יונתן כבר כמעט רץ החוצה מהדירה, כשלפתע נשמעה צפצוף טלפון מהחדר. ממש לא התחשק לו לחזור, כל החבר’ה כבר חיכו לו למטה. רק לפני כמה דקות הוא זרק את הכדור, ובראש שלו כבר היה המשחק המכריע במגרש שמאחורי הבית. הוא עמד רגע בפתח הדלת, מקווה שהטלפון יפסיק לצלצל, אבל הצלצול לא פסק, רק נהיה עקשני יותר.
מי זה עכשיו? רטן בזעף ורץ חזרה לחדר, אפילו לא חלץ נעליים.
הוא תפס את השפופרת כשהוא כבר מצפה לשמוע איזה שליחות מאמא או שאלות של סבתא: אכלת אחרי הלימודים? שטפת ידיים? דברים שמבוגרים משום מה דואגים להם כל הזמן.
הלו, נהם עם מעט חוסר סבלנות לתוך השפופרת.
הלו! יונתן? נשמע קול גברי לא מוכר.
ההורים שלי לא בבית, ענה מיד ורצה כבר לנתק, כי היה בטוח שמחפשים את אבא או את אמא. אבל הקול שם עצר אותו.
יונתן. תקשיב לי, בבקשה. אל תנתק. זה ממש חשוב, לרגע היה שקט, ואז הקול המשיך. לא תאמין, אבל תישמע רגע, תיקח עט ותרשום כל מה שאני אומר. אין לי הרבה זמן להסביר. אני זה אתה, רק מהעתיד. אני יודע שקשה לך להאמין, אבל תעשה מה שאני מבקש, טוב? זה ממש חשוב. יש לך עט ונייר?
יונתן היה ילד מנומס, וזה מה שעצר אותו מלהחזיר מיד את השפופרת למקומה. וחוץ מזה, סבתא תמיד אמרה שלא מתווכחים עם משוגעים. נותנים להם לדבר, אבל עושים בסוף מה שרוצים. ברור היה לו שהאיש הזה השתגע, או אולי עושה עליו דאחקה. גם הוא והחברים לפעמים היו מתקשרים למספרים רנדומליים ואומרים: “יש לכם מים בבית? תיכף נביא פיל להתקלח”. או משהו כזה. אז יונתן החליט שלא שווה להתווכח, אולי אפילו יהיה משעשע.
יש לי, ענה ברצינות. ובעתיד יהיה לי פלאפון משלי?
פלאפו… הקול התבלבל לשניה. יונתן! אני לא צוחק. אם תעשה בדיוק מה שאני אומר, יהיה לך אייפון ומה שתרצה!
טוב, אני רושם, עמד עם הטלפון ביד, מציץ מהחלון וקוטף ציפורן באף. בטח עכשיו החבר’ה כבר לא יחכו לו.
הכי טוב – לסיים מהר ולרוץ. במיוחד כי האיש הזה מהעתיד אמר שאין הרבה זמן. אחר כך הקול התחיל להכתיב תאריכים, שנים: להתרחק מהילה מהכיתה המקבילה, לא להתקרב להשקעות מוזרות, מתי לקנות או למכור דולרים, לשים לב למשברים כלכליים, לא להסתבך עם מכונות מזל ובתי קזינו, להיכנס על ההתחלה לנדל”ן, וב־2009 לקנות משהו בשם ביטקוין… המון מילים מוזרות עפו מהשפופרת.
רשמת הכל? הקול שאל.
כן.
תסמוך עליי! שמור על הדף הזה כמו על מפה לאוצר. אל תראה אותו לאף אחד ואל תאבד אותו, נשמע תקווה בקול, ואז נשמעו רק צלילים מקוטעים.
יונתן הניח את השפופרת ויצא בריצה למגרש. בערב, כשחזרו ההורים מהעבודה, פתאום נזכר בשיחה הזאת וסיפר להם: התקשר איזה גבר שהציג את עצמו כיונתן מהעתיד!
אל תדבר עם זרים, אמר אבא מיד. במיוחד לא עם כאלה שמציעים דולרים מהעתיד. בקיצור, תגיד מיד שאתה מתקשר למשטרה ותנתק.
באמת, הסכימה אמא. וחוץ מזה, מי בכלל רוצה דולרים? מה תעשה איתם…
***
זמן עבר, ויונתן לגמרי שכח מהשיחה ההיא. ענייני הילדות דחקו הצידה את כל ימי שלישי השחורים והביטקוינִים. המשיכו שנים של לימודים וילדות דאגה פחותה. בכיתה ח’ עברה לבית ספרו ילדה חדשה, שבבת אחת שבתה את ליבו של יונתן. אף שהייתה בכיתה אחרת, שום דבר לא הפריע לו להתחיל איתה. פתקים זהירים וליווים עד הבית הפכו עם הזמן למשהו הרבה יותר רציני.
אחרי הצבא יונתן ונעמה התחתנו. שנות התשעים רעשו וגעלו בארץ; התקווה נשטפה באכזבה כשסיים הבום הכלכלי. יציאה ממשבר אחד הובילה היישר למשבר הבא. רצה לקנות לנעמה מגפיים, אבל לא הספיק כסף אפילו לכפכפי גומי. דירת שני חדרים ברמת גן לחצה עליו בחובות ובתשלומים לבנק…
***
ערב אחד התיישב יונתן בגן הציבורי על ספסל, שלף בקבוק בירה חצי ליטר מהמכולת, ולקח לגימה זהירה. אחר כך הוציא סיגריה והדליק. מבטו שוטט בין העוברים ושבים, בלי להתעכב על שום דבר. לא שם לב לגבר מבוגר, ממושקף, שניגש, התיישב לידו עם תיק מסמכים גדול.
אפשר? שאל האדון בנימוס והתיישב.
יונתן העיף אליו מבט, הנהן, ולגם שוב מבקבוק הפלסטיק.
יום די אפרורי, אמר האיש למול הכלל.
כמו כל החיים, העיר יונתן.
תגיד, לא נראה לך מוזר? הפנה אליו המנוסה מבט. כאילו שהאפרוריות מגיעה רק עם הגיל. בילדות, נדמה שרק שמש. האביב מלא פלגים וסירות נייר, הקיץ מריח דשא ירוק והצל מהירקון, הסתיו צבעוני, והחורף חורק בשלג (חוץ מירושלים, כן?), ואין יום אחד אפרורי בזיכרון.
כי בילדות אין דאגות, יונתן העיר בענייניות. הן מה שמאפיר את הכל. בחיים לא דמיינתי שככה הכל יתגלגל.
ופתאום, בלי לתכנן, יונתן שפך בפני הזקן את כל התקוות שנגוזו, איך נכשל שוב ושוב, ההשקעות, ההבטחות, הרבה מלים מוכרות כמו מיזמים שנפלו, אשליות מהירות שהפכו להלוואה מתמשכת. איך נעמה בסוף עזבה לכלום וברחה עם מאהב לאילת, והוא נותר קורס בין עבודות מזדמנות, חי ממשכורת למשכורת.
אבל לאחרונה קיבלתי הברקה! חייך פתאום. ראיתי קורס “חשיבה של עשירים”. המרצה שם אומר לשים כסף בקריפטו חמישה אחוז רווח בשבוע! הזדמנות של פעם בחיים, לקח שאיפה. פשוט עד עכשיו עשיתי את הכל לא נכון.
בחור צעיר, כיוון אליו הזקן מבט ובחן אותו מבעד למשקפיים. ומה אתה עושה בחיים? מה למדת?
לעבוד? זה לחלשים, ענה יונתן, בולע עוד שלוק. צריך לעשות כסף, לא לעבוד. רק לדעת מראש במה להשקיע, והצלחת.
דקה שקטה. יונתן חלם על רווחים מהבורסה, הזקן שקע במחשבות.
אז לדעתך, אם היית יודע מראש הכל היית מסודר בחיים?
בוודאות, ענה מיד יונתן.
מעניין, המיס שוב האיש. רוצה לבדוק המצאה שלי? שלף מהתיק טלפון חוגה עתיק. יש תאוריה שהזמן לא לינארי. בקיצור אפשר לשוחח עם עצמך מהעבר. בינתיים זה עובד רק בארבעים שנה אחורה. אצלי זה הצליח פשוט לא העזתי לדבר מעבר לשאלה, “איזו שנה עכשיו”. מצחיק, לא זוכר בילדות שהתקשר מישהו מוזר ושאל איזה שנה.
יונתן חשב שהאיש משוגע, אבל למה לא לנסות? הוא הרי ידע: היום המצליחים הכי גדולים הם אלה שכל העולם צוחק עליהם אבל אחר כך כולם הולכים ללמוד מהם. בטח שווה לנסות.
יאללה, ענה לו.
אתה זוכר את מספר הבית שלך? שאל הזקן תברר אם לפני ארבעים שנה היית בבית בשעה הזו.
יונתן התעקש שהוא זוכר בעל-פה, וידע שבדיוק אחרי הלימודים היה בבית. בזהירות הרים את השפופרת ונשם עמוק, אצבעותיו כבר רשמו את המספרים הישנים.
אין לך הרבה זמן, הזהיר האיש. הטלפון הזה שואב הרבה סוללה, יש לך כמה דקות טובות.
זה יספיק, הנהן יונתן. אם זה נכון, אני בודק את כל ההווה הזה מחדש!
כבר כמעט התייאש, כשבצד השני ענה ילד בגיל של יונתן.
הלו, ענה הילד במורת רוח.
הלו! יונתן? שאל, וידיו קצת רעדו מהתרגשות.
ההורים שלי לא בבית, השיב הילד. יונתן מיהר, לפני שינתק.
יונתן. תקשיב רגע, זה חשוב. אל תנתק, גמגם קמעה, התאושש. לא תאמין, אבל תן לי שנייה. תביא עט תכתוב הכל. אין לי הרבה זמן. אני אתה, מהעתיד. אני יודע שקשה להאמין, אבל תעשה מה שאני מבקש. זה חשוב.
יש לי עט, ענה הילד. ובעתיד יש לי פלאפון משלי?
ברור שיהיה לך אייפון וכל מה שתרצה. רק תעשה מה שאני אומר!
בסדר, כותב, ענה יונתן הילד.
יונתן סיפר כל מה שזכר: איך חזר מצה”ל ב־93, התקבל לעבודה טובה, איך נעמה הסיטה אותו להוצאות, ואיך הילך בין השקעות לא מוצלחות, הפסדים, והבטחות שהתפוצצו. “יונתן! תתרחק מנעמה! היא לא בשבילך! תהיה לך מאה נעמות אחרות. את כל הכסף תשקיע בדולרים!”
אמר לו תאריכים להמרה, מתי לקנות, מתי למכור, היזהיר לא לגעת בהשקעות מסוכנות, כדאי להשקיע בדירה קטנה בגבעתיים. לקנות ביטקוין ב־2009. כל מה שיכול להספיק להזכיר בדקות הקצרות, ניסה לדחוס למקבץ עצות כלכליות שילד בן 10 רק בקושי מבין, ופה ושם ביקש לוודא שהוא כותב.
הכל כתבת? שאל.
הכל.
תשמור טוב-טוב על הדף, כמו על מפה לאוצר. אל תראה אפילו לאמא, אל תאבד. רצה להגיד משהו נוסף, אבל הטלפון כבר ניתק מאליו.
***
ברור שיונתן הילד לא רשם כלום. הוא חיכה שהדוד יסיים לדבר שטויות, הניח את השפופרת וחזר בריצה למגרש. אם זו הייתה בדיחה לא ממש הצחיקה. “נכון, חייב לזכור לספר להורים בערב,” חשב, ורץ החוצה אל מגרש השמש והחיים.
