בשנה שעברה, הבן שלנו נסע לבקר את סבתו בירושלים לקיץ. הוא היה מלא התרגשות לקראת החופשה, ארז מזוודה מראש ונסע מבלי לקבוע מועד חזרה.
סבתא, יעל, טיפלה בו במסירות. היא שמחה עליו מאוד ונתנה לו את כל תשומת הלב שבעולם. היא אפשרה כמעט הכל הייתה גמישה ונדיבה. מאז שהיה מגיע לבית של סבתא בירושלים, הרגיש כאילו הוא חופשי באמת. בשביל זה כל כך אהב לנסוע אליה. ההורים בכלל לא היו מעורבים במה שקורה שם. אבל הפעם, לא באמת זכה לאותה תחושת חופש כמו תמיד.
בדיוק באותו הזמן שהבן הגיע אל יעל, הגיעה גם בתה השנייה, נעמה, שמרבה לנסוע בכל הארץ. למעשה, כשהיא לא מטיילת, היא מתגוררת עם אמא שלה בשכונת טלביה. אין לה בן זוג, היא עובדת המון, וחופשות הן דבר נדיר אצלה. הבן שלנו בקושי הכיר אותה מבחינתו בבית יש רק את סבתא יעל וסבא שמואל, ואין אף אחד שמנהל חוץ מהם. נעמה והוא דיברו מדי פעם בווידאו, אך כמעט לא נפגשו. מבחינתו, היא תמיד הייתה כמין פיה מסתורית שמביאה מתנות.
רק כשנאלצו לגור יחד לכמה ימים, החלה נעמה להעיר לו לא אהבה שהוא טורק דלתות, לא סבלה את הבלאגן בחדרו, או את הזמן שהוא מבלה מול הטלפון. במילים אחרות, היא התחילה לפקח עליו כל הזמן. ברור שהוא התבאס. עלה ישר ליעל ואמר לה בקול נפגע: סבתא, נעמה ממש רעה, מתי היא כבר נוסעת?
סבתא יעל חייכה אליו ברוך ואמרה לו שנעמה לא רעה היא פשוט מחנכת בדרכה. זו הגישה שלה, וחשוב לכבד אותה. אבל הנכד התעקש על שלו. בפעם הבאה שנעמה העירה לו, הוא אזר אומץ ואמר לה בקול תקיף: את לא מחליטה פה! רק סבתא וסבא קובעים לי מה לעשות!
נעמה רק חייכה חיוך רגוע, ואז ניסתה להסביר לו באורך רוח שגם לה יש זכות, כי היא גרה כאן בדיוק כמו כולם. אחרי השיחה הזאת, הבן שלי נרגע, אם כי היה קצת מבולבל. בסוף הוא אפילו התנצל, וביניהם לא התפתח עוד עימות. כנראה שכך השתנה לו המבט על המציאות, כי כל מה שרצה זה חופש, ולבסוף קיבל שוב חינוך וביקורת כמו בבית, רק בירושלים.
עד היום אנחנו צוחקים על אותה קיץ, ומזכירים לנעמה שצריך לבוא הביתה יותר.
