בשנה שעברה הבן שלנו נסע לבקר את סבתא שלו בקיץ. הוא ממש חיכה לחופשה, אז ארז מזוודה מראש ונסע ללא הגבלת זמן.
סבתא ידעה לטפל בו היטב. היא כל כך שמחה להיות איתו והעניקה לו את כל תשומת הלב שבעולם. היא הרשתה לו הכול חופש מוחלט. כשהגיע דניאל לכפר, הוא הרגיש משוחרר באמת. הוא ממש התלהב. כל השנה היה ממתין ברגשות ציפייה לנסיעה לסבתא. ההורים שלו לא היו מסוגלים לשלוט על כלום שם. אבל הפעם, החופש שציפה לו לא היה ממש כפי שדמיין.
בדיוק יחד עם הביקור של דניאל, הגיעה גם אחותה השנייה של סבתא, נעמה, שבדרך כלל מסתובבת ברחבי הארץ. בעצם, כל עוד היא לא בעבודה בתל אביב או בחיפה, היא נשארת בבית ההורים ותורמת ככל שיכולה. אין לה בעל ועדיין לא התחתנה, אז העבודה שלה גוזלת ממנה את רוב הזמן. חופשות נדירות אצלה. דניאל בכלל לא הכיר את הצד הזה שלה. בבית סבתא, הוא רגיל להיות רק עם סבא וסבתא, בלי אף אחד שיגיד לו מה לעשות. עם נעמה הוא בעיקר דיבר בוואטסאפ ובשיחות וידאו. לכן, לא היה בינהם קשר עמוק. מבחינתו, היא דמות קסומה שמביאה מתנות, כמו פיה.
כשהם נאלצו לגור יחד כמה ימים, נעמה התחילה להעיר לו הפריע לה שהוא טורק דלתות, לא מסדר בגדים כמו שצריך, ומבלה יותר מדי זמן בנייד. פתאום, כל צעד שלו היה תחת השגחה. דניאל מאד התרגז. הוא פנה לסבתא ואמר: “סבתא, נעמה כל כך רעה! מתי היא חוזרת?”
סבתא הסבירה לו שהיא מנסה לחנך אותו, לא להרע לו. “זאת הדרך שלה לגדל,” אמרה, “צריך להקשיב, להראות כבוד”. אבל דניאל בשלו המשיך לכעוס. בפעם הבאה שנעמה העירה לו, אזר אומץ ואמר לה: “את לא מנהלת פה שום דבר! רק לסבא וסבתא מותר להעיר ולהכתיב כללים.”
נעמה חייכה, ואז הסבירה לו בעדינות שגם היא גרה פה, וגם לה יש זכויות בבית הזה. אחרי אותה שיחה, דניאל החליט להתנצל, ומאז היחסים היו טובים. נראה שזה שינה לו את נקודת המבט. הוא הגיע כדי לנוח ולהשתחרר, אבל למד שלא משנה היכן אתה נמצא תמיד יש כללים ומשפחה שמנחה. הציפייה שלו לחופש מוחלט לא ממש התגשמה.
עד היום אנחנו נזכרים בזה וצוחקים. ולנעמה אנחנו מזכירים שחשוב לבוא הביתה יותר. בסופו של דבר, למדנו יחד שעם כל אהבת החופש, בכל מקום שאתה נשאר קיים איזון בין חירות לאחריות, ודווקא מתוך יחסים טובים עם האחר ומתוך הקשבה אפשר למצוא אמת פנימית ואהבה בבית.
