מישל, אנחנו כבר חמש שנים מחכים. חמש. הרופאים אמרו שאין לנו סיכוי לילדים. ופתאום…
מישל, תראה! נעצרתי ליד השער, לא מאמינה למראה עיניי.
בעלי התנדנד פנימה דרך הפתח, כפוף תחת משקל הדלי עם הדגים, כשקרירות בוקר של יולי חודרת לעצמות. אך מה שראיתי על הספסל גרם לי לשכוח כל קור.
מה קרה? משה הניח את הדלי וניגש אליי.
על הספסל הישן ליד הגדר עמד סל קלוע, ובתוכו, עטופה בחיתול דהוי, שכבה תינוקת.
עיניים חומות-גדולות שלה הסתכלו ישר עליי בלי פחד, בלי סקרנות, רק הבטה פשוטה.
אלוהים אדירים, לחש משה, מאיפה היא הופיעה פה?
ליטפתי בזהירות את שיערה הכהה. התינוקת לא זזה, לא בכתה רק מצמצה.
באגרוף הקטן הייתה דחוסה פיסת נייר. בזהירות הרפיתי את אצבעותיה וקראתי את הפתק:
“אנא עזרו לה. אני לא יכולה. סליחה”.
צריך להתקשר למשטרה, משה קימט את המצח וגירד את עורפו. ולהודיע למועצה המקומית.
אבל אני כבר הרמתי את התינוקת אליי בחיבוק. הריח שלה היה כמו אבק ודרכים וחיים שלא טופלו. הבגדים בלויים, אבל נקיים.
דליה, משה הביט בי בדאגה, אנחנו לא יכולים פשוט לקחת אותה!
יכולים, השבתי לו במבט. מישל, חמש שנים חיכינו. הרופאים אי אפשר ופתאום…
אבל החוקים, המסמכים… ההורים המקוריים אולי יצוצו, התנגד.
נענעתי בראש: לא יופיעו. מרגישה את זה באמא.
התינוקת חייכה פתאום חיוך רחב, כאילו מבינה אותנו. וזה הספיק. דרך מכרים סידרנו אפוטרופסות ומסמכים. 1993 לא היה פשוט.
תוך שבוע הבחנתי במשהו מוזר. ילדה שלי, שקראתי לה תמר, לא הגיבה לקולות. חשבנו שהיא סתם חולמנית.
אבל כשטרקטור של השכן חזי התפרץ מתחת לחלון ותמר לא מצמצה, הלב התכווץ.
מישל, היא לא שומעת, לחשתי בלילה, כששמתי אותה לעריסה שעברה בירושה.
משה הביט ארוכות באש בתנור, ואז נאנח: ניסע לרופא ביהוד. לפרופסור נמרוד.
הרופא בדק את תמר והניף ידיים באוזלת יד: חירשות מולדת, מלאה. ניתוח? אין על מה לדבר.
בכיתי כל הדרך הביתה. משה היה שקט, מחזיק את ההגה עד שהפרקים שלו הלבינו. בלילה, כשתמר נרדמה, הוציא בקבוק מהארון.
מישל, אולי אל…
לא, מזג חצי כוס ושתה בגבריות. לא נוותר עליה.
על מי?
עליה. לא נותן אותה לאיש, אמר בתקיפות. נסתדר בעצמנו.
איך בכלל? איך ללמד? איך…
משה קטע אותי בתנועת יד:
אם צריך תלמדי. הרי את מורה, תמצאי פתרון.
כל אותו לילה לא עצמתי עין. בוהה בתקרה, חושבת:
“איך נותנים לילדה שאינה שומעת גישה לכל מה שצריך?”
ואז, לפנות בוקר, הבנתי: יש לה עיניים, יש לה ידיים, ויש לה לב. יש לה כל מה שצריך.
ביום הבא, פתחתי מחברת והתחלתי לרשום תוכנית. לחפש ספרות, להמציא שיטות להוראה בלי קול. מהיום הזה הכל השתנה.
בסתיו מלאו לתמר עשר. היא ישבה ליד החלון וציירה חמניות. באלבום שלה היו החמניות לא רק פרחים, אלא רוקדות, מתנועעות בריקוד משונה.
מישל, תסתכל, פניתי לבעלי כשנכנסתי.
צהוב שוב. היום היא שמחה.
בין השנים למדנו, תמר ואני, להבין אחת את השנייה. בהתחלה למדתי אלפבית באצבעות אחר כך שפת הסימנים.
משה קלט לאט יותר, אבל את המילים החשובות “בת”, “אהבה”, “גאווה” זכר מיד.
בית ספר לילדים כמוה לא היה, אז לימדתי אותה בעצמי. לקרוא למדה מהר: אותיות, הברות, מילים לספור אפילו מהר יותר.
אבל חשוב מכל היא ציירה. כל הזמן, על כל מה שקיים בבית.
בהתחלה עם אצבעות על חלון עטוף אדים.
אחר כך על לוח שמשה בנה בשבילה במיוחד. ולבסוף בצבעים על נייר ובד.
הזמנתי צבעים דרך הדואר מתל אביב, חוסכת מעצמי כדי שיהיו לה חומרים טובים.
שוב הילדה שלך שותקת ומקשקשת? חייך השכן רפי מעל הגדר. מה יצא ממנה בכלל?
משה התרומם מערוגת העגבניות:
ואתה, רפי, איזה תרומה אתה נותן חוץ מלדבר הרבה?
עם אנשי הישוב היה קשה. לא הבינו אותנו, לעגו לתמר, במיוחד הילדים.
פעם חזרה הביתה עם חולצה קרועה ושריטה בלחי. הראתה לי במבוכה מי עשה גידי, בן המנהל במושב.
בכיתי כשחיטאתי אותה. תמר מחתה את הדמעות שלי באצבע והביטה, כאילו אומרת, “הכל בסדר”.
בערב מישל עזב פתאום. חזר מאוחר, לא סיפר כלום, רק עם כחול מתחת לעין. מאז אף אחד לא העז להטריד את תמר.
בתור נערה, סגנון הציור שלה השתנה. הופיע סגנון ייחודי כאילו מעולם אחר.
היא ציירה עולם בלי קול, אבל בעומק שריגש כל אחד. כל קירות הבית היו מכוסים בציורים.
יום אחד הגיעה לביתנו ועדה לבדוק איך אני מלמדת אותה. אישה קשוחה נכנסה, ראתה את הציורים, קפאה מול אחד.
מי צייר את זה? שאלה.
הבת שלי, עניתי בגאווה.
צריך להראות את זה למומחים, הסירה משקפיים. הילדה שלך מוכשרת באמת.
אבל פחדנו. העולם מחוץ לישוב נראה עצום ומפחיד עבור תמר. איך תסתדר בלי סימנים ובלי עולם מוכר?
ניסע, התעקשתי לארוז לה תיק. זה יריד האמנים בעיר. חייבים להראות.
תמר כבר הייתה בת שבע עשרה. גבוהה, רזה, עם אצבעות ארוכות ומבט שחודר הכל. עשתה כן בראש איתי אין טעם להתווכח.
ביריד, הציורים שלה הוצגו בפינה הרחוקה ביותר. חמישה ציורים קטנים שדות, ציפורים, ידיים מחזיקות שמש. אנשים חלפו, מבטים מאריכים, אך לא נעצרים.
ואז הופיעה היא אישה כסופת שיער עם יציבה וישר ודווקא מבט. עמדה מול הציורים דקות רבות. לבסוף פנתה אליי:
זה שלך?
של בתי, החוויתי לתמר, שנעמדה צנועה.
היא לא שומעת? הבחינה בשפת הסימנים.
כן. מאז שנולדה.
הנהנה:
שמי רותי. אני מהגלריה ביד-אליהו. עבודה הזו… התבוננה הקטנה עם השקיעה יש בה משהו שאמנים מחפשים שנים. רוצה לקנות.
תמר קפאה, מביטה בי, בזמן שאני מעבירה את דברי רותי בשפת סימנים מגושמת. אצבעותיה רעדו, עיניים מלאות ספק.
אתם באמת לא שוקלים למכור? רותי שאלה בהחלטיות של אמנית שיודעת ערך.
אף פעם לא… גמגמתי, לחיים בוערות. זה פשוט נשמה שלה על הבד.
הוציאה ארנק, ספרה סכום שגדול כמו חצי שנת עבודה של משה בסדנה שלו.
שבוע לאחר מכן חזרה ולקחה ציור נוסף ידיים מחזיקות שמש בבוקר.
באמצע סתיו, הדוור הביא מכתב:
“בעבודות של בתכם תשוקה נדירה. הבנה עמוקה בלי מילים. אמנים אמיתיים מחפשים בדיוק זה”.
העיר קיבלה אותנו ברחובות אפורים ומבטים קרים. הגלריה הייתה זעירה בבניין ישן, אך אנשים באו כל יום במבט עמוק.
התבוננו בציורים, דנו בצבעים, קומפוזיציה. תמר עמדה מרחוק, קוראת תנועות שפתיים ושפת גוף.
למרות שלא שמעה, הבעת פנים סיפרה הכל.
החלו מענקים, שהויות, פרסומים. כינו אותה “האמנית של השקט”. ציוריה כאילו צעקות אילמות דיברו אל כולם.
שלוש שנים עברו. משה בכה, מלווה את בתו לתערוכה אישית. אני התאפקתי אך בפנים רעמו רגשות.
הילדה שלנו כבר גדולה. בלי ההורים. אך היא חזרה. יום שמשי אחד הופיעה על הסף, זר של פרחים בשוק, ובעיניים בורקות. חיבקה אותנו ולקחה אותנו יד ביד דרך הפיות הסקרניות אל השדות הרחוקים.
שם עמד בית. חדש, לבן, עם מרפסת וחלונות ענקיים. כל הישוב תהה מי הקבלן המסתורי, אך איש לא הכירו.
מה זה? לחשתי, מתקשה להאמין.
תמר חייכה ושלפה מפתחות. בפנים חדרים מרווחים, סטודיו, מדפים, ריהוט חדש.
בת, משה השתומם, הבית שלך?
תמר הנידה ראש וסימנה: “שלנו, שלכם ושלי”.
הוציאה אותנו לחצר, ועל קיר הבית התנוסס ציור ענק: סל קלוע ליד שער, אישה מחייכת ותינוקת בחיקה. מעל כתובת בשפת הסימנים: “תודה, אמא”. שותקתי, הדמעות זורמות, לא מוחה אותן.
משה, שתמיד רגשן אך מחוץ לאופנה, פתאום חיבק אותה כל כך חזק שציירה חיוך גדול.
תמר חיבקה חזרה ואז הושיטה לי יד. עמדנו שלושתנו, באמצע השדה ליד הבית החדש.
היום ציוריה של תמר מעטרים גלריות בישראל ובעולם. פתחה מרכז לילדים חירשים בעיר הגדולה, מממנת תוכניות תמיכה.
הישוב גאה בה בתנו, ששומעת בעיקר בלב. אנחנו, משה ואני, חיים באותו בית לבן. כל בוקר יוצאת למרפסת עם תה ומסתכלת על הציור.
לפעמים תוהה מה היה קורה לו בבוקר ההוא לא הייתי יוצאת? אם הייתי פוחדת?
תמר היום גרה בדירה בעיר, אך כל שבת מגיעה. חיבוק אחד וכל הספקות נעלמים.
היא לעולם לא תשמע את קולי. אבל יודעת כל מילה.
את המוזיקה לא תאזין, אבל תיצור מוזיקה משלה מצבעים וקווים. וכשמבטה מאושר, אני מבינה: לפעמים, הרגעים החשובים באמת הם בשקט מוחלט.
עשו לייק והשאירו דעתכם בתגובות!
