מיכאל עמד קפוא: מאחורי עץ הסתכלה עליו בקוצר רוח כלבה שהכיר משנה של אלף.
אבק על כביש חקלאי שבדורה התפשט לאט, כאילו הוא עצל להמשיך. מיכאל כבה את מנועו של האוטו הישן שעומד ליד גדר שיפועה, ולא ניסה לצאת מהר הוא רק נשב, מרגיש את הרטט של המנוע שעדיין מזיז.
חמישה עשר שנה הוא נמנע מהאזור הזה. ועכשיו סוף סוף הגיע. למה? אפילו הוא עצמו לא ידע. אולי כדי לסגור את השיחה שלא הסתיימה אף פעם, אולי כדי לבקש סליחה שכבר מאוחר מדי לבקש.
אה הו, חכם חן, לחש בחצי קול, סוף סוף הגיע.
הוא סובב מפתח, המנוע נרגע. פתאום נגמרה כל הרעש שקט כפרי, ריח של עשב יבש וזיכרונות ישנים מילאו את האוויר. מרחוק ניבחה כלבה בקול רם, והדלת הקטנה של המתחם גרעה. והוא נותר בישיבה, כאילו מפחד לצאת אל העבר שממתין לו בפתח.
זיכרון הציג תמונה: היא עומדת ליד הפתח, מנפנפת לו. הוא מתהפך רק פעם אחת, אחת בלבד, ורואה שהיא כבר לא מנפנפת רק מביטה, קודמת ראש במקצת.
אהיה כאן שוב, צעק אז.
הוא לא חזר.
הוא קפץ מהרכב, מתקן צווארו, והברך שלו התבלבלה ברגע. «מצחיק, חשב, שלש מאות שנה חייתי, ובכל זאת מפחד להיתקל בעבר פנים אל פנים».
הדלת הקטנה לא גרעה יותר מישהו בטח שמן את הצירים. רונית תמיד התלוננה: «דלת גואה זה כמו טיק על הוורק. קנה שמן, מיכאל». הוא לא קנה.
החצר כמעט ללא שינוי. רק העץ תפוחי הזקן התיישן והתכופף, והבית נשם יותר איטי, כאילו הפך לשניים בגיל. החלונות קיבלו וילונות חדשים לא של רונית, אלא של מישהי אחרת.
הוא הלך בשביל המוכר לקברי הקברות. שם הוא תכנן לומר את כל מה שלא נגמר לפני חמש עשרה שנה.
הוא נעצר, כאילו נקע באדמה.
מאחורי ערבה ישבה כלבה. כתומה עם חזה לבן ועיניים חדות שכשהיה קורא לה «זהוביות». בדיוק היא הייתה אותה.
שלמה? נענע.
הכלבה לא קפצה, לא נבחה. רק צפתה בשקט, מחכה, כאילו שואלת: «היית איפה כל השנים האלו? חיכינו».
למיכאל נקטף הנשימה. שלמה נעמדה במקום, צל בלתי נע, אך העיניים זהות. רונית הייתה אומרת: «שלמה שלנו היא פסיכולוגית. רואה את הלב של האנשים».
אלוהים… לחש. איך את עדיין בחיים?
הכלבות לא חיות זמן רב, אבל שלמה קמה לאט, ברוך, כמו זקנה שמקשה עליה לזוז. היא התקרבה, ריחו של ידו, הינה את ראשה לא נגנה, רק אמרה בעדינות: «הכרת אותי, אבל באת מאוחר מדי».
את זוכרת אותי, אמר מיכאל, בלי לשאול. בטח, זוכרת.
שלמה ניבחה בעדינות.
סליחה, רונית, לחש, מתיישב ליד קבר. סליחה על העצלנות, על שהברתי, על שבחרתי קריירה שמסיימת בחדר ריק ונסיעות חסרות משמעות. סליחה שלא האמנתי להיות קרוב.
הוא דיבר זמן רב, יושב ליד הקבר הקר, מספר על עבודתו חסרת ערך, על נשים שלא לקחו מקום בלבו, על הרצון לשאול את מספר הטלפון של רונית שלא היה לו אומץ. כל זה נחלף לא היה זמן, לא אומץ, ולא תחושה שמישהו שם מחכה.
בדרך חזר עם שלמה מתחתיו, כאילו היא קיבלה אותו לחיבוק, לא באושר, אבל בלי שנאה.
בפנים של הבית נשמע דפיקה חזקה.
מי אתם? שאל קול נשי נוקב.
על המרפסת עמדה אישה כארבעים, שערה כהה קשור בזנב. הפנים רציניות, והעיניים של רונית.
אני… מיכאל, אמר מבולבל. כאן קודם…
אני יודעת מי אתה, קטעה. רונית. הבת. לא מזכירה אותי?
רונית, בתו של רונית מהנישואין הראשונים. היא הסתכלה עליו כאילו כל מילה בוערת בפנים.
היא ירדה במדרגות, ושלמה נעה אליה במהירות.
חצי שנה ללא האמא, אמרה רונית בקול רגוע. איפה היית בזמן שהיא חלה? כשהיא קיוותה? כשהיא האמינה?
הוא הרגיש כאילו נגעו בו במכה.
לא ידעתי.
לא ידעת? חייכה. מכתבי האם לא זרקו. היא שמרה הכל. ידעה כל כתובת. למצוא אותך לא היה קשה, רק לא חיפשת.
הוא נשתק. הוא שלח לה מכתבים בתחילת השנים, אחרי כן הם הפכו לחלק ממסעות העבודה, מהחופשות, מהחיים של אחרים. רונית נעלמה כמו חלום יפה שאינך חוזר אליו.
היא חלתה? שאל בקושי.
לא, רק הלב. נמאס לחכות.
היא אמרה זאת בקול רגוע. זה היה יותר כואב.
שלמה ניבחה בשקט. מיכאל סגר את העיניים.
האמא אמרה בפעם האחרונה, הוסיפה רונית, אם מיכאל יחזור, תגיד שלא אני מרוהטת. אני מבינה. היא תמיד מבינה, הוא אף פעם לא ניסה להבין את עצמו.
ולשלמה? למה היא הייתה בקבר?
רונית נשפה לאט:
היא באה לשם כל יום, יושבת, מחכה.
הם אכלו בשקט. רונית סיפרה שהיא עובדת כאחות, נשואה אך גרה לבד החיים לא התאמו. אין לה ילדים, רק שלמה העוגן שלה, הזיכרון של האמא.
אפשר שאשאר כמה ימים? שאל מיכאל.
רונית הסתכלה ישירות.
ואז תיעלם שוב?
לא יודע, אמר בכנות. אני גם לא יודע.
הוא נשאר. לא ליום, אלא לשבוע, אחרי שבועיים. רונית כבר לא שאלה מתי יעזוב כנראה הבינה שאין לו תשובה. הוא תיקן את הגדר, החליף קורות, הביא מים מבאר. הגוף כאב, אבל הנשמה נרגעה, כאילו משהו סוף סוף הפסיק להיאבק.
שלמה קיבלה אותו באמת רק אחרי שבוע. היא קרבה, שכבתה על נעליו. רונית, כששמעה, אמרה:
היא סלימה אותך.
מיכאל הביט בחלון על הכלבה, על העץ, על הבית שעדיין נושם בחום של רונית.
ואתה? שאל ברוך. רוצה שתישאר?
רונית הסתכלה זמן רב, משקילה כל מילה.
אני לא האמא, אמרה סוף סוף. קשה לי לסלוח, אבל אני אנסה.
שלמה עדיין קמה מוקדם, לפני שהשמש קיבלה אור, והיא יצאה מהחצר, כאילו מבצעת משימה חשובה. מיכאל לא שם לב תחילה כל כלב והנתיב שלו. אחרי זמן קצר הוא שם לב שהיא תמיד הולכת לאותו מקום לקברי הקברים.
היא הולכת לשם כל יום, הסבירה רונית. מאז שהאמא הלכה, היא נשארת שם, שוכבת עד הערב, כמו משמרת של זיכרון.
הזיכרון של כלב חזק יותר מזה של אדם. אנשים מצליחים לדחוף את הכאב, למצוא תירוצים, הרגלים. כלבים לא. הם רק שומרים, אוהבים, ומחכים.
בבוקר של היום ההוא העננים נראו כמשקעים שיבלו את השמיים, והגשם החל לשפוך במקצב קבוע. לשעת הצהריים החל לרדת טיפה, בערב השמיים נפתחו: רוח, סופת משקעים, ברק. המים פגעו בחלונות, והברוש הוחלק כאילו מנסה להתכסה.
שלמה עדיין לא חוזרת, אמרה רונית בחרדה, מביטה בחושך. היא תמיד חוזרת לשולחן. היום זה היום התשיעי.
מיכאל הביט באותו כיוון. הגשם שטף הכול דרך, אדמה, אוויר. רק ברק קטן אפשר לראות את קווי העצים.
אולי היא מתכסה, אמר, אך קולו לא היה בטוח.
היא כבר זקנה, אמרה רונית, חיבקה ידיים למשטח. במזג האוויר הזה אני חוששת שמשהו קורה עם היא.
יש לך מטרייה?
כמובן, הרימה בגבהות מצחיה, מופתעת. אתה רוצה ללכת לשם עכשיו?
מיכאל כבר חזה את המעיל.
אם היא שם, היא לא תעבור. היא תשאר עד שהגשם יפסק. ובגילה לשבת רטובה כל הלילה זה
הוא לא סיים, אבל רונית הבינה. מילים לא נזקקו. היא החליפה לו פנס ומטרייה כחולה עם חינניות. משעשעת, אבל חזקה.
הדרך לקברי הפכה לזרם בוץ. הפנס כמעט לא קירא את קירות הגשם. המטרייה נפתחה בכל כמה צעדים ברוחות. מיכאל הלך, נברח, נזכר בעצמו, אבל המשיך.
לעזאזל, חשב, שישים שנה, המפרקים מקול קולכיים כמו דלת ישנה. אבל צריך ללכת, כי צריך.
הדלת של קברי נפתחה ברוח הצמיד הופרד. מיכאל נכנס, האור של הפנס נגע באדמה וגילה אותה.
שלמה שכבה על הקבר, משענת על הצלב העץ. רטובה, נושמת קושי, אך לא הלכה. היא לא הרימה ראש עד שקרב אליו.
היי, ילדה הוא התיישב ברך בבוץ. למה את כזאת?
היא לבסוף הביטה בו, שקטה, מותשת, כאילו אמרה: «לא יכולתי לעזוב אותה לבד. אני זוכרת».
האמא לא כאן, אמר בחשש קולו. אבל את נשארת. ואני נשאר. אנחנו עכשיו יחד.
הוא הוריד את המעיל, עטף את שלמה בעדינות. היא לא התנגדת אין עוד כוח בגופה. גם בגופו היה חום, אבל זה כבר לא נחשב.
סליחה, רונית, לחש בלילה הקר. סליחה על שהגעתי מאוחר, על שלא יכולתי לשכוח.
הגשם נחלש רק בבוקר. מיכאל ישב כל הלילה ליד האח, מחזיק את שלמה, מכוסה במעילו. הוא ליטף, ניסה להרגיע, לחייך, כמו שמחזיקים ילד חולה. רונית הביאה חלב. הכלב שתה קפיט.
היא חולה? שאלתה רונית.
לא ניעור ראש. רק עייפה.
שלמה חיה עוד שבועיים. היא נותרה שקטה, קרובה למיכאל, לא רחוקה ממטרתו של מטר. היא שמרה על השניות האחרונות, כאילו רוצה להבטיח שכל רגע ייחשב.
היא החלה לאט, העיניים נסגרו תדירות, בלי פחד, רק קבלה והכרת תודה שלמישהו היה מקום לנוח.
היא הלכה עם זריחה. שכבה ליד הדלת, מנוחה, ונפלה לשינה. מיכאל מצא אותה עם קרני השחר הראשונות.
קברו אותה ליד רונית. רונית הסכימה מיד אמרה שהאם הייתה מחייכת למפגש כזה.
ערב היא נתנה לו חבילה של מפתחות.
נראה שהאם הייתה רוצה שתשאר כאן, שלא תיסע.
מיכאל הביט במתכת החשוכה, במפתח שהיה בכיסו לפני שהוא עזב.
ואת? שאל בשקט. רוצה שאני אשאר?
רונית נשפה, והנשיפה נשאה עשרים שנות חוסר אהבה.
כן, היא הנהנה. הבית לא צריך להיות ריק. ואני צריכה אבא.
אבא מילה שמעולם לא רצה לומר. לא בגלל שלא רצה אלא כי לא ידע איך. אולי עכשיו, כשאדם עדיין חי, אף פעם לא מאוחר ללמוד.
בטוב, אמר. אשאר.
חודש אחרי כן מכר הבית בתל אביב, ומיכאל עבר להתגורר במושב. הוא שתל ירקות, תיקן גג, צבע קירות. השקט סביבו הפך לנשימה של האדמה.
הוא הלך לקברי בקביעות, סיפר לרונית ולשלמה על היום, על מזג האוויר, על מה ששתל היום, על האנשים שפגש בכפר. לפעמים הוא חשב שהם מקשיבים, ובכך הוא מצא שלווה שלא הרגיש מזה זמן רב.
מאוד, מאוד זמן.
