מיה, המיליון והשבועה מילדות
עמדתי ליד הקופה בסניף של שוק “רמי לוי” שבדרום תל אביב, ופתאום הבנתי שאחרי שנים של שליטה במספרים, שווקים והשקעות, כאן שום דבר לא באמת בידיים שלי. לא המצב, לא הגורל. אפילו לא הגורל של הילדים שיושבים מולי על המדרכה.
“תקחי גם את זה,” אמרתי בשקט, מצביע על מדף של מטרנות ולידו בגדים חמים. המוכר הרים גבה מזהה אותי. אולי זיהה את הפנים שלי מהמוסף הכלכלי של “ידיעות”. ידיו רעדו קלות, אבל הוא מילא את שקית הנייר: חבילות חיתולים, צנצנות מחית, מטרנה, אוברולים, זוג גרביים, כובע, שמיכה.
הילדה ישבה על השפה מחוץ לחנות, עוטפת את אחיה הקטן במעיל שכבר מזמן ראה ימים יפים יותר. עיניה התרוצצו מדלת הכניסה לשפת הכביש, ומדי פעם לשקית הגדולה, כאילו פחדה שבקרוב הכל ייעלם כחלום.
“בואי אלי רגע,” יצאתי החוצה והנחתי את השקית לידה. “איך קוראים לך?”
“מיה,” ענתה לאחר הפסקה קטנה. “ולו אלון.”
התינוק התעורר רגע, קינח את אפו בשרוול, וחיבק אותה חזק.
“את בטוחה ש את לא לוקח את זה בחזרה?” ליטפה מיה את השקית כאילו הייתה תיבת אוצרות. “ואתה לא צריך שאני אממ, אעבוד? אני יכולה, אתה יודע לנקות חלונות, לטאטא…”
נשמתי עמוק. משהו ישן התעורר בי. נזכרתי איך עמדתי בעצמי, בן שתים עשרה, עם לחמנייה ישנה ברוטב עגבניות ביד, מציע לשטוף רכב למען ארוחת ערב במגרש חניה בדרום העיר. ושומע צחוקים, קללות, דלתות נטרקות.
“אני לא קונה אנשים, וגם לא שוכר ילדים,” אמרתי. “רק עוזר, כמו שאי פעם עזרו גם לי.”
“למה דווקא לנו?” לחשה מיה בשקט.
הבטתי בה עיניים גדולות, עייפות, עצובות מדי בשביל ילדה.
“פשוט כי מזמן מישהו עוזר לי. הבטחתי אז לעצמי שכשאגדל אחזיר למישהו אחר.”
“והצלחת?” תקוותה המקופלת נלחצה בקולה.
השתהיתי. “עדין מחזיר,” עניתי. “אבל זה לא הכסף שחשוב.”
היא לא ממש הבינה. אבל שמרה את המילים קרוב ללב.
שלב 2. מקום שהבית לא מריח בו
“איפה את ישנה?” שאלתי.
מיה הורידה עיניים. “מתחת לגשר של קיבוץ גלויות. יש מקום שאף אחד לא מגרש אותנו פעם היינו עם אמא. עכשיו”
היא נאלמה. אלון התעורר, התחיל לבכות חרישית. מיה ניענעה אותו על ברכיה, תנועה טבעית כאילו נולדה אמא קטנה.
“אמא הלכה,” אמרה לבסוף. “הבטיחה שתחזור. לא חזרה”
“כמה זמן כבר?” קולי התקשח; משקיע רגיל למספרים.
“שלוש אולי ארבע” התבלבלה. “אני סופרת לילות. פעם היה שלושה. אולי עכשיו חמישה?”
אנשים הציצו, צילמו בפלאפונים. הרגשתי את המבטים כמו יתושים: לא קטלני, אבל מציק עד לזעם פנימי.
“בואי,” אמרתי. “אנחנו הולכים מפה.”
“למעון?” רעדה. “היינו שם גרשו אותנו. היה רע אלון בכה. אמרו שעדיף”
השתתקה. “לא למעון,” קבעתי.
נסענו יחד למרפאה שכונתית שלי, לא יוקרתית מרפאת קופת חולים רגילה שכפופה לאחת החברות שלי.
“מר גל,” הקבלה הנהנה בהפתעה. “אתה פה?”
“כן. תזמיני רופא ילדים. בדיקה מלאה לשניהם, כל מה שצריך, על חשבוני.”
מיה ישבה בפינה, חובקת תיק גב ישן, מוכנה לקפוץ ולברוח. הרגל מגיל קטן.
“את תישארי איתו,” אמרתי. “אף אחד לא יפריד ביניכם.”
הנהנה ברגיעה קלה.
“ואתה תלך?” שאלה.
בא לי להגיד כן, פשוט לעבור לשגרה של עסקים ועסקאות, להשאיר מספר טלפון של עובד סוציאלי ולסיים.
אבל אמרתי: “אני אחכה.” ויותר הופתעתי מעצמי מאשר ממנה.
שלב 3. איש שכמעט שכח את הילד שהיה
דרך הזכוכית רופא הילדים בדק את אלון. מיה הצמידה מבט לבנה אחיה. עמדתי שם, סומך גבי לקיר בוהק, נזכר בביה”ח הציבורי אליו לקחו אותי עם דלקת ריאות. אמא עבדה כפולת משמרות, אבא העדיף בקבוק. השכנים הזעיקו מד”א. הייתי לבד בחדר, בהיתי בתקרה.
באותו לילה התקרב אליי גבר בחליפה. לא רופא, לא אח; פשוט מישהו שהביא תפוז ואמר:
“כשאתה גדול תעזור למישהו אחר ככה. לא לי, סתם מישהו.”
רק שנים אחרי, כשהפכתי לאיש עסקים, גיליתי מיהו. תרמתי לקרן שלו. אבל החוב נשאר בתוכי, צריבה בלב.
עכשיו, מול מיה, שומע מה שכבר אני אמרתי לעצמי פעם:
“אני אחזיר כשאגדל.”
“תגיד, ד”ר, הוא בסדר?” שאלתי את הרופא במסדרון.
“תת-תזונה, חוסרים, התקררות. אבל אין סכנה קיומית. פשוט צריך בית חם, תזונה, אהבה. לשניהם.”
מבטי נדד אל מיה מקשיבה, מתעלמת לכאורה.
“לערב שירותי הרווחה?” שאל בלחישה. “נדרש פורמלית.”
חשבתי על החוק, הדוחות, המערכת. רובם דואגים יותר לנייר מאשר לילדים.
“לא עכשיו,” קבעתי. “קודם עורך דין. אחר כך רווחה.”
הרופא הרים גבה, שתק. עם עשיר לא מתווכחים.
שלב 4. עסקה שלא כתובה באף חוזה
“אתה בכלל מבין למה אתה נכנס?” שאלה עדי, העוזרת האישית שלי. לראשונה מזה שנים דיברה אליי בלי רשמיות.
ישבנו במשרד שלי בקומה חמישים במגדל עזריאלי. העיר נצצה למטה כמעגלים של אור צהוב.
“בגדול,” דפדפתי בדוח, אבל הראש שם.
“ילדה,” הזכירה לי. “ועולל. טירוף. תרצה להיות אפוטרופוס? העיתון, דירקטוריון, סיכונים”
“אני מחשב אותם,” עניתי קר. “רכש, משפטים, תדמית. מחושב, ואני מסוגל להרשות לעצמי.”
“והלב?” אזרה אומץ.
הבטתי בה, מבט שבלה בוותיקי המשאים ומתנים.
“גם אותו,” קבעתי. “זו החברה שלי.”
“כן, רות,” חייכה דקה.
הניירת הושלמה מהר, הכסף מאיץ הכול.
אפוטרופסות זמנית עד שהתמונה מתבררת. את אמה מצאו כעבור שבוע מתה ממנת יתר בדירה נטושה בדרום. אבא? נעלם.
בדיון בבית המשפט מיה מחזיקה את ידי עד שפרקי האצבעות מלבינות. אלון ישן על כתפי, חבוק במעיל שלי.
“אתה לא חייב,” אמר השופט. “מוסד עדיף. תוכל לעזור כספית, והמדינה תגדל אותם.”
“הרגל הוא לא תמיד הפתרון הנכון,” עניתי. “יש לי משאבים, וגם אשקיע מזמני.”
פסק אפוטרופסות. בעוד שנה בחינה מחדש.
בדרך חזרה הביתה ישבה מיה שקטה. המכונית גלשה מרחובות ישנים ושחוקים לשכונות של בניינים יפים, עצים, ונקיון.
“כל זה שלך?” שאלה בשקט, מול שלט אחד החברות שבבעלותי.
“לחלקית,” צחקתי. “השם על הנייר, אבל אנשים בנו את זה.”
“אותנו אף אחד לא בנה,” לחשה. “היינו לבד.”
הבטתי בה. “עכשיו את יכולה לבנות מחדש. אני נותן הזדמנות. עבודה עלייך.”
“אני אעבוד,” הבטיחה מהר. “אני זוכרת שאני חייבת לך”
“את לא חייבת, מיה,” עצרתי. “זו לא עסקה, לא חוב. הזכות לחיות אי אפשר ‘לעבוד’ אותה.”
הורידה עיניים, אך מתחת הכול הלב הבטיח: “אני אחזיר כשאגדל.”
שלב 5. בית לומדים לנשום
הבית שלי דמה יותר למלון ממגדלור: קירות זכוכית, אבן, פס יוקרתי, שקט. קר ומרווח.
“אתה גר פה לבד?” שאלה. “עכשיו פחות,” עניתי.
עברה באיטיות ליד המעקה, בודקת אם היא חולמת.
בשבילה ‘בית’ ריח ממרק אינסטנט, סיגריות ועוני. כאן, ריח בלתי מוגדר של התחלות חדשות.
“יש לך חדר, ויש לאלון. תדאגי לו, תלמדי כל השאר עליי.”
“ואם תשנה דעתך?”
מבטי השתהה. “אז תלמדי שגם מבוגרים טועים לפעמים. אני לא מתכנן. השקעה ארוכת טווח.”
“אנחנו השקעה?” חייכה סוף סוף.
“פרויקט,” משכתי כתף.
הזמן רץ. מיה נכנסה לבית ספר, בהמשך לפרטי.
“השכל הוא ההון הכי חשוב שלך,” אמרתי. “אי אפשר לקחת אותו ממך.”
היא למדה בשקידה. אלון הפך לילד שליו שאוהב קוביות לגו וחלם לבנות עיר “אחרת”.
אני, מהצד, ראיתי בהם פרויקט. אבל בערבים, הקשבתי לקולותיהם, לצחוקים, לברז במקלחת. פתאום הבית באמת ביקש להיות באמת בית.
“אתה יודע שהם מתרגלים אליך?” אמרה עדי. “גם אתה אליהם.”
“חיובי,” עניתי. “וזה כתוב בכל הספרים: חיים, לא חישוב.”
שלב 6. חוב שאינו כסף
כעבור עשור עוד משבר. הפעם כלכלי.
שוק הנדל”ן בישראל רעד. מניות החברה שלי בצניחה. קריאות טלפון, כותרות בעיתון: “הקריסה של גל בע”מ”.
“צריך לקצץ בפרויקטים קהילתיים,” הציע סמנכ”ל הכספים. “קרנות, מלגות, עזרה הכל נטל.”
“אתה מציע ללכת על קל. כלומר, הכל חוץ מרווח לחתוך,” הבהרתי.
“נכון,” אמר בשלווה.
הנהנתי. בתוך תוכי החלטתי אחרת.
בערב מיה כבר בת 18, סטודנטית לאדריכלות עירונית הגיעה למשרד.
“ראיתי בחדשות,” אמרה ונשענה בגב על שולחני. “גרוע ככה?”
“ככה,” הודיתי. “משהו נפסיד, אולי גם נכסים.”
“ואת האנשים?” לחשה. “תאבד אנשים?”
הבטתי בה. פעם קראה לי ‘אתה’. בבקשה שלי עברה ל’אתה’. “אבא” לא יצא וזה בסדר.
“כשסופרים רק מספרים תמיד מפסידים אנשים,” הודיתי. “פעם נהגתי כך. לא עוד.”
הניחה סט תכניות חדש על שולחני.
“תבדוק את זה. יש לי קשרים עם קרנות פיתוח. כסף יש, להם אין שותף בשוק. אתה קרקע, ניסיון, רשת. עסקה כזו תציל גם אותך וגם תיתן תקווה. הם רוצים מישהו אמיתי תסתכן.”
“את כבר מנהלת שיחות?” התרשמתי.
“גדלתי, לא?” חייכה. “הבטחתי להחזיר פעם.”
הבטתי עוד בדפים, ואז שאלתי כמעט בציטוט ישן:
“את מבינה למה את דוחפת אותי?”
“לעתיד,” ענתה. “עיר שתהיה טובה גם למי שאין. שכולם מרוויחים.”
המשא ומתן היה קשה, אבל הידע שלי עבד לטובתנו. מי שחשב ששקעתי, ראה אותי עובר לשלב הבא.
כעבור שנה הופיעה כותרת: “מכריש נדל”ן ללוחם חברתי.” אני גיחכתי.
“כולם חושבים שהשתנית,” אמרה.
“סתם נזכרתי בילד שהייתי. את עזרת.”
“חלק מהחוב החזרתי, נכון?”
“רק ריבית,” תיקנתי. “העיקר מה את תעשי. תחיי נכון וזה מספיק לי.”
ידה אישרה. ההבטחה להחזיר הפכה סוף סוף ממשהו כבד, לאור בחדר מבטחים.
אפילוג. שבועה שממשיכה להדהד
נובמבר, לילה קר. רוח נושבת ברחובות תל אביב. מיה ממהרת מהמשרד לקרן שפתחה איתי קרן לעזרה לילדים חסרי בית. היא מנהלת. אני יו”ר כבוד.
ליד הסופר שבו מצאתי אותה פעם, ראתה ילדה. נעליים ענקיות, מעיל קרוע מבד סינטטי, עיניים רעבות.
מחבקת חתולה רועדת. “בבקשה, גברת” התחננה. “רק קצת אוכל לחתולה. אני אחזיר כשאגדל”
מיה נעצרה. העולם שב לרגע למעגל קטן ואישית בעולם קר.
“איך קוראים לך?” שאלה.
“תקווה,” ענתה הילדה. “והיא ירח.”
מיה חייכה. בעולם יש לפעמים שמות שמזכירים לנו הכל.
נכנסה, קנתה אוכל לחתולה, שמיכה, כפפות, תרמוס שוקו. הניחה בידה.
“לא צריך שאעבוד?” שאלה תקווה. “יכולה לנקות, למיין”
“לא,” קטעה בעדינות. “כבר החזרת.”
“מה?” השתוממה.
“את מזכירה לי מי הייתי. וזה עוזר לי לעזור לך,” אמרה. “זה שווה יותר מכסף.”
רוח פרצה, שלחה פתית של גשם. מיה הרימה את הצעיף.
“בואי. יש לי מקום שיעזור לשתיכן. ביחד נמצא דרך.”
תקווה קמה, חיבקה את ירח.
“כשאגדל אשיב”
מיה קרצה. “תזכרי החוב העיקרי זה לא כסף. זה לא לעבור ליד מי שצריך בלי לשים לב.”
המשיכו יחד דרך הלילה. במשרד מואר במגדל, גבר עם שיער כסוף אני עוקב אחרי דוח הקרן. שם המנכ”לית: מיה גל.
חשבתי על הילדה שאמרה לי “אחזיר כשאגדל”.
היא גדלה, והחזירה לי משהו חשוב הרבה יותר משמעות.
היום אני יודע: יותר מהשקעות, חוזים ובניינים החוב האמיתי הוא לעזור כשרואים. זהו, אולי, הלקח הכי חשוב שלמדתי בחיים.
