יונתן כמעט כבר מחליק מהדלת החוצה, כשהטריל של הטלפון בחדר קוטע אותו. לא ממש בא לו לחזור, הרי החברים כבר מחכים למטה בכניסה. כמה דקות לפני כן עזב את הכדור, והוא היה בדרכו למשחק כדורגל גורלי במגרש שמאחורי הבניין. הוא עומד רגע בדלת, מקווה שהצלצול ייפסק, אבל הוא מתעקש לצלצל שוב ושוב.
“נו, מי יכול להיות עכשיו?” הוא ממלמל, מתעצבן, ורץ פנימה מבלי לחלוץ נעליים.
הוא תופס את השפופרת, מתכונן כבר לשמוע משימה מאמא או חקירת סבתא על אם אכל משהו בצהריים, האם שטף ידיים וכל אותם דברים שלמבוגרים איכפת מהם משום מה.
“אלו,” הוא נוהם בקצרה.
“שלום! יונתן?” נשמע קול לא מוכר של גבר בקו השני.
“אין הורים בבית,” עונה יונתן וכבר בא לו להניח, משוכנע שהשיחה מיועדת לאמא או אבא, אך הקול עוצר אותו.
“יונתן, תקשיב רגע. אל תנתק. זה מאוד חשוב,” קולו משתתק לשנייה ואז ממשיך. “אולי לא תאמין, אבל בבקשה, תעקוב אחרי מה שאני אומר. קח עכשיו עט ודף ותרשום בדיוק את מה שאגיד. אין לי הרבה זמן להסביר. אני זה אתה, רק מהעתיד. תבין שזה קשה להאמין, אבל עשה בבקשה מה שאני מבקש. זה ממש חשוב. יש לך כבר עט ודף?”
יונתן תמיד היה ילד מנומס, ורק החינוך שלו מונע ממנו לטרוק את הטלפון. ועוד סבתא תמיד אמרה, שעם מוזרים עדיף לא להתווכח, רק להקשיב ולעשות מה שנוח לך. שברור לו כבר שהדוד חולה נפש? או אולי אחד מנסה לעשות מתיחה, הרי גם הוא והחברים עושים לפעמים שטויות כאלה כמו לחייג למספר אקראי ולשאול: “יש אצלכם מים בברז? אז תמלאו אמבטיה, אנחנו מביאים היפופוטם לרחוץ אותו”. אז יונתן מחליט להקשיב, רק כדי לסיים את השיחה מהר, ואם זאת מתיחה להבין מה המטרה.
“יש לי,” עונה ברצינות. “ועתידית יש לי כבר תן-פון משלי?”
“תן-פון…,” הקול מגמגם. “יונתן! אני לא צוחק. אם תקשיב ותכתוב יהיה לך גם אייפון ועוד הרבה דברים.”
“טוב, אני רושם,” יונתן עומד עם השפופרת, מציץ החוצה מהחלון ומגרד באף. בטח הילדים לא יחכו לו ויברחו.
עדיף להקשיב מהר ולסיים את השיחה, במיוחד כי הקול טוען שזמנו קצר.
הדובר מתחיל למנות תאריכים ושנים: להתרחק מאיזו דניה מהכיתה המקבילה ולא להתקרב להשקעות בגמ”חים חשודים. לקנות, למכור, ואז שוב לקנות דולרים. משהו על ‘יום שלישי השחור’, מכונות מזל וביטקוין, נדל”ן ועוד כל מיני מושגים לא מובנים מתעופפים מהשפופרת
“הכל רשמת?” שואל הקול.
“הכל.”
“אני סומך עליך. תשמור על הדף הזה כמו מפה לאוצר. אל תראה לאף אחד ואל תאבד!” מאחלת התקווה מהצד השני, ואז מתחילה צפצפת סיום.
יונתן מניח את השפופרת ורץ החוצה. בערב כשאמא ואבא חוזרים הוא פתאום נזכר ומספר להם על השיחה עם הדוד שאמר שהוא יונתן מהעתיד.
“בחיים אל תדבר עם אנשים זרים בטלפון,” מגיב אבא ברצינות, “בטח לא עם כאלה שמציעים לקנות דולרים מהעתיד. פשוט תאיים שתתקשר למשטרה ותנתק מיד.”
“נכון,” מסכימה אמא, “את מי מעניינים דולרים בכלל? מה נעשה איתם”
***
חלף הזמן, ויונתן בכלל שכח מהשיחה. ענייני ילדים דחקו החוצה את השלישי השחור והביטקוין. השנים של לימודים ודאגות קטנות עברו. בכיתה ח’ עברה אליהם לבית הספר ילדה חדשה שמיד סיקרנה את יונתן. היא הייתה בכיתה מקבילה, וזה לא הפריע לו להתחיל לשוחח איתה. פתקאות עדינות וליווי הביתה הפכות אט אט למשהו עמוק יותר.
לאחר הצבא יונתן ונעמה התחתנו. חיי הנישואין בשנות התשעים הסוערות כבר נראו אחרת לגמרי מההבטחות בחוברות הצבעוניות. ההתרגשות מפנה מקום להחזבות מתסכלות כשכל קניה הופכת לקרב עם משכנתא, והחיים בדירת חדר צפופה ולחוצה.
***
יונתן מתיישב על ספסל בגן שכונתי, מוציא בקבוק בירה, לוגם בזהירות ומדליק סיגריה. עיניו נודדות בחוסר מטרה לעוברים ושבים. לידו מתיישב גבר מבוגר במשקפיים, עם תיק עור גדול.
“אפשר?” פונה הגבר בנימוס וכבר מתיישב.
יונתן מציץ בו בקצרה, מהנהן ולוגם שוב.
“אפור היום כזה,” אומר המבוגר, לא מכוון ליונתן בכלל.
“כמו כל החיים,” ממשיך יונתן.
“אתה לא מוצא את זה מוזר?” הגבר פונה אליו. “נראה שרק כשמזדקנים מגיעים הימים האפורים. בילדות כל היום שמש, אביב עם פלגי מים, קיץ של דשא רטוב ונהר, סתיו עם צבעים וחרישה, חורף עם שלג שמרשרש מתחת לרגליים אין יום אפור אחד בזיכרון.”
“בילדות אין דאגות,” עונה יונתן בחכמה. “רק כשגדלים מבינים כמה החיים יכולים להתקדר. כשהייתי ילד, מי חשב שככה זה ייראה?”
בלי להבין איך, יונתן מוצא את עצמו מספר למבוגר הזה על כל התקוות שהפכו לצרות איך תעתועי השקעות וחובות ליוו אותו, איך נעמה בסוף ברחה עם מישהו אחר לאילת, איך נותר לאכול את הלחם שלו בעבודה מזדמנת ולהילחם על כל שקל.
“אבל יש לי עכשיו רעיון,” מחייך יונתן. “הקשבתי להרצאה של איזה קואוצ’ר שאמר שקריפטו זה הדרך 500% בשבוע! פעם פשוט לא עשיתי את הדברים נכון.”
“תגיד, בחורצ’יק,” שואל המבוגר, מזיז את משקפיו “מה למדת? מה אתה עושה?”
“עבודה זה למפגרים,” עונה יונתן, עוד לגימה מבקבוק הבירה. “צריך לדעת איפה לשים את הכסף. הלוואי שיכולתי לדעת מראש איפה להשקיע.”
דממה קצרה ביניהם. יונתן חולם על רווחים בדיוניים, המבוגר מהרהר.
“אז אתה באמת חושב שאם תדע הכל מראש, תצליח בחיים?”
“ברור,” משיב יונתן.
“אתה מעניין,” עונה הגבר. “אתה מוכן לנסות המצאה שלי?” הוא פותח את תיק העור ומוציא טלפון חוגה ישן. “תדע, יש תאוריה שהזמן לא לינארי ולא מחזורי, אלא הכל מתרחש יחד. כל הרגעים מתרחשים כעת.”
“אני לא מבין,” מודה יונתן.
“לא נורא,” המבוגר מסובב את הטלפון לכיוונו. “בזה תוכל להתקשר לעצמך לפני ארבעים שנה. ניסיתי בעצמי. אפשר לשאול את עצמך מה קורה אז, אבל לא הבנתי אם זה באמת משנה את ההווה.”
יונתן די בטוח שהמבוגר קצת מוזר, אבל מצד שני הרי באינטרנט כל מיני אנשים עם דיבורי סתרים מציעים סודות להצלחה, ומרוויחים מזה טוב. אולי בכל זאת יש פה משהו.
“יאללה, בוא ננסה,” הוא מחייך.
“זוכר את הטלפון הישן של הבית?” מבקש הגבר,”וצריך שתהיה בבית לפני 40 שנה בשעה הזו”.
“כן, אני זוכר,” יונתן עונה. כנראה בדיוק עכשיו הלכתי הביתה מבית הספר… הוא מרים את הטלפון, מסובב את המספר.
“יש לך אבל רק כמה דקות הסוללה נגמרת מהר, אני לא אחראי לתוצאות,” מזהיר המבוגר.
“אני אספיק,” יונתן לוחץ על המספר. יש צליל חיוג ארוך. “יאללה, אל תדאג מיד נראה אם זה עובד…”
כשהוא בטוח שזה סתם, מישהו סופסוף עונה.
“אלו,” נובח קולו של ילד קטן.
“שלום! יונתן?” ההתרגשות הזו מרעידה לו את היד.
“אין הורים בבית,” עונה יונתן מהעבר, והוא ממהר לפני שהוא מנתק.
“יונתן, תשמע אותי רגע. זה ממש חשוב,” הוא עוצר לרגע, מחפש מילים. “אולי זה יישמע הזוי, אבל אני אתה, מהעתיד. בבקשה, קח עט ודף ותרשום כל מילה. הזמן קצר והמון דברים קורים. בבקשה תעשה מה שאבקש.”
“יש לי,” עונה הילד. “ובעוד ארבעים שנה יש לי כבר תן-פון פרטי?”
“תפסיק עם השטויות,” נוזף יונתן וכמעט צוחק על הילד שהוא עצמו. “אם תעשה מה שאני אומר, יהיה לך גם אייפון ועוד הרבה.”
“טוב, אני רושם,” הילד מבטיח.
יונתן מספר לו כל מה שהוא זוכר איך להשתחרר מהצבא ולעבוד כמו שצריך, אבל להפסיק עם נעמה כמה שיותר מהר. “תברח מנעמה! אתה לא צריך אותה, תלמד מהטעות שלי. תקנה דולרים על כל המשכורת שלך!”
הוא מספר מתי להיכנס לדולרים, מתי למכור, מתי שוב לקנות. להתרחק ממכונות מזל ומקזינו, ורצוי להקים אותן יחד עם החברים וככה להבטיח לעצמך הכנסה. להשקיע בנדל”ן במרכז, כי אחר כך יהיו שווים פי כמה. ב-2009 להעביר חלק לקריפטו. את כל מה שהספיק תוך הדקות הספורות הוא דוחס בבהילות, מדי פעם מוודא שהילד רושם הכל.
“הכל רשמת?” שואל יונתן עצמו מהעבר.
“הכל,” עונה הילד.
“אני סומך עליך. תשמור על הדף הזה כמו מפת אוצר, אל תראה לאף אחד ואל תאבד.” והוא עוד רוצה להגיד משהו אבל הקו נגדע.
***
יונתן כמובן בכלל לא רשם כלום. הוא פשוט חיכה שהדוד יסיים להמציא שטויות, הניח את השפופרת, ורץ בזריזות למגרש, בזמן שהשמש מאירה את כל השכונה.
“לספר להורים בערב, ליתר ביטחון,” הוא חושב, רץ לעוד יום של ילדות, כמו כל ילד ישראלי שמצפה רק לשחק כדורגל עם החברים.
