הוא תמיד הרגיש שהחיים שלו נעים בדרך משנית, כאילו רכבת הראשית כבר עברה מעברו. בוקר, אוטובוס שלאגד, מחסן חומרים לבנייה בקצה העיר הקטנה, גלילות חמות של בידוד, פתקי משלוח, ארוחת צהריים של מרק ועדשים בקפיטרייה של הצוות, טלוויזיה בערב ופגישות נדירות עם חברים בבר ליד תחנת האוטובוסים. הוא היה בן שלושים ושלוש, שמו יונתן, והסביבה כיוונה שהכל שלו מתואם.
הוא שכר חדר במבנה לבן ישן מול בית הספר שבו למד. בעלת הדירה, בת שבעים ושבע, חיה בחדר השכן והייתה מסורה לספר על מרפאות ועל מחירי התרופות. יונתן הקשיב ברצף, הנהן, והחזיק במחשבות אחרות. על הקיר שלמעלה מהמיטה תלויה פוסטר מדולל של עיר גדולה מגדלים מזכוכית, גשר, נהר, אורות. הפוסטר הוא קנה משוק אחרי השירות הצבאי, והוא לקח איתו לכל דירה שכירות. לעיתים, לפני השינה, הוא דמיין את עצמו הולך ברחובות ההוא, זר, חופשי, כמו תייר או גיבור של סרט.
במציאות, הוא היה קברן במחסן, השכרה באה באיחור, המנהל אהב להרים קולו, והחברים השתנו ופתחו נושאים על הלוואות ומשכנתאות. ערב אחד, כשבעלת הדירה מתלוננת שוב על לחץ הדם, יונתן שם לב שהוא כמעט לא שמע לה. במוחו נבנה כבר החלטה לא מילולית, אך חזקה כמו גרד.
לאחר שבוע, קנה כרטיס רכבת לבירה. הודיע במקום העבודה שהוא עוזב, מצא “הזדמנות טובה יותר” בתכנון משא. המנהל רק חייך, הושיט לו כתף וקיבל ברכה. לבעלת הדירה הוא תיאר שהנסיעה “לפרנסה”, והיא רק הזילה ידיים ולא ויכחה. חפציו של יונתן היו מינימליים: שני תיקי בגדים, מחשב נייד משומש, כמה ספרים, והפוסטר של העיר המפורסמת, שקיפל בקפידה והניח למעלה.
בקרון, הוא ישב ליד החלון וצפה בשדות, כפרים נדירים, תחנות דלק משתנות. במוחו נבנו תמונות של חיים חדשים עבודה כעוזר משא, אחר כך שליח, קומה משלה במרכז, קפה, קונצרטים, אולי אף פגישה רומנטית. הוא חשב שהעיר הגדולה תדאג לכל זאת באופן טבעי.
כאשר הרכבת הגיעה לבוקר בבוקר לירושלים, הוא נגע במזכנת הרכבת, פניו נקרבו אל זכוכית החלון. מחוץ לחלון נמתחו גורדי שחקים אפורים, שלטי פרסום. שמים כהים, עגולים כמו עופרת. ברציף נחתה בו רשת של ריח ברזל וקפה זול, אנשים ממהרים, מזוודות, שיחות בטלפון אף אחד לא חיכה לו.
הוא יצא לכיכר שליד תחנת הרכבת ונרתע לרגע. מכוניות, אוטובוסים, הכרזות רועשות, אנשים שעברו סביבו כמו מכשול. בכיסו היה הדפסת הזמנת הוסטל זול במרכז, שהייתה מתוכננת להגיע ברכבת התחתית. יונתן שלף מתיקו שרטוט קווי הרכבת שהדפיס בביתו. קווים צבעוניים מתלכדים, תחנות עם שמות זרים יוצרים תבנית. הוא נדרש למצוא את תחנתו, עם שם ארוך וקשה.
בתחתית, הוא נלחץ בקהל, הרכבת הייתה עמוסה, חום, ריח של זיעה ובושם. קולות מתערבבים במזמור. יונתן אחז במעקה, מביט בתחנות המופיעות על הקירות. תסכול פנימי מתחלף בחזית של ציפייה. הוא הרגיש את הרגע, את התחושה של נקודה קטנה בעיר אינסופית והכל רק מתחיל.
הוסטל מצא עצמו בסמטה סמוכה למעגל הדרומי. בניין ישן עם קירות מתפוצצים, דלת ברזל עם קוד, פנים עם מסדרון צר, רצפת לינוליום וריח של אבקת כביסה. קבלה בחור רזה עם קוקו, רשם אותו לפי תעודה, נתן מפתח לתא, הראה מיטה בחדר משותף לשמונה אנשים. לכל מיטה וילון, ליד שולחן מנורה שולחן.
בימיה הראשונים יונתן סייר ברחבי העיר, ניסה לשנן את השבילים, חיפש משרות בטלפון, התקשר למודעות. קיבלו אותו במענה “נחזור אליך” או בקשו קורות חיים במייל. רגליו נעשו כואבות בערב, וחבילת השקלים בכיס מצטה. בערב, בחדרו, הוא שכב, הקשיב לשחרור של שכן, לצחוק של קבוצה בחדר השכן, חשב שהכול עדיין בשליטה וזה בדיוק כך צריך להיות.
ביום השלישי הוא הלך לראיון בחברת תכנון משא, משרד במגדל בעסקים על גדת הים. קיבלה אותו בחורה בחולצה מסודרת, ששאלת כמה שאלות, בדקה תיק עבודה. הבטיחה לחזור תוך שבוע. הוא יצא מהבניין, עמד רגע ליד הדלתות המזכוכית, הציץ למים, והחליט ללכת ברגל לתחנה.
גשם החל לטפטף, הוא הרים קווצת המעיל והאיץ צעדיו. בפינה, ליד חנות עם ציורים אבסטרקטיים, הוא נעצר. בחלון נראתה גלריה. קירות לבנים, אור בוהק, אנשים עם כוסות יין. דרך החלון נראתה אישה גבוהה בשמלה שחורה, צוחקת, מורתחת את ראשו. יונתן נעמד כמו לפני טלוויזיה. בעירו לא היו גלריות כאלה רק בתיאטרון קהילתי או במוזיאון ישן.
בפתאומיות, הדלת נפתחה והمرأة יצאה אל המדרכה. היא קלעה סיגר, כיסתה את האש ביד, שערה הקצוץ נמתח בקוצו, קו שרשרת דק על הצוואר. היא הבחינה ביונתן, חייכה בפינה של שפתיה.
בואו, אמרה, פתיחה היום, כניסה חופשית.
יונתן נבוך, אבל נגע בדלת.
אולי לא מתאים לבגדים שלי מלמל קרא, מביט במכנסי ג’ינס ובמעיל.
אל תדאג, היא מתנגנת, משאירה אפר, אין קוד לבוש. אני שירה.
יונתן, אמר.
נעים. בוא, יונתן, האמן ישמח לעיניים נוספות.
היא לקחה אותו בזרוע, כאילו מכיר אותו משנים, ושיתה אותו פנימה. ריח היין והבופה, ריח של צבע טרי. אנשים מדברים בקבוצות, צוחקים, תלויות על הקירות ציורים של דמויות מטושטשות בעיר, רחובות, מנורות, חלונות. יונתן נעצר לפני אחד הציורים, הרגיש כאילו הוא מביט בעצמו מבחוץ.
אהבה? שירה נעמדה לצידו, מתבוננת באותו קו.
מוזר, אמר בכנות. קצת מפחיד.
זה טוב, חייכה. פחד הוא תגובה ישרה. אתה כאן לבד?
כן, רק הגעתי מהפריפריה.
מבין, בעיניה ברק של עניין. למה אתה כאן בעיר הזאת?
עובד מנסה למצוא. במחסן לפני הייתי קברן.
רומנטיקה, קידדה שירה. אני מתאמת, עובדת עם אמנים, גלריות, פרויקטים זה ה”חול שלי”.
היא נעה באוויר, מציינת מרחב.
מזל שיש לך כניסה היום, זה צלילה קלה לתרבות העיר.
פנה אליהם גבר בחולצה שחורה, זקן לבן, שהציגה אותו כמנהל התצוגה. הם החליפו כמה מילים, הוא ניגן יד, חייך והמשיך לשוחח עם אחרים. שירה נותרה לצידו.
חלמת לבוא? שאלה, ומזיגה של יין לבן בכוס פלסטיק, נותנת ליונתן.
הרבה זמן. רציתי, אבל
ועכשיו זה קרה. היא חיפתה מבטו. מה אתה מחפש כאן?
הוא משקף כתפיים, האוזניים מתאמצות.
משהו אחר, לא כמו שם.
כאן תמצא, היא חייכה. השאלה אם אתה מוכן ל”אחר” הזה.
היא אמרה זאת בלי חוץ, רק עם עייפות קלה. אחרי זה קראה לו, היא חזרה לקבוצה, צוחקת, מחבקת. יונתן נשאר ליד הציור, עם כוס בידו, מרגיש זר אך חלק ממשהו שהוא רק ראה בקולנוע.
היא חזרה, שאלה אם יש לו תוכניות לערב.
אין, רק לחזור להוסטל.
משעמם, חייכה, בוא נצא אחרי עםינו למסיבה אחרי הצגת תערוכה. שם אנשים, מוזיקה, תכיר מישהו, אולי תמצא עבודה. כאן הכל דרך הקשרים.
יונתן היסס. דמות הבעלת הדירה עולה במוחו, מדברת על “ערים גדולות שבהן מרמים”. אך שירה נראתה חיונית, כאילו מעולם אחר. הוא הנהן.
בסדר.
הם נסעו במונית לבית קלאסיקה שהפך למועדון. בפנים חושך, מוזיקה אלקטרונית, אורות מהבהבים, אנשים שותים, רוקדים, מעשנים במדרגות. שירה הראתה לו אנשים, אמרה שמות שהזמינו אותו מיד. היא מזגה יין, ואז משהו חזק, הגבולות נמסו.
רואה את הבחור מאחורי הבר? לחשה, זה אספו של קונים של אמנים צעירים. הוא רוצה שהכל ייראה… משכנע.
היא דיברה על תערוכות, מענקים, ספונסרים, על איך הכל מתבסס על קשרים, על סיפור שאתה מציג על עצמך. יונתן הקשיב, ניסה לא לאבד את עצמו בזרם המילים. הוא חש כאילו נמצא מאחורי הקלעים של הצגה גדולה.
בבוקר, הוא יצא לאוור, האוויר רטוב, האספלט קר. שירה יצאה אחריו, הדיפה סיגר.
מרגיש לא מצטערת? שאלה.
לא, אמר, משען על קיר. משוגע, אבל מעניין.
תתרגל, פנתה, העיר אוֹכולת אותך או משאירה אותך ללעוס אותה בעצמך.
היא אמרה זאת בפשטות, כאילו חזרה על משפט שמישהו אחר אמר. היא הביטה בו בעיניים.
יש לי רעיון, אולי תוכל לעזור וליהנות גם.
איזה רעיון?
לא עכשיו, אתה עייף. נדבר מחר. תכתוב לי מספר טלפון. בקשה, והקשת מספר בטלפון. אל תיעלם, בעיר אפשר להיעלם בקלות.
למחרת יונתן קם עם ראש כבד. זיכרונות הלילה: אור, פנים, צחוק, מונחים על מענקים. על השולחן נגדה רועט הטלפון. הודעה משירה: “ערב בוא לגלריה, יש שיחה”. אחרי הצהריים חזר לחפש משרות, הלך לראיון נוסף בחברת לוגיסטיקה. הציעו לו משמרות לילה בתשלום קטן, הוא אמר שהוא יחשוב. הכסף בחשבון מצטט, אך עבודה קבועה עדיין חסרה.
בערב הגיע לגלריה, כמעט ריקה, רק שירה יושבת ליד שולחן גבוה עם מחשב משקפי, שיער מושט בזנב.
היי, גיבור של הלילה, קראה, מסירה משקפיים. איך הראש?
בסדר.
שים, אמרה והניחה אותו על כיסא גבוה. יש לי הצעה, קצת… לא סטנדרטית.
הוא ישב, כתפיו נמתחו.
אתה אומר שאין לך עבודה, הכסף מעט.
הוא הנהן.
יש לנו פרויקט: מכירת יצירות של אמן באופן פרטי. צריך מישהו שיהיה הקונה הרשמי, חותם על חוזה, מראה שהכל בטוח. הכסף באמת יעבור דרך חשבון שלך, אבל בפועל הוא יגיע למי שמאחורי הקלעים. אתה תהיה הפנים.
יונתן השתתק. הוא לא הבין.
זאת חוקית? שאל, מבולבל.
שירה חייכה, עיניה רציניות.
זה לא בדיוק לפי הספר, אבל זה נפוץ. החשבון יקבל את הכסף, ייסגר בחתימה, אין בעיות מס. אני אדאג, תקבל שכר יפה.
היא ציינה סכום שלושה משכורותיו הקודמות. הוא יכל לחיות בחצי שנה עם זה, בלי לחקור כל שקל.
למה אני? שאל.
כי אתה חדש, אין לך היסטוריה עם אמנים, גלריות. ובגלל שאתה “אמיתי”, לבי אומר לי שתסמוך.
הוא הרגיש כאילו משהו נלחץ בפנים.
אם משהו ישתבש? חשש.
שום דבר לא ישתבש, היא אמרה בקול רך אך קפדני. עשינו את זה כמה פעמים. זה רק דרך לעקוף ניירת מיותרת. הכסף “נקי”, האנשים רציניים, הם לא רוצים סוריאליזם משפטי. רק שקט.
הוא נזכר בבעלת הדירה, במחזורים של המשרד, בערב הטלוויזיה, ובלילה שבו הרגיש חלק ממשהו נוצץ. במוחו נלחמו שני קולות אחד קרא שזה הזדמנות, השני לחשש מהשקעות של אחרים.
צריך לחשוב, אמר.
מבין, ענתה, יש לך יום. מחר בבוקר אני צריכה תשובה מהצוות. אם לא תגיד בכנות, אני לא אוהבת כשאחד נעלם.
הוא יצא, משתקף במפה של הרכבת בתיקו. הקווים נראו כמו שיחה זרועה. הוא ישב על ספסל בחזית בית קודמת, מביט באדמה. תמונות מרוצות: הוא במשרד, מסביר משהו לשוטר באחידה, שירה מתרחקת, הוא מקבל כסף, משכיר חדר, אינו גר עוד במזבח.
הערב במזוניבחר שלו, הוא שכח את הטלפון, נרדם על הכרית, שומע סרטונים של חברים שמצחיקים, מחליפים דעות, חושב שהכל עדיין בסדר.
בבוקר הבא, החלה החלטה, למרות שעדיין לא קיבל על עצמו. הטלפון רעמש: “היי, מה?” בתשובה של שירה: “אישור?” הוא כתב “כן, מסכים” ושלח.
היא חייכה מיד: “מצוין, ניפגש היום שלוש אחר הצהריים בכניסה לגלריה, קח תעודה”. היום עבר בטשטוש, הוא הלך לגלריה, שירה קיבלה אותו בכניסה בחליפה, שיער בקבוצת זנב. פירושה היה רציני.
היא לקחה אותו בזרוע, אמרה “בוא”. הלכו למשרד קטן ברובע העסקים, שם חיכה להם גבר במעיל יקר, מבט חד. היא הציגה אותו כ”דימבאותו רגע, כשדימיטר נגע בחתימתו של יונתן, הוא חש שמחר הוא כבר אינו אותו אדם שהלך לבקר את הגלריה בחיפוש אחרי משמעות, אלא חלק בלתי נפרד ממערכת הצללים של עיר שלמה.
