ליאור נותר קפוא, העיר סביבו ממשיכה בתורדמה הבלתי פוסקת, בעוד הוא מתבונן בבהירות בפרצוף האישה שמחשיב שלא יראה עוד לא בצורה הזו.
אביטל כהן. אהבת ראשונה. האהבה האחת, אם היה כן.
הנערה שהזמינה אותו פעם לעלות על מגדלי המים, שהייתה רוקדת יחפה בזמן סופות, שהשקיעה אותו בנשיקה מאחורי הטריבונה אחרי שיעורים ולחששה לו חלומות על ירושלים, על שירה ו על עולם רחב יותר מהעיר הקטנה שממנה נמשחו.
אבל היא נעלמה עם סיום הלימודים. בלי הודעה. בלי שיחת טלפון. פשוט נעלמה.
והנה היא עומדת כעת, מחזיקה בשתי ילדות רועדות על מדרכה שלפני חנות “אלברט” במרכז תל אביב, כאילו שהעולם שכח אותה.
הוא נופל על ברכיו.
בדיוק שם, בחליפה שהושגה בהתאמה אישית, בנעליים איטלקיות, על מדרכה אפורה של שדרות רוטשילד.
אביטל, הוא לוחש, קולו נחלש עוד יותר.
היא לא מצליחה לפגוע בעיניו.
לא רציתי שתראי אותי ככה, היא חרה בקול פרוע. כמעט ברחתי ברגע שהכנסתי אותך למבט הראשון.
הילדות מביטות בו בעיניים גדולות ומפוחדות. אחת מהן מושכת את אביטל במכנסיה.
אמא, קר לי.
הלב שלו מתכווץ. אמא.
הוא מביט באביטל, בקול רך יותר ממה שהיא זוכרת. האם הן שלי?
היא מהנהנת, ראשה מתנענע. ליאת ושירה. הן שלוש שנים.
הנשימה שלו נקטעת.
שלוש שנים.
הן נראות בדיוק כמוה, אך קו הלחיים שלהן מזכיר לו את פניו בצעירותו. כששירה מתבוננת באור השמש, הוא נזכר איך היה הוא כילד.
לבו פועם בחוזקה.
האם הן שלי?
אביטל מרימה את מבטה, דמעות בוערות בעיניה. לא ידעתי איך להגיע אליך. ניסיתי וכשגיליתי למה הפכת, חשבתי קולה רועד. חשבתי שלא תרצה את זה. לא אותי, ולא אותן.
שתיקה כבדה יותר מכל מה שכבר חווה, נופלת ביניהם.
הזמן עובר לא ברור.
ואז, באיטיות, כאילו ההחלטה כבר נרקמה בעומק נפשו, הוא מסיר את מעילו ומקיף אותו סביב כתפיה של אביטל. הוא לוקח את ליאת בזרועותיו ברגישות, ואז מושיט יד לשירה.
בואו, הוא אומר בקול קשוח. נלך הביתה.
בימים שלאחר מכן, העיתונות מתפרצת.
המיליארדר הטכנולוגי ליאור בנימין, נצפה עם אישה וילדים לא ידועים בלב תל אביב
המשפחה הסודית של המגנט המסתתר?
מסוף נוֹשֵׁט לפנטהאוז: האישה ששברה את השקט של ליאור בנימין
אבל ליאור לא שם לב.
הוא לא מתעניין בכותרות.
לא מתעניין בשיחות של דירקטוריית המועצה שמתקשרות לדאגה.
לא מתעניין ברכילות של המסיבות היוקרתיות.
כי אביטל והילדות ישנו למעלה, בפנטהאוז שלו, בחום, בביטחון, מרוויחות אוכל.
והוא חש סוף סוף משהו שחזר לחייו.
כמה שבועות לאחר מכן, אביטל עומדת מול חלונות מהקומה הראשונה עד לתקרה, מביטה באופק.
אני לא שייכת לעולם הזה, ליאור, היא לוחשת. אתה אתה. ואני רק
את האם שלהן, הוא רועד. את האדם היחיד שמכריע באמת עליך. את שייכת למקום הזה יותר מכל.
היא מסתובבת אליו, עיניים רטובות. הייתי פוחדת.
גם אני, הוא לחש. אבל עכשיו אין לי יותר פחד.
ואז נופל על ברכיו לא עם טבעת, ולא מייד אלא עם כל לבו.
תישארי. בואי נמצא פתרון. יחד.
ואביטל נשארת.
לא בשלום, לא במלון היוקרתי, לא בעיתונים או בפאר.
אלא כי האיש שלקח אותה פעם בידו במגרש בית ספר מצא אותה שוב הפעם ברחוב הקפוא ביותר, ברגע הקשה ביותר בחייה.
ולא ניסה לברוח.
הוא חזר הביתה.
אליה.
אל ילדותיו.
אל החיים שהיו נשגבים כבר.
