זוכרים אני את היום ההוא, לפני שנים רבות, כשדביר, מורה לפיזיקה בתיכון בתלאביב, כמעט נרדם בעבודה. הוא היה חם במיטתו הקטנה, עטוף בשמיכה מתוקה, והמתין בקושי שהשעה תצלצל. אולי בחשאי קיווה שמאמא שלו תבשל במטבח רסק תמרים עם גבינה, או קבב עוף, ושתזמין אותו לבוקר.
היום ההוא היה יום הולדתו ה35, אך דביר רצה להרגיש שוב הילד שהולך לישון בחיבוק של האם. השעון המעורר שלו בִּלְתִּיהצלח, ולא צלצל במועד.
אשתו, טליה, שכבר קמה, הייתה עסוקה להוציא לבנה את שׁחר, ובתהחבילה הקטנה, נועה.
למה לא קמת אותי? שאל דביר, מבעבע בחוסר לב, במקום למענה בחיבוק.
יש לך שעון, הוא לא תפס? אמרה טליה. חשבתי שלפעמים שגרת השיעורים מתחלפת, ולכן לא רמת קולה, והייתי עושה את המטלות בשקט.
דביר לבש חפצו במהירות, דחה את ארוחת הבוקר שהצעתה לו, בטענה שאין לו זמן. «וכל זה באשמתך, אהובה».
בפתיחת הדלת, הוא שמע בקול רך של טליה:
תמיד הוא משכח, ואני האשמה. לא נישקתי אותו לפני שעזב. כבר חודשים שאין לנו שיחה של הלב. אנו מתרחקים, משהו חייב להשתנות. אני מתגעגעת לחיים שהחלמנו יחד, למה שהיה פעם שמח ואכפתי.
דביר הפנה מבטו אליה:
טליה, אמרת משהו?
שום דבר, מהר לשרוף למקומו, אל תאחר לעבודה. האמא של המורה, מרים רוזנברג, לא תסלח לי על כך. להתראות, דביר! שלחה נשיקה באוויר, והלכה.
בתחנת האוטובוס, דביר עמד כמה דקות, מביט בשעון, נשף כבד. חשב שהוא יפסיד שיעור, שהמנהל יגזול לו את הלימודים, והמנהלת מרים תדלה על המצב.
רחוב ירושלים היה רטוב וקר, שלג קטן נופל באיטיות, וזרק צללים אפורים על ראשו של דביר. בטווכו רעש קיבוץ קיים, כשחיכיו קראו לו חום של קפה קר ואפייה של לחמניות.
פתאום, הוא התחיל לשמוע מחשבות זרות: קטעי מילים, קללות, תלונות, ולפעמים גם לשון גסה, שהגיעו אל ראשו דרך האוזניים, נתקעו שם ברגע שבו הביט באדם סביבו.
הוא ניסה להסתכל למטה, אל המדרכה, אל שלגונים שמסתיימים בטיפוח קצר של נצנוץ, כאילו הם מבצעים פעלול של פינה, או קפיצה של ריקוד. המחשבה שלו הייתה שמחשבות של אחרים נקרות כציפורים, והיה מבולבל איך אפשר לקרוא אותן.
הקול של דבורה, זקנה לבושה במעיל ישן ובשרוול ירקרק פגום ממזיקים, פגע בתורו של דביר. הוא שמע קולה בפנים:
אלה אינטלקטואלים חציגמורים, אין להם שום תועלת! הם צריכים לטאטא את הרחובות, במקום ללמד את ילדינו!
דביר הקיש לה בחיוך מתוח, שואל:
אמרת לי משהו?
שום דבר, נער צעיר, חיבבה, והלכה לתוך האוטובוס.
במועד שהאוטובוס נגע בבלתידבר, הוא נלחץ לדחוף את עצמו פנימה, מחזיק בדלת הקפואה, בלי כסף לנסיעה, ולכן השתמש באוטובוס העירוני.
בצד הדלת עברה תלמידתו, ענת משכית י10, וקראה בקול:
בוקר טוב, מר דביר! קראה חייכנית.
דביר חייך וענה, מנסה להימנע משמיעת מחשבותיה:
בוקר טוב, ענת, בואי נגיע בזמן לשיעור פיזיקה.
ענת חייכה והביאה משב רוח של מחשבות:
הוא נאהב, גבוה, בעל עיניים כחולות. אם הוא היה צעיר יותר, אולי הייתי מתאהבת בו.
היא המשיכה:
המורה מרים רוזנברג תמיד משנה את השיעורים, והיא מתחרת עם כל אחת מאתנו.
הדלת של בית הספר נפתחה, והמתינה אולגה, אם של וולד, תלמיד שהולך על רגליו אחרי שבור קרסו. היא ביקשה מדביר שיעורים פרטיים, אם בבית או בזום, כדי לעזור לו לתפוס את החומר.
בחשיבה שלה היא חישבה:
אין לנו כסף, כולם בטיפול, אבל אשמח אם תעזור. אשקול לשים קופסאות ממתקים של הילדים, ולאכול את הפירות.
דביר, שכבר שמע את מחשבותיה, השיב:
אין צורך בכסף, הערב אשלח לו קישור זום, ונלמד אלגברה וגאומטריה.
היא חייכה ובדמעות של תודה הוציאה סל מלא תפוחים אדומים מהגינה. דביר לקח את התפוחים, חייך והרגיש בלבו חום של טוב לב.
בפניו של מנהלת בית הספר, מרים רוזנברג, הוא שמע מחשבות קשות:
הוא חמקמק, אבל אכין לו חיים קשים, שאף פעם לא יזכה למשהו יותר.
דביר נכנס למשרתו, פתח תיק, מצא בקופסה שהאישה טליה הכינה לו ארוחת בוקר, כולל תרמוס קפה חם.
במהלך ההפסקה נכנסה תלמידת חמשא, סבטלנה, שלא הביטה לו בעיניים. היא חשבה:
אם אפתח את המגף, המנהלת תיתן לי ציון גבוה.
דביר, ששמע זאת, נזעק במהירות ונתקל במרים בכניסה, חשב שהמנהלת רוצה למכור לו מחזה.
אחרי השיעור השלישי התקשר לו חבר מהאוניברסיטה, שהזמין אותו לעבוד במכללה פרטית שבה הוא היה מנהל. דביר החליט לבדוק זאת עם טליה, והזמין אותה לקפה.
באותו היום, המשכורת שלו הועברה לכרטיס הבנק, והיה מלא כסף. אך הוא הרגיש שהאוצר האמיתי הוא האישה והילדים, והלב הטוב שלו.
כאשר יצא מבית הספר, נפל עליו שלג קטן, אך הוא המשיך, מתכנן לראות את טליה, להתפייס איתה.
הוא קנה זר כריזנטמות לבנות, שילם למוכרת במזומן, וכאשר הסתכל על טליה, הוא כבר לא שמע את מחשבותיה.
הוא חשב: «כמה שמח אני! כל ריצה אחרי הרוח תם, כמעט איבדתי את טליה בגלל שטויות קטנות».
הוא נגע ברקמה של שערה, נישק אותה, הריח את חום הבית.
והשלג המשיך לנפנף, כאילו ריקוד של מלאך לבן, ולבסוף הוא החזיר לדביר ולטליה שלום.
