תמר קפאה במקום, לבה דופק בחוזק. היא המשיכה הליכה והייתה המומה אפילו ראשי הכרוב הגדולים נעלמו. כמעט חצי מהקציר נעלם.
חנה קפלן חייכה על הרכישה של רבתהקול; זו הייתה חלומה לקנות בית בכפר אחרי הפרישה. רבתהקול, רבקה לוי, הכינה את המעבר בקפידה, ובחרה יישוב קטן בגליל העליון, עם כמה תושבים בלבד שקט, שלווה, קירבה לטבע ולגינתה הקטנה שנועדה למרפא הנשמה.
הכל הסתדר כשבקיבוץ נווה אייל מצאה את הבית איתן, עם גינה, על קצה השטח, משקיף על שדה ולפניו יער משתרע עד קו האופק, נוף שגולל את הלב.
רבקה חטפה את הדרך הרכה אל היער; הערבים היו מלאים בשקיעה, כוכבי האורח השחורים על ענפי האורן והפינה, והאור היה מתפזר ברכות על השביל.
האביב המוקדם, עם האדמה שהתרפה, רפפה ריבקה את הגדר הקיימת מרשת וקרש. השכנה חנה, בת שבעים, הציעה:
כדאי לשים גדר חדשה, רבקה.
אין צורך עדיין, תגיב רק כשזה קורס ענתה ריבקה, חותכת פטיש ברזל כדי לקבע את העמוד שנפל.
חנה חייכה ואמרה:
את באמת בעלת בית ישראלי! רק חבל שמבחוץ אין הרבה גברים בכפר כולם ברחו, הזדקנו, או שנספו. ואני, גם אני אלמנה כבר עשר שנים.
ריבקה שיתפה אותה: היא לא אלמה, אלא גרשה אחרי שהבינה שהשנים האחרונות חיו רק בשביל הילדה. כשהיא גדלה, למדה, נישאה, ובסופו של דבר נותרו שניים בלבד ובכך היה נוח יותר לחיות לבד.
חנה הוסיפה: אין צורך לעקוב זה אחרי זו, וזה טוב. אבל הגדר יש לתקן לפני הסתיו, ויהיה חזק יותר.
כל הקיץ ורבקה בילה בגינה וביער. היא קראה באוויר:
לא הייתי במרפאים כאלה של חיים! כמעט כל היום בחוץ, נושמת אוויר צח כמו שמן זית. מציינת את האילנים שמול הבית והיער שבו אפשר לאסוף פטריות וגם משאיות. בתום הקיץ היו שעתיים של תותים ופטפונים ברבים.
חנה חייכה: זה טוב כשמישהו מרוצה מהמעבר שלו, אני מתרוצצת בטבע, ואני מרגישה שזה חוויה רגילה.
הקשר ביניהן התחזק. הסתיו הגיע, והקציר היה פורה בגרמי הכרוב על האדמה, תפוחי אדמה מבשילים, והקציר היה נפלא.
רבקה התחילה לשחוט את הירקות למזון ולא יכלה להשתעמם מהטעם העשיר.
חנה, אני נוסעת לעיר למספר ימים הודיעה לה יש לנו מפגש של הכיתה הישנה, יום הולדת של הישנה שלנו, סבינה. אחרי זה אחזור לאסוף את הקציר
חנה קיבלה את היד והנהנה. ערב המפגש עבר ברוח טובה. תמר הציגה את הכפר, הראתה תמונות של הבית והקציר. היא סיפרה לחבר לכיתה, אבי ישראל, על הקרקע שלא נשתלה במשך שנתיים, וכי בשנה הבאה תזמין משאבה למטאטא לשטח.
אבי הוסיף:
אל תמהרי, תזכי לעזרה, קראי לי כשצריך.
תמר חייכה, חזרה בבית, והזכרונות משכילים על אהבה ישנה של בית הספר. היא הייתה ידועה בנהייתה משוררת, והקשר ביניהם נשאר.
הקשר של ריבקה והאבי נשאר אף שהיו שני אלמנים שלא חפצו להינשא מחדש, הם מצאו נחת בחברות שקטה. בערב אחד אבי הלך ללוות את ריבקה עד הבית, ושוחחו עד השעה השנייה בלילה.
כמה זמן עבר? שאלה תמר, מביטה בשעון.
כבר צריך לחזור הביתה, אמר האבי.
אולי אוכל לשהות כאן עוד קצת? הוסיף הוא.
לא, בבוקר אני יוצאת לכפר, קחי מונית חזרה, זה הכי טוב.
תמר נרדפה לתקווה ולשקלים, והייתה צופה בגן באור שחרי. היא שמעה נביחות של תרנגולות, מריחה ריח האדמה הרטובה.
היא נכנסה לבית, שתתה תה, הלבשה בגדים לעבודה, יצאה לחצר. הכפר היה שקט, רק כמה בתים נפתחו, והצלצול של שעון החסינה הצביע על השעה תשע. היא הלכה לבקר את חנה.
בגן היא ראתה ערמת תפו”א מזורזת, שקופלים של גידול פירות. מישהו גרף את הפוטרות, אסף את הגדולות ביותר
תמר קפאה, לבה דופק בחוזק. היא המשיכה וגילתה שלכרוב הגדול אין כמעט ראשי כרוב. חצי הקציר נעלם.
היא צעקה, ופתאום ראתה את הגדר השבורה. העמוד שהקפיצה באביב נפל על האדמה. עקבות נעליים גדולות חצמו את האדמה
ריבקה רצה לחנה, דפקה על החלון, והחנה כעת נפתחה:
מה קרה, רבקה?
נגנבו, חנה, בואי נראה מה נעשה עכשיו? דמעות זולגות על לחייה.
חנה יצאה ברגע, לבשה חולצה, אמרה בחשדנות:
איזה גבר וכשלא היה שם אף אחד, למה? הבית קצה, ולא היה כלב, ואת אחת
הן בחנו את המקום. רוכבים על אופניים באים משם, חדרים ללא קול, נשאו את העץ, לקחו את הכרוב הגדול ופיסול את התפוחי אדמה.
תמר נאנחה:
היה לנו יותר, אבל זה מה שיש לנו!
חנה הנהנה:
לא נכתב על הירק למי שייך אי אפשר להוכיח שהוכח. אני חושדת שמי שבא משכנים, שלא עובד, שתהו.
אז איך נמשיך? ישבה תמר על המרפסת, חשבתי שהחיים יפים, כולם טובים.
חנה השיבה:
אלו לא השכנים שלנו, הם לא כאן. יש הרבה כפרים, כולם עם בעיות, אבל אלוהים רואה. אל תדאגי, אני אבקש מיצחק בןדוד לתקן את הגדר. אחרי זה נגלה מה לעשות.
איצחק, חקלאי בן שבעים, תקן את הגדר במרכז הצהריים, הציב עמוד עץ חזק, וסגר פתח בקורות ישנות.
הנה, קבלי את העבודה אמר, אל תדאגי, זה קורה בכפרים כל הזמן. אל תשאירי את הבית ללא פיקוח. הוא השלים.
תמר שאלה:
ומה השני?
צריך להחליף את המנעול בחזית למנעול בטוח. ברגע שמבינים שהבעלים אינם בבית, כולם יודעים.
צריך גם כלב קטן, שיביא קול מהיר, הוסיפה חנה.
זה שלישי, השלים יצחק.
וגם גבר חזק, חייכה חנה, זה החמישי.
כולם צחקו, תמר נגדה את דמעותיה.
אני מצטערת על האיבוד של תפוחי האדמה והכרוב, יותר מצטערת על העבודה שהשקעתי היא אמרה.
חנה חיבקה אותה:
אל תדאגי, אקח לך כמה ראשי כרוב מהגינה שלי. יש לי מלא. נשתמש בזה לחורף. מצוות?
כולם הלכו לארוחת צהריים אצל ריבקה. היא שמעה על פגישת הכיתה בעיר, והחליטה אחרי הקציר לבצע את תכנית ההגנה שהכינו.
בשבוע הבא ריבקה זקפה את אבי, הוא קנה מנעול לדלת, והם הלכו לבדוק מחירי חומרים לגדר.
אעזור לך, אל תסרב, אמר אבי, נמדוד בחצר ונצא לשם יחד. אני אוכל לבלות כמה ימים, להסתכל על השדה ולתכנן עבודות.
אתה ממש רוצה לעזור? תמר התחילה לשאול.
אל תדברי על זה, אני בחופשה ואין לי מה לעשות, והנה משימה! חיבק והנשק את תמר.
הכפריים הפתיעו.
כמו שהאיש של ריבקה הגיע, כך הגיעו המיומנים לעזרתנו חזרו לומר השכנים.
אבי וחברו הביאו גדר חדשה תוך שבוע, עם חוטי פלסטיק ועמודות מתכת.
ריבקה הכינה ארוחות לעוזרים, שמחה שהגינה והחצר מוגנים.
בגדי גנב לא יעצור, אמר אבי, אבל כבר אין קציר. האוצר האמיתי כאן את, רבקה.
יצחק הביא גור של כלב בשם ברון, לא שם של בית מכול הבית, אלא שם של ברון. הגור רץ בחצר, נראה כמו צעצוע רך ולא שומר. ריבקה בנתה לכלב ביתון חם ועמיד, כדי שיביט על האזור.
יום אחד, בזמן תיהוש תיה, היא יושבת עם חנה ויצחק לשתות תה:
איך המצב? האם האיש חזק? שאל יצחק, האם אבי ישאר כאן קבוע?
בדיוק, השיב חנה, אנחנו רואים את האהבה ביניכם. הוא חקלאי חזק, ואם הוא רוצה, הוא ימשיך.
אבי חזר לביתה של ריבקה עם מגירות מלאות קניות, מאכלים וקניות מהעיר.
נותר רק עוזר קבוע לבית? שאל בחינניות, רק כמה מרק ופתיתים, וקינוחים. הגינה שלך כבר כאן, לא נרסק.
נכון, רק צריך לשים יד על זה, חייכה ריבקה. אז בוא, תהיה השומר של הבית, בינתיים ברון יגדל
אבי עדיין עובד בעיר, רק לעיתים חוזר לבתים ולשלם את החשבונות.
תמר השכירה את דירתה לשוכרים, וחיכתה לאבי שיחזור עם שקיות קניות מהשוק.
הזוג נהנה יחד, מתגעגעים לחום המשפחתי, לשמחת השיחה ולחום הבית.
חולף זמן, שנה וחצי. הזוג נחשב בקרב הכפר, והעיר לא נשכחה; הם חזרו למנוחה במרחצאות טבעיים באביב. יצחק המשיך לשמור על הבית והכלב, והתקשר בטלפונים עם עדכונים.
תנוחו, אל תדאגו, אמר הוא לתמר, הבית, החתול והכלב במצב טוב.
תמר ענתה:
המחנה הטוב ביותר הוא כאן, בכפר שלנו. מתגעגעת תמיד, רוצה לחזור מהר.
כך חיו אבי ותמר יחד, והפעם הפעם רחוקות הפעם היתה רק דמיון, כי בשדות שלהם שקעה השמש המרהיבה. אהבו לצאת לשטחים, ללכת ליער, ללכת עם השמש למנוחה, ובפניו ברון רץ, שמח, רודף אחרי ציפורים על קו הדרך.
—לבסוף, כשקרן השמש האחרונה נגעה בעץ הבריחה, תמר ואבי הבינו שהבית שבכפר הוא המקום שבו הלב באמת נמצא.
