בשנה שעברה הבן שלנו נסע לבקר את סבתא שלו בקיץ. הוא חיכה כל כך לחופש, שהכין תיק מבעוד מועד ונסע בלי תאריך חזרה מוגדר.
סבתא טיפלה בו מכל הלב. היא כל כך שמחה שבא אליה, והשקיעה בו את כל תשומת ליבה. הכל היה מותר חופש מוחלט. כאשר יואב הגיע למושב, הוא הרגיש משוחרר לגמרי. הוא התלהב, וכמו תמיד, חיכה כל השנה לנסיעה לסבתא. ההורים בבית כמעט לא מצליחים לקבוע לו חוקים. אבל הפעם דווקא את החירות שחיכה לה, הוא לא ממש חווה.
כשהנכד הגיע, הייתה שם במקרה גם אחותה של אמא, הדודה שלו נעמי. היא נוהגת להסתובב הרבה בארץ במסגרת העבודה שלה, כי אין לה בעל וילדים. לכן היא כמעט לא בבית, ורק לעיתים רחוקות בחופשה. יואב כמעט לא הכיר אותה מקרוב; הוא רגיל שבבית של סבא וסבתא הוא מקבל תשומת לב רק מהם. עם הדודה, בדרך כלל מדברים רק בוידאו. בשבילו היא תמיד הייתה כמו פיה, שמביאה מתנות מידי פעם.
אבל פתאום כשהיו צריכים לגור יחד כמה ימים, היא התחילה להעיר לו: שהוא טורק דלתות, לא מסדר את החדר, מבלה שעות בנייד. במילים אחרות, היא נתנה לו להרגיש שמפקחת עליו. הוא נעלב מאוד. הוא ניגש לסבתא ואמר לה: סבתא, הדודה כל כך רעה! מתי היא עוזבת כבר?
סבתא חיבקה אותו ואמרה, שזו הדרך שלה לחנך, מתוך דאגה. ושעליו להקשיב ולכבד. אבל יואב עמד על שלו. בפעם הבאה שהדודה נעמי העירה לו, אזר אומץ ואמר לה: את לא מחליטה פה! רק סבתא וסבא יכולים להעיר לי!
הדודה חייכה, ואז הסבירה לו בסבלנות שגם לה יש את הזכות להעיר, כי זה גם הבית שלה. אחרי השיחה הזו, יואב הבין שהוא הגזים, ניגש להתנצל, ומאז לא רבו ביניהם שוב. כנראה שהחוויה הזו גרמה לו להסתכל אחרת על המציאות. לפעמים חשב שבחופשה אצל סבתא יחמוק מהחוקים, אך הבין שגם במקום הכי אהוב יש גבולות וחינוך.
אנחנו עדיין מספרים את הסיפור הזה וצוחקים. ולדודה נעמי מזכירים שחשוב לבוא לבית של סבתא לעיתים קרובות, כי מכל מפגש לומדים משהו חדש. כמה חשוב לכבד אנשים בבית ולא לחשוב שרק חופש הוא הדרך ליהנות לפעמים, דווקא השיחה וההבנה מלמדים אותנו הכי הרבה על עצמנו.
