המיליונר, בלי שום אזהרה, מצא את עצמו נוסע לביתה של אחת העובדות שלו ומה שהוא ראה שם שינה אותו לעד.
היא לא הייתה בכלל אותה אדווה כהן המושלמת מהבקרים במשרד. שיערה נתון בבלגן, עיגולים כהים תחת עיניה, על גופה חולצה דהויה רחבה, בזרועותיה תינוק צורח. מאחוריה במסדרון הצר הציצו עוד שני ילדים: ילד בן שבע בערך וילדה בוגרת יותר, יחפים, מביטים בו בפחד כאילו זהו מלאך מוזר.
אדווה החווירה כשהכירה בו.
מר עומרי אבן־ענת? קולה רעד. אני אני יכולה להסביר.
עומרי פתח פה, מוכן לנאום על אחריות ומשמעת, אך המילים נשארו תקועות. ריח של תרופות ומרק דל אפף אותו. בפינה ראה מזרון עייף, לידו בלון חמצן מצולק.
מי שם? שאל, יבש־שפתיים, ונעץ מבט.
אמא שלי, ענתה אדווה בשקט. יש לה סרטן. שלב אחרון. אני לא יכולה להשאיר אותה לבד. ומטפלת התגלגלה גיחוך עגום אין לי אפשרות כזו בשכר שלי.
עומרי שתק. אצלו מחלות נגמרות בבתי חולים פרטיים, וילדים בפנימיות בשרון. פתאום היכה בו בושם דביק של בושה.
למה לא דיברת? הצליח לומר לבסוף.
אדווה משכה בכתפיה.
אף פעם לא שאלת, מר אבן־ענת. ואני פחדתי לפטר.
פתאום נשמע קול דקיק מן החדר: “אדווה!”. היא מיהרה פנימה, מנענעת את הקטנטן, ועומרי, כאילו מתוך חלום רך, עקב אחריה. במיטה שכבה זקנה כחושה, כמעט שקופה. ראתה אותו וניסתה לחייך.
זה המנהל שלי, אמא, אמרה אדווה. הוא בא.
האמא הנהנה קלושות.
תודה שאתה נותן עבודה לילדה שלי, לחשה.
באותו רגע, התחושות פגעו בו חזק יותר מכל תוכחה. פתאום הבין: אדווה אינה רק שם באקסל, אלא עוגן לחייהם.
הוא יצא אל החום הלח של ערב תל־אביבי, נשם עמוק ושב פנימה כאדם אחר.
אדווה, פנה אליה בקול צרוד. את לא מפוטרת. להפך. מהיום תקבלי משכורת מלאה, גם אם לא תגיעי. אדאג למטפלת ולטיפול רפואי לאמא שלך. ו קולה נשבר, סלחי לי.
אדווה הביטה בו כאילו דיבר ארמית עתיקה. אחר כך, בשקט-בשקט, נפלה בבכי.
כשעומרי חזר למאזדה שלו, הרחוב כבר לא נראה לו זר. לראשונה זה שנים נהג לאט, וחשב לא על חוזים, אלא על אנשים. פתאום הבין: כסף נותן שליטה, אבל אנושיות מעניקה משמעות. ומאותו יום, האימפריה שלו התחילה להשתנות. בתחילה, כמעט בלי שירגיש. אבל אחר כךלתמיד.
