחייך יותר. אימצה כלב, טיילה איתו בערבים. הכירה שכן נאה מה אם הוא מבוגר בעשר שנים, גם היא כבר לא נערה. והחיים המשיכו בדרכם.
