בחזית של בניין בן חמישה קומות בשכונת הדר בתל אביב, כולם מכירים את סבתא רבקה חנה. היא קצרה, רזה, שערה האפור מורם לקש, והיא מתנודדת ברחבה עם מקל הליכה, אבל כך זריזה שהנוער לא מצליח לעקוב אחריה.
רבקה גרה בבניין מאז בנייתו, זוכרת את כל הדיירים, והם מקנים לה כיבוד לא רק בגלל גילها, אלא בשל לשונה החתוך והאורך ברזל. כשמתרחשת בעיה לדייר, סבתא חניה (כך קוראים לה ברצון) היא הראשונה שמגיעה לעזרה; וכשמישהו מפיר סדר, היא מיד נותנת תשובה.
יום אחד מגיעה למשפחה חדשה זוג צעיר עם בן נוער. הילד, שנקרא יובל, מהר מצא חברים משוגעים, ובכך ברחבה נשברו נורות במעלית, כתבו קעקועים פוגעניים על הקירות, ואף נשבר חלון במרתף שבו סבתא חניה, שמחזיקה קטיונת של חתולים, מזינה את החתולים.
יובל לא רק רועה, אלא רועה עם דמיון פרוע. הוא מתלהב למתוח חוט דייג בין עצים כדי שהרוכבים על אופניים יפלו, ומכניס “הפתעות” של כלבים לשולחן החול. ההורים משאירים: “זה גיל המעבר”, אבל סבתא חניה לא מסכימה.
הי, יובל! קוראת לה בבוקר כשהוא מנסה לקשור פטרייה על ספסל. בוא אליי.
מה אתה רוצה? מגרש הנער, אבל הוא מתקרב.
אתה חכם?
אה יובל מצמצם גבות.
אני רואה שהמעשים שלך מטורפים. חכם לא מתנהג כך.
תנשום לי!
אני לא תנשום. אם לא אני, מי יגיד לך את האמת?
יובל מקמט פנים, אבל מסיר את הפטרייה.
מחר, סבתא חניה תופסת אותו בפעולה חדשה הוא מצייר בשבלול על קיר הגראז’ מילה גסה.
אוי, אווה, אומרת היא. סוף סוף מצאנו צייר.
ונ? יובל מחייך בחוצפה. יפה, לא?
יפה, מאשרת היא. רק שיש כאן בעיה הבעל הגראז’, מר שלמה, יגיע מהעבודה בעוד רגע. ואם הוא יתפוס אותך
לא משנה לי!
טוב, נושמת חניה. אבל תזכור: אם שלמה לא יעניש אותך, אז אני.
יובל מפהק, אבל מושיט את המברשת למרחק.
בערב, מר שלמה, אדום מזיע, רץ ברחבה מניפה חגורה.
מי זה ביצע את זה?!
יובל מתחבא בפינה, אך סבתא חניה כבר עומדת לצידו.
אז מה, צייר? ברוחב או מוותר?
הוא יהרוג אותי!
חשבת שמעשה של פגיעה זה בלי תוצאות?
בסוף יובל מנקה את הגראז’ תחת השגחתו של שלמה ובתיווי של סבתא חניה.
רואה? אומרת היא כשהעבודה נגמרת. עכשיו גם הגראז’ נקי ואתה בטוח. היה יכול להיות יותר גרוע.
תזזי לי! מגרגר יובל, אך הקול שלו כבר לא מלא בחוצפה.
הזמן חולף. יובל עדיין עושה תעלולים, רק שפחות קיצוניים. יום אחד, סבתא חניה רואה אותו מרדף אחר הילדים הקטנים ברחבה.
שוב בשביל הפינוק? שואלת בחומרה.
הם חודרים אלי!
אתה גדול יותר, צריך להיות חכם יותר.
ומה אני אמור לעשות איתם?
אל תרדף אותם, אלא למד אותם משהו.
יובל מביט בה.
מה??
תחשוב אולי תראה להם איך לשחק כדורגל או משחקים של “קאזאכישודדים”.
הם קטנים מדי!
תנסה.
יובל מקבל בכפייה כדור מהבית. אחרי חצי שעה, הצחוק מתפרצ במרחב הוא מלמד את הקטנים לרשום בעיטה חופשית.
מאז יובל משתנה. הוא לא נחשב למלאך, אבל כבר לא האישבריר שכל השכנים נמלטו ממנו. כשהיה סבתא חניה השבירה רגל, הוא היה זה שמביא לה שקיות מהסופר.
מה, יובל? הפכת להיות טוב? מגרדת היא ברוח קלילה.
רק כדי שלא תתזדייני, מתלמל הוא.
הכל ברחבה יודעים סבתא חניה יכולה להיות קשוחה, אך היא מדברת בעובדות, ולכן כולם מקשיבים לה.
כי אם לא היא, מי?
בקיץ שעובר, יובל כבר לא מרדף אחרי הקטנים הם רודפים אחריו, קוראים לו “הגדול”. הוא מראה להם איך לקדוש מסמרים, לתקן אופניים ואפילו מארגן “חברה סודית” עם קוד מיני וסיסמה: “גברים אמיתיים מגינים על החלשים!”
פעם אחת, כשסבתא חניה יושבת על ספסל, היא משקיפה על יובל שמפריד קרב בין שני נערים.
אריק, אתה חלש! צועק אחד. תכה אותו!
בלי אלימות, קובע יובל, עומד בין השניים. נפתור בצורה הוגנת.
חניה מחייכת.
יובל, קוראת אליו אחרי שהקונפליקט נפתר. עכשיו אתה כמעט גיבור אצלנו?
אל תתפלאי, סבתא, הוא מתביש. הם רק שילדים קטנים.
ואתה כבר גדול.
יובל מתעמק במחשבות.
סבתא, למה את מתעסקת איתי ככה? הייתי חמסן.
כי ראיתי בך אדם.
והאחרים לא ראו?
להם היה יותר נוח לצעוק. ואני היא קורצת בחיוך. הייתי כזו בעצמי בצעירי.
יובל מרחיב עיניים.
באמת?
כן. אפילו נשלחתי למפקח השוטר.
ומה קרה?
ואז זקן אמר לי: “אתה חכמה, למה משקעת בעניינים משוגעים?” והיום אני כאן.
יובל צוחק.
ומה, אני גם צריך “להתבונן”?
כבר מתבונן, אני רואה.
הוא משקיף למטה.
אם אחזור לטעות שוב?
אתה לא טועה. ואם תטעה, תקנה.
מאז יובל הפך לדמות מוערכת ברחבה. הוא מתקן נדנדות, משכנע חברים לא לזרוק אשפה, ובאצל סבתא חניה מביא תרופות ומספר חדשות.
יובל, אתה ממש מכפר אותי, מתלוננת היא, ועיניה קורעות מצחוק.
זה רק כדי לגדל אותך, משיב הוא.
יום אחד מצטרף לילד חדש, רועי, שעולה על אותו גל של פרעות כמו יובל לפני כמה שנים.
היי, בחור! קורא יובל אליו. בוא אליי
סבתא חניה, יושב על הספסל, מחייכת בשקט.
מי אם לא הוא?
