מי יודע לאן תוביל נהר הגורל
כל החודש האחרון הלך יואב מהורהר, כמעט לא דיבר עם אשתו הדס. הדס התבוננה בו, מודאגת:
משהו עובר עליו, בטח חולה. הוא אוטוטו בן ארבעים וחמש, אנחנו מתכננים לחגוג לו יום הולדת עגול בבית קפה, אז אולי כדאי לגרור אותו לבדיקה אצל אריאל, החבר שלי מהרפואה. מה זה בשבילו קצת בדיקות דם, צילום, משהו קטן
הדס שיתפה את חברתה הקרובה נגה בכל התהיות והדאגות האלו, ופתאום נגה ירתה:
כשתומר שלי התאהב במישהי אחרת, גם הוא הסתובב כמו חולה.
נגה, באמת, מה את משווה? תומר שלך ותומר שלי זה לא אותו דבר, הדפה הדס.
ומה ההבדל ביניהם?
בדיוק בזה! תומר שלך יפה, מתוק, בליין, לא חסר לו. יואב שלי בקושי מחבר שני משפטים, אני בכלל הצעתי לו להתחתן איתי, ובטח אם לא הייתי באה אליו, עדיין היה רווק עד היום.
לפני שנה תפסה נגה את תומר עם אחרת. הדס ניחמה אותה:
עזבי אותו, תתחילי לחשוב על עצמך, תפסיקי לבכות וזרקי אותו לכל הרוחות.
נגה באמת עברה לטייל במסעדות ולשים על כל בחור חמוד עין, הסתפרה קצר, שינוי סטייל היא הסבירה. הדס נבהלה לגמרי. זה לא מה שהתכוונה אולי איזה חוג חדש, קצת ריקוד, ספר טוב, משהו מועיל יותר.
אבל נגה בסוף סלחה. הדס לא הצליחה להבין אותה.
אני ליואב בחיים לא הייתי סולחת, חשבה בלב.
הם כבר עשרים ושש שנה ביחד, כבר שני בנים גדולים אחד בן עשרים ושלוש, השני עשרים ואחת. הם יודעים זה את זו כל כך טוב, עברו כבר הכל, מגדלים ילדים, אולי כבר מחכים לנכדים. אבל עכשיו יואב נעשה זר ומשונה, ולפני כמה ימים אמר פתאום:
אפשר להגיד שהחיים עברו, ומה בעצם עשינו יחד? – הדס נעלבה.
יואב, מה זה השטויות האלו? לא ישבנו בבית יום אחד, נסענו לכנרת, לאילת, עשינו טיול בצפון, אפילו לקפריסין הגענו. גידלנו ילדים, אוטוטו נכדים.
לא על זה דיברתי נפנף יואב ביד והשפיל עיניים שוב.
הדס כבר עסוקה בעניינים אחרים.
מה דעתך להזמין את דניאל ואורית ליום הולדת שלך? בכל זאת חברים שלנו, גם אם עברו לגור ברמת גן.
איזה יום הולדת? התפלא יואב.
מה זאת אומרת? יום ההולדת העגול שלך! ארבעים וחמש, חוגגים בבית קפה.
אה, לא ידעתי שכבר קבעת הכל הביט בה שוב, המבט המשונה ההוא שמסמן צרה.
הערב, הדס יושבת לבד על הספה כבר שלוש שעות, מביטה ברצפה, בלי דמעות.
לא האמנתי שדבר כזה יקרה לי, נהמתה לעצמה.
היום יואב חזר מוקדם מהעבודה, דבר נדיר בשנה האחרונה.
שלום אמר, מתיישב במטבח, מבלי להוריד אפילו את הגקט.
שלום, תוריד את הזקט, תשטוף ידיים, בוא לאכול קראה הדס בשגרה.
אבל יואב שתק, ראשו שפוף.
הדס, אני עוזב, תסלחי לי מילמל בשקט.
מה זאת אומרת עוזב? עייף? בוא שב, נלך מחר לרופא חשבתי שאתה לא מרגיש טוב ניסתה להחזיק את עצמה.
יואב הרים עיניים והביט לה ישר בעיניים.
אני בריא, זה לא רופא אני מאוהב. כבר שנתיים יש לי קשר עם מישהי מהעבודה.
בטח מצאת בחורה צעירה, חידדה הדס.
היא לא צעירה, סתם אישה, אבל אמיתית…
ואני מה? שאלה בתדהמה.
את? משך יואב כתף כבדה את את כמו מנהלת שלי. תמיד את מחליטה הכל, אפילו איזה חולצה אלבש, מה אוכל, מתי ואיך נחגוג יום הולדת, לאן נצא. אפילו לראות כדורגל לא נותנת לי, כי סתם מבזבזים זמן. אני רוצה שיהיה לי אוויר, להחליט לבד מה טוב לי, איפה אני אוהב להיות, מה בא לי ללבוש, להרגיש שיש לי מקום לעצמי. את לא מרשה לי כלום, אפילו כסף לכוס בירה אחרי העבודה עם החברה אין לי הכל אצלך, את אחראית עלי כמו אמא.
הדס כרעה לפניו.
תמיד היה ככה אצלנו, למה פתאום אתה רוצה לשנות עכשיו? בסדר, אני אתן לך כסף לצאת לפאב עם החברה, נלך יחד למשחקים, תבחר לבד בגדים
יואב הניד ראשו, מדוכדך.
את לא מבינה. אני רוצה לנשום לבד, שיהיה לי קול משל עצמי. אצלה, אני מרגיש גבר, מותר לי לפנק, ליזום, להחליט בעצמי קלטתי שמזמן איבדתי את זה.
הדס ראתה שזו לא תחבולה הוא באמת מאוהב, כמו פעם. אם יש התלהבות כזו, אין דרך חזרה.
זה לא הגיל למשברים כאלה מה תגיד המשפחה? ניסתה להחזיר אותו.
מי אכפת? סינן. איזו משפחה למופת? זו הצגה, הדס.
איבדה שליטה, הדס התייפחה, משהו שלא קרה לה מעולם.
הדס, את בוכה? יואב חשב פעמיים.
היא חיבקה אותו, אבל הוא שיחרר את זרועותיה. הלך, ארז כמה דברים, ויצא מהדירה מותיר בדממה.
לעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי מתחתבת לבד, מחכה לזקנה בלי אף אחד לידי, רטנה בפה סגור.
התקשרה לנגה, שבאה מיד וניסתה להרגיע.
הדס, הכל פתוח. תראי אותי, חשבתי שאבוד הנה אני חיה. תשלחי אותו, מי יודע מה יקרה מחר. אולי עוד יחזור.
לא, נגה, יואב שלי לא יחזור. הוא יצא ולא הסתכל אחורה. צריך לדעת מתי לשחרר.
כשנגה הלכה, הדס עוד ישבה, שקועה, לא יודעת מה לעשות עכשיו, למי לדאוג, במי לשלוט. כנראה, אצטרך להתרגל להיות לבד. אולי עוד תהיה לי הזדמנות לשנות, אולי הגורל יביא אותי לחוף אחר. מי יודע, לאן באמת זורם נהר החיים.
בשקט, למדתי גם אחרי שנים של הרגלים והישגים משותפים, עליי להקשיב קצת יותר, ולזכור שלכל אדם מגיע מקום משלו לנשום, לרצות, להיות. כי שום מערכת יחסים לא תחזיק, כשאין בה חופש לאהוב באמת.
