מילה נגד מילה והבן שלי יזרוק אותך לחוץ! לי לא יעניין למי שייך הדירה! קראה מרים בקול רם.
תמר הציבה צלחת ארוחת בוקר לפני אור והביטה furtively על השעון. חמש דקות לשעה. אור קלע לאט קצב עם הביצה, מפעם לפעם מתבונן באשתו.
לא יודענו איך, אבל אני מתלהב מהביקור של אמי, אמר אור, משתהה עם הקפה. היא באה מהכפר. האוויר הכפרי תמיד מרענן.
תמר חייכה בחוסר אמפתיה, אך השקטה. שבוע של ביקור של מרים נמשך כבר עשרים יום, ואין סימן לסיום.
אור, אתה לא אמרת מתי אמא מתכננת לחזור? שאלה תמר בעדינות.
אור הניח את המזלג ונשף:
אל תתחיל, בבקשה. אמא באה כדי לנוח, היא לא יכולה לבד בכפר.
אני מבינה, אבל
שבירת השיחה באה מצפצוף מהמטבח. מרים קמה, לקחה את השגרה שלה ריסוס כלים ובישול קדחת. תמר סגרה עיניים. כל בוקר אותו הדבר.
בוקר טוב, ילדים! קראה מרים בקול רם, נכנסת דרך הדלת. מה אתם אוכלים בטירוף? ומה איתי?
אמא, קיבלתי לעצמי, הסביר אור. תמר צריכה ללכת לעבודה.
טי־ביי, עבודה, חייכה מרים בעיניים מתרשעות. אבל מי מנקה כאן? בכפר כל האישה מצליחה להאכיל את הבהמות, לשוט את השדה, ולשמור על הבעל.
תמר קידמה את הידיים מתחת לשולחן. היא כבר שמעה את האמירה הזאת עשרים פעמים. כל יום מרים מוצאת תירוץ להזכיר שהנשים העירוניות עצלות ומפונקות.
מרים, אני באמת ממהרת, תמר הציצה לשעון. יש לי פגישה ב9.
פגישה? תשבי בכסא ותכתבי ניירות כל היום. זה לא עבודה אמיתית!
אור נשאר עם הצלחת, מנסה לא להיכנס למצב. כרגיל.
כאשר חזרה הביתה אחרי העבודה, מצאה תמר את תיק האיפור שלה על שולחן הקפה, מסודר בקו ישר כאילו היה בתצוגה.
מרים, לקחת את תיק האיפור שלי? שאלה תמר בקול שקט.
ומה בזה? מרים ישבה מול הטלוויזיה בקול מלא. מסתכלת מה את מריחה, כימיה עירונית. כשאני הייתה בגילך, אף בלי קופסאות, היה לי צבע עור של כיסוי ספר!
תמר אספה את הדברים בשקט והלכה למקלחת. זו לא הייתה הפעם הראשונה שמרים חיפשה בתיקיה. בשבוע שעבר מרים פשטה את כל הארונות “לסדר”. תמר חיפשה מסמכים חשובים שני ימים בלי הצלחה.
אחרי ארוחת ערב, כשכל הכוסות נצברו בכיור (מרים מכינה כלים רק ביום ראשון), מרים הדליקה רדיו קטן ושירתה “הוֹלוֹ מַבּוּק”. קולה היה חזק, כפרי, מילא את כל הבית.
מרים, אפשר לשמור על השקט? בקשה תמר. השכנים מתלוננים.
שכנים? בכפר שרים עד השחר ולא מתלוננים! חייכה מרים. כאן במגדל דירות, יש חוקים שונים.
חוקים, חוקים גרגרה מרים, אך כיבתה את הרדיו. אתם בטח מתגעגעים לכפר.
כשאור חזר מהעבודה, תמר ביקשה ממנו לשוחח בעדינות.
אור, אולי תדבר עם אמא? לחשה היא בחדר השינה. תסביר לה שהדירה שלנו קטנה, הקירות דקים
ומה אני אגיד לה? ניסה אור לבטא. אמא היא אמא. היא בת 65, אני לא מגדל אותה.
לא מדובר בגידול, נשפה תמר. אלא בכבוד הדדי.
הכל בסדר, אל תגדיל, ברר אור. תמתין קצת. היא לא כאן לנצח.
הימים חלפו, ומרים נראתה שלא מתכוונת לעזוב. להפך, היא מסדרת את הבית במושבה כאילו תישאר לעד.
יום אחד, כשחזרה תמר מהעבודה, הייתה קרה בדירתם. כל החלונות היו פתוחים, למרות שמזג האוויר חורפי של חוץ.
מרים, למה פתחתם את החלונות? בחוץ קר! קראה תמר, סגרה אותם בחיפזון.
מאוורר! השיבה מרים בגאווה. האוויר בעיר חם מדי, בכפר האוויר נקי יותר.
אבל החימום לא עומד בקור, אנחנו משלמים חשמל…
אה, שוב על הכסף! קראה מרים. עירניים רק מדברים על כסף.
עד סוף השבוע השלישי תמר הרגישה כאורחת בבית שלה. מרים סידרה את המיטה “כמו שצריך”, העבירה כל צלחת למקום ה”מתוחכם”, אפילו שינתה ערוצי טלוויזיה כדי “להציג תוכניות נורמליות”.
במהלך הצהריים, מרים ביקרה באוכל של תמר.
זה לא מרק, אלא מים צבועים, קימצה מרים. בכפר שלנו מרק הוא כיכר של טעם! והירקות שלך לא מבושלים.
אם תרצי, תבשלי בעצמך, תמר נמאסה.
איך אוכל לבשל? הכריזה מרים. אסביר לך איך עושים זאת!
למחרת, מרים בישלה ארוחת ערב. המטבח נראה כמו שדה קרב שמן ושפכטלים על כל משטח, ערימת כלים מלוכלכת במכונת הכלים, והבריח דביק משמן.
הנה האוכל האמתי! הכריזה מרים, מניחה קערה ענקית שנראתה כמו תבשיל.
האוכל היה טעים, אבל תמר חשבה רק על הניקיון שממתין לה.
אמא, תשטפי הכלים? שאל אור בעדינות.
כלים? חייכה מרים. בכפר גברים לא שוטפים כלים. זה תפקיד של נשים.
אבל את בישלת, נזכר אור.
כן, האכלתי את המשפחה! והכלים ימשיכו לשהות עד יום ראשון. יש לי חוקים משלי.
אור שלף מבט מתחרט על תמר ויצא לצפות בכדורגל.
עד סוף החודש, הסבלנות של תמר הייתה על קצה. היא כמעט לא נחה בלילה מריסת המזרן של מרים רטטה את הקירות, ובבוקר המריסה שהנוער רועד במיטה.
במקלחת, מרים הלבישה מגבות בבגדי מטבח. קרם הפנים של תמר הפכה למרכך נעליים “כדי שלא יפול הטוב”.
כאשר תמר ניגשה לאור לשתף אותה שמצב זה מוביל לשבר במתח, אור כעס.
את תמיד לא מרוצה! קרא. אמא עושה מה שהיא רוצה, ואת מתלוננת כל הזמן. היא מכינה, מנקה
ברצינות? תמר לא האמינה. היא לא מנקה, אני מנקה אחרי שהיא וסיום אחרי אתה, כמובן.
שוב נושא, נשף אור. את לא יכולה בלי טענות.
לאחר השיחה, תמר החליטה להרפות. לבסוף, מרים תחזור לכפר עם המשק, הגינה והשותפות.
אבל שבועות חלפו, ומרים המשיכה להתמקם בעיר.
הטיפות האחרונות של חוסר סבלנות הגיעו כשתמר הוציאה וילונות חדשים, חצי משכורתה, והחלה לבוא אורח של אור. הוילונות הבהירים הביאו אור לחדר.
בערב, מרים הכינה קניידלך. תמר עבדה על פרויקט דחוף, כשפתחה הדלת.
תמר, תראי אם הקניידלך מוכנה? צריך לשטוף את הידיים, קראה מרים.
תמר נכנסה למטבח וראתה את מריסת הקול של מריסת הקניידלך על בד הוילון החדש, כתמים שמנים על רקע לבן.
מתוך הפנים, משהו נפתח בתמר. היא לא צעקה, לא קראה, רק אמרה בקול שקט אך נחרץ:
מריס, אלו וילונות חדשים, יש כאן מגבת לניקוי.
אוי, רק קצת משכת, השיבה מריס. אפס!
העניין הוא בכבוד, המשיכה תמר, חשה את האומץ מתעורר. אתה חיה כאן כבר שלושה שבועות ולא שאלת אם אפשר לשנות את הציוד בבית.
פניה של מריס האדימו.
מה אומרת “בבית שלנו”? שאלה מריס. זה הבית של בני! אני לא אורחת!
זה הבית שלנו, הסבירה תמר בסבלנות. אשמח אם תכבדי את המרחב שלנו.
מריס נזפה בקערה:
מילה נגד מילה והבן שלי יזרוק אותך החוצה! לי לא יעניין למי שייך הדירה!
המטבח נשתק. המילים של מריס צפו באוויר כמו ענן כבד.
תמר לא ענתה בקול רם, לא בכתה, לא נשברה. היא הלכה לחדר השינה בצעדים מדודים, פיתחה את המזוודה של מריס אותה שהגיעה “לשבוע” לפני שלושה שבועות. פתחה את הרוכס ועמדה את המזוודה על המיטה.
מריס הופיעה בפתאומיות, מבטה העוד ראשון של הפתעה, אחר כך של חוסר אמון ולבסוף של כעס.
מה את עושה? צעקה מריס, צופה בתמר שמסדרת את התיק של מריס במקומות שונים.
תמר לא השיבה, רק המשיכה להכניס בגדים למזוודה חולצות, שמלות, לונגים, תחתונים בזהירות, ללא קימוטים.
אולי את מתקשרת לאורי! נשקה מריס, מגעת בטלפון. הוא יראה לך!
תמר הנהנה בראש, כאילו קיבלה חיבוק. היא הלכה לאמבטיה וקיבלה את מוצרי הטיפוח של מריס שמפו, סבון, מברשת שיניים והכניסה אותם למזוודה.
היי, אור! קראה מריס בטלפון. האישה שלך משוגעת! היא אוספת את החפצים שלי!
תמר לא שמעה את תגובת אור, אך היא ראתה במבטו של מריס שהוא לא ממהר לעזור.
לאחר שסגרה את המזוודה, תמר הקיפה אותה בחדר הכניסה, פנתה לאפליקציית מוניות והזמינה רכב. הכפר של מריס כ-40 ק”מ ממנה לא רחוק.
מונית תגיע בעוד רבע שעה, כתבה תמר, בפעם הראשונה מתכתבת עם מריס בצורה רגילה. שילמתי על הנסיעה לביתה.
מריס נדהמה, לא ציפתה למהלך כזה. בכפר אף אחד לא היה נועז להקרא לה כך, ולא לשים אותה בחוץ.
את את לא יכולה להתנהג ככה! נאנפה מריס. אצלנו לא מדליקים תנורים של שבוע וחצי! הבית קר!
יש לך שכן זיינה פטרבנה, אמרה תמר בנינוחות. היא אמרה שהיא שומרת על הבית. כנראה שהיא מדליקה תנורים מדי יום.
מריס פתחה פייה לטעון טיעון, אך מצאה שאין לה דבר. אכן, השכן היה אחראי על חוות חמור ועז.
הטלפון רעם. היא לקחה אותו בחלקה.
בן! קראה בקול מלא רגש. היא מזיזה אותי! תבואי מהר, תעשה משהו!
תמר ידעה שאור לא יגיע. הוא תמיד נמנע מקונפליקטים, מתמקד בעיתון או בטלפון. כנראה שגם הפעם הוא יבחר באופציית “לא רואה דבר”.
חצי שעה אחרי, בדיוק כמו שהאפליקציה הצפינה, המונית הגיעה. תמר הרימה את המזוודה הכבדה, אך ניתנת להרים, והלכה לחצר.
הולכת? שאלה היא את מריס שעומדת במדרגה, ידיים על חזה.
מריס הביטה בתמר במבט חשד.
חושבת שאני אבוא בקלות? השיבה בקול מזלזל.
אפשר שתישארי, השיקה תמר. אז אני אזמין שוטר. אסביר לו שהדירה שלי וזה המסמכים שלי. תחליטי.
קול תמר נשמע רציני, מריס קיבלה בחשש קופסה ויצאה למדרגות.
בהורדה למדרגות, תמר הניחה את המזוודה ליד המכונית. הנהג פתח את המזוודה ועזר לה לסגור.
היא מזיזה אותי! תעשו משהו! קראה מריס בטלפון, מביטה בתמר בצער.
אור נותר שקט. הוא תמיד היה שקט כשצטרך לקבל החלטות ברורות. והפעם לא הופיע.
מריס, אחרי מבט מתעלל, עלתה במונית. הרכב נסע והסתתר בפנייה.
תמר חזרה לדירה, נעלה את הדלת וסגרה אותה, נשקה אל הגב. השקט עטף אותה כמו שמיכה חמה של ערב חורפי. בפעם הראשונה אחרי שבועות ארוכים היא יכלה לעמוד ולשמוע את שעון המטבח מתקתק.
היא הלכה לכיור, נחה ידיים במטבח, ייבשה במגבת מטבח לא בוילון. היא הסתכלה על השעון כמעט שמונה בערב. אור חזר בקרוב.
תמר לא הכינה ארוחה, במקום זאת רתה לעצמה תה וישבה ליד החלון. המחשבות זרמו באיטיות, בלי תסכול. תחושה של הקלה ושמחה שקטה חבקה אותה.
הטלפון רעמ הודעה מאורי:
אגיע מאוחר. אל תחכי.
תמר חייכה. ברור שאור לא רצה לחזור מיד אחרי כל מה שקרה. הוא פחד מהקונפליקט, מהשאלות, מהצעקות. אבל הצעקות סיימו. תמר הרגישה שלווה כפי שלא חשה מעולם.
פעם ראשונה במאות חודשים, השקט שלדירה היה שלם. אף אחד לא צעק בטלוויזיה, לא רועש במטבח, ולא סיפר סיפורים אינסופיים על החיים בכפר. רק שקט. שקט נקי ויפה.
תמר הלכה אל הוילון החדש. כתמי השמן של מריס עדיין נראו, אבל מחר היא תשלח לניקוי יבש, או אולי תקנה חדשים יותר בהירים, יותר אוויריים.
הטלפון רעמ שוב. הפעם הייתה מריס.
אלו, את את, נאנקה מריס. ידעתי שאת אישה רעה! אור יבין עכשיו!
מריס,, קטעה תמר, אני לא מחזיקה באור. אם הוא ירצה לבוא אליך לכפר בבקשה. אבל אני לא ארשה יותר למישהו לזלזל בביתי ובשקטי.
את תתחרטי!, קראה מריס והפסיקה.
תמר סיימה את תה, הלכה למקלחת, התקלחה, לבשה פיגתמר חייכה לעצמה, הרגישה שהיום האחרון של הלחץ עבר, והחליטה להתחיל מחדש עם לב פתוח.
