זוכר אני איך חמקתי, העיר סביבי נמשכה בריצה האינסופית שלה, בעוד עיניי נעצרו על פני האישה שלפניי האישה שלעולם לא חשבתי שאפגוש שוב, ולא בדרך הזאת.
אביטל לוי. אהובתי הראשונה. האהבה האחת, אם נודה בכנות.
הנערה שהזמינה אותי פעם לעלות למגדלי המים, שרה ברגליה יחפות בזמן סערה, נשקה אותי תחת המרחבים אחרי השיעורים והפיצה לי חלומות על ירושלים, שירה ועולם רחב יותר מהציפורן הקטן שממנו באנו.
אך לאחר שסיימה לימודיה נעלמה. בלי הודעה, בלי שיחה פשוט נעלמה.
ועכשיו היא נעמדה לפני, מחזיקה בחיבוק שני ילדות רועדות על המדרכה שליד חנות היוקרה של רודר, כאילו העולם שכח אותה.
הורדתי ברך.
באותו רגע, בחליפה תפור על מדוד ונעלי עור איטלקיות, על מדרכה מרוצפת של תל אביב.
אביטל, לחשתי לאט יותר.
היא לא יכלה להסתכל בעיניי.
לא רציתי שתראה אותי ככה, אמרה בקול חנוק. כמעט ברחפתי ברגע שהכרת אותי.
הילדות הסתכלו בי בעיניים גדולות ומפחידות. אחת משורשתה את אביטל מהמושב.
אמא, קר לי.
הלב ננעץ. אמא.
הסתכלתי על אביטל בקול רך יותר מזכרוני. האם הן שלי?
היא הנהנה. זה לינה ושירה. הן שלוש שנים.
הנשימה שלי נעצרה. שלוש שנים.
הן נראו בדיוק כמוה, אך במורד הלחיים היה משהו מוכר כמו שהייתה סורית כששמש הייתה רודפת בעיניי, כמוני בילדותי.
הלב פועם בחוזקה.
האם הן שלי?
אביטל הרימה לבסוף את מבטה, דמעות בעיניים. לא ידעתי איך אתמצאך. ניסיתי וכשגיליתי למה הפכת, חשבתי קולה רעדה. חשבתי שלא תרצה זאת אותי, אותן.
שתיקה כבדה משקפת יותר מכל מה ששמעתי עד היום נחתה בינינו.
לא נזכר כמה זמן נמשך הרגע הזה.
אחר כך, לאט, כאילו ההחלטה כבר נחתה עמוק בלבי, שלפתי את החליפה והקפצתי אותה על כתפי אביטל. לקחתי את לינה ברוך בזרועותיי, והושיטתי את ידי לשירה.
בואו, אמרתי בקול חזק. נלך הביתה.
בימים שבאו אחר כך, המדיה המשיכה לבעור.
המיליארדר הטכנולוגי ליאור בן-דוד, נראה עם אישה וילדים בלתי מזוהים במרכז העיר
המשפחה הסודית של המגנט הסגור?
ממתקין הרחוב אל הפנטהאוז: האישה ששברה את השתיקה של ליאור בן-דוד
אבל לליאור לא היה משקל למילים אלו.
לא דאג לכותרות העיתונות.
לא דאג לשיחות הדוא”ל של דירקטוריון שהיו מודאגים.
לא דאג לשמועות במפגשי היוקרה.
כי אביטל והילדות שנו בתחתית הפנטהאוז שלו, בחום, בבטחה, מוזנות.
ולבסוף הוא הרגיש שוב משהו תמים.
כמה שבועות לאחר מכן, אביטל עמדה מול החלונות מהרצפה עד התקרה, מתבוננת באופק.
אינה שייכת לעולם הזה, ליאור, היא לחשה. אתה אתה. ואני רק
אתה אם שלהם, נקטעתי. אתה האדם היחיד שהכיר אותי באמת. אתה שייך למקום הזה יותר מכל.
היא הסתובבה אלי, עיניים רטובות. פחדתי.
וגם אני, לחשתי. אבל עכשיו כבר לא.
ואז הורדתי ברך לא עם טבעת, ולא עדיין אלא עם הלב.
תשארי. בואי נמצא פתרון יחד.
ואביטל נותרה.
לא בגלל הכסף. לא בגלל הדירה, העיתונות או המותרות.
אלא בגלל שהאיש שלקח אותה במעבה רחוב בית הספר מצא אותה שוב הפעם ברחוב הקר ביותר, ברגע הקשה בחייה.
במקום לפנות גבו
הוא חזר הביתה.
אליה.
אל בתיה.
אל החיים שנקבעו להן.
