מחיר הגאווה
– יערה, את יכולה להשאיל לי כמה דברים? ביקשה בשקט נגה, כשהיא חוצה את סף הדלת אל הדירה המטופחת של אחותה.
בלא משים עצרה עיניה על מבואה רחבת ידיים, עם ריהוט מעוצב, מראות במסגרת אלגנטית, הדום צנוע ליד הדלת הכל נראה כמו מתוך מגזין עיצוב פנים מהודר. הלב שלה התכווץ בקנאה מוכרת, שלעולם אינה קהה: לאחותה תמיד היה הכל מושלם.
יערה הופיעה בקצה הסלון, עיניה בוחנות את אחותה מכף רגל ועד ראש. אפילו בטרנינג ביתי נעים מצמר רך, הקרינה קלילות אלגנטית שכזו, שנגה לא הצליחה מעולם להקנות לעצמה.
– נו, תספרי, איזו תעלומה הפעם? אמרה יערה ברוגע ונשענה על המשקוף.
נגה סידרה את השרוול של מעילה אמנם ישן, אך מתוחזק להפליא. היא השתדלה לא להביט ביצירת האמנות הגדולה שמול דלת הכניסה, בסדר המופתי ובניחוח הקפה הטרי שמילא את הדירה.
– זה לא כזה חשוב גימגמה, מנסה להתגבר על המבוכה.
יערה המשיכה לנעוץ בה מבט, ונגה ידעה שלא תוכל לברוח מהסבר. היא נשמה עמוק וירתה:
– בחמישי יש מפגש מחזור. אני חייבת להגיע… ואני צריכה להיראות מושלם, את מבינה? רוצה שיחשבו שחיי שלמים ושלווים כמו חלום!
– ולמי את עושה את זה? יערה הסתובבה בשלווה. למה לטרוח בשביל אנשים שכבר שנים לא דיברת איתם, ושכנראה גם לא תפגשי בהם שוב? את בכלל גרה באזור אחר, בתל אביב!
נגה העבירה יד עצבנית בשיערה. לפתע בער בה רצון שתהיה לה מטבח כזה עם אי, מכשירים מודרניים, ותאורה עכשווית תלויה. שתוכל לפתוח בוקר בשקט על קפה בנחת, לא בריצה ולחץ.
– את לא מבינה! נפלט לה. זה חשוב לי. אני רוצה שהם יראו שהצלחתי. שלא יחשבו ש… שנכשלתי.
היא שתקה, תופסת את יערה במבט מלא קנאה. נראה שיערה כלל אינה שמה לב, או שפשוט לא מעניקה לכך חשיבות.
– את באמת מתכוונת להעמיד פנים שאת מישהי שאת לא? יערה שאלה ברוך והתיישבה. את בטוחה שזה באמת ירשים מישהו?
– לא לזה אני מתכוונת, נגה נענעה בראשה. אני רק רוצה שיחשבו שהגשמתי את כל חלומותיי!
– טוב, היא התרצתה לבסוף. בואי נלך לראות. אבל, בבקשה זו הפעם הראשונה והאחרונה שאת משקרת כך. זה לא ראוי.
– את לא מבינה בכלל!
ונגה פתחה את ליבה…
~~~~~~~~~~~~~~
בימים ההם, נגה הייתה מלכת הכיתה, בכך לא היה ספק. מסדרונות התיכון התמלאו חברות וחברים, שביקשו רק בדל תשומת ליבה. אפילו המורות התרככו למולה עיניה החולמניות בעפעוף מתוק השפיעו עליהן כמו לחישת קסם. ההורים? מילאו כל בקשה ולו מינורית, אם הרימה גבה או שלחה אנחה.
היא התרגלה לכך שכל מבוקשה מתגשם. אם הגיעה נעל ספורט חדשה לירושלים, אמא דאגה לקופסא כבר למחרת. אם הצטרף תלמיד חדש נאה, תוך שבוע כבר היה בדרכו עמה הביתה. הכל הפך משחק לבדוק עד היכן תוכל לעקוף גבולות ומי יספק לה כל תשוקה.
כי אני יכולה, חזרה ואמרה לעצמה, כסיסמה. פתגם שימושי שהכשיר כל מעשה. אם ידידה החלה קשר עם בחור שנגה חפצה בו מיד הצטרפה למערכה, ולרוב ניצחה. לא שבה אהבה ללב, אלא רצתה לגלות אם כל העיניים יופנו אליה. וזה תמיד הסתדר.
איט־איט נשארה בלי החברות הישנות. אחת הפסיקה להזמין לבילויים, אחרת אספה סביבה מעגל אחר. נגה ממילא לא התעכבה סביב תמיד היו המבקשים להיכלל בשבט הנבחרות, והיא לא ראתה כל פסול בכך. מי שאינו עמד בקצב פשוט לא היה שייך.
בערב הסיום, הרגישה נגה נסיכה אמתית. האולם, המעוטר בשרשראות אורות ובלונים, הפך לממלכתה. חבריה התרכזו סביבה, מצפים לכל בדיחה, כל מבט, כל הנהון. היא הייתה במרכז מקום טבעי לה מאז ומתמיד.
כאשר התגבר שיכרון העוצמה, הרשתה לעצמה פרץ דיבור עוקצני במיוחד. בעיצומו של דיון זיכרונות, פתחה במילים קשות כלפי בנות כיתתה: הזכירה פגיעות ישנות, הדגישה חיסרון פה וחוסר שם, ולא התאפקה ציינה גם את מראן. המילים נשפכו בזרימה, עיניה ברקו מריגוש איך יגיבו? מי תרים ראש?
– החיים שלי יהיו נפלאים! הכריזה לבסוף בגאווה וזקפה סנטר, מסיירת במבט על כולן. קולה הדהד כמי שכבר עומדת בפתח עתיד מזהיר.
ועוד המשיכה, בהתלהבות הולכת וגדלה:
– אני כבר רואה עצמי: בעל עשיר שמגשים כל חלום, אחוזה מרווחת עם עוזרים… לא אפעל לפרנסתי, הכל יבוא אלי מאליו כסף, יוקרה, חסד!
שפתיה התעגלו לגיחוך שבע, כאילו חיה כבר את כל זה; שמלות מנצנצות, מכוניות יוקרה ובילויים במסעדות גורמה.
– ואילו אתן תישארו מאחור! פנתה בטון חד לעבר תלמידה שקטה שכיסאה סמוך ללוח וכתבה בתשוקה כל מילה שנאמרה בכיתה.
זו הצטנפה בכיסא, אך נגה המשיכה:
– את תהיי מורה בתיכון לא אטרקטיבי, אולי תמכרי תכשיטים בדוכן. בן זוגך? אולי פועל עייף, שישתה וישפיל!
המילים קפצו בקלות, כאילו תירגלה אותן מראש. זו לא הייתה רק הקנטה זו הייתה חגיגה על חשבון יוקרתה.
מבלי להמתין לתגובה, נגה פנתה לבאה בתור:
– ואת? תשבי במשרד משמים, תספרי שקלים ותתגעגעי לשמלה חדשה. לעולם לא תוכלי להרשות לעצמך מה שיש לי!
וכך עברה מאחת לשנייה, יחסה סרקסטי לכל אחת ניבאה עתיד עגום, מלווה בביקורת חדה על מראה, נימוס או כישורים.
הבנות השפילו עיניים אחת ניסתה להסתיר דמעות, אחרת ניסתה לצחוק, לאות בדיחה בלבד. אבל מתחת לפני השטח, פגעו מילותיה עמוקות.
ונגה צחקה בקול, הנאתה גלויה, חברי הכיתה, שביקשו את קרבתה, הצטרפו לצחוק, כל אחד מסיבותיו.
הצחוקים הללו היו לה אישור היא שלטה כפי שרצתה. באותם רגעים באמת חשבה שיש בידה לקבוע גורלות.
לאחר מכן, בחרה נגה ללמוד באוניברסיטה בבאר שבע לא מתוך רצון למקצוע, יותר כדי להתקדם. חשבה שבמרכז, עם מעמד ודירה שסבתה הורישה לה היתרון שלה ברור. לא נזקקה לחלוק דירה או לגור במעונות.
בתחילה, הכל היה בדיוק כפי שציפתה. עיצבה דירתה לפי טעמה, הכירה נטוורקינג חדש, בילתה לא מעט. המשיכה למשוך תשומת לב, קיבלה מחמאות, והאמינה שבקרוב תזכה בבחיר שיעריך אותה באמת.
אך עד מהרה התגלתה המציאות: הלימודים קשים, המרצים דורשים השקעה, מבחנים מלחיצים. נגה, שהרגילה לקבל הכל בקלות, התקשתה. נעדרה משיעורים, דחתה עבודות, מנסה להישען על קסמה האישי.
במבחנים הכל צץ: רוב הקורסים נכשלו. המרצים לא ריככו כלפיה: או שתשתני, או שתעזבי. הביטחון שלה החל להיסדק.
פתאום הבינה הילדות נגמרה. סביבה היו נשים חזקות, מוכשרות, יפות היא כבר לא בלטה עליהן כלל. חלק מן החברות למדו, עבדו ותכננו קריירה. היא עדיין חיה על פי מי שהייתה.
אך לא חשה התפכחות אמיתית; במקום להתרכז בלימודים החליטה שעליה לתפוס חתן מהר, לפני שכוחה ייבול. עברה מלא מעט הצעות, בדקה גברים מבוססים יותר, והשמיעה רמיזות על הרצון לבית ולמשפחה. אך ככל שנעשו ניסיונותיה גלויים הלחץ הרתיע.
אחד הגברים, עומרי, נראה מושלם משפחתו החזיקה רשת קליניקות מצליחה, גרו בצפון תל אביב, חיי פאר. עומרי היה היורש, למד בחול, עבד עם אביו, מסודר להפליא.
מראהו לא היה מהוליווד נמוך וקצת מגושם, אך נגה ידעה שזה זניח. החשוב זה היוקרה, חשבה. דמיינה כבר את עצמה כאשת חשובים, מארגנת מסיבות גג, נוסעת בעולם.
התחילה במבצע הגיעה בהפתעה לכל מקום שעומרי נהג להיות בו, הרכיבה הופעה מטופחת, הוכיחה הומור ויכולת שיחה מרשימה.
ההיכרות הייתה איטית אך הביאה תוצאות. עומרי התרשם, השניים בילו יחד לעיתים קרובות יותר. נגה, בשיחות, זרעה רמזים על כוונות למערכת יחסים רצינית. אך משפחתו של עומרי ראתה בנגה בת מעמד אחר. עבורם רק בת למשפחה עשירה וייחוסית תתאים.
בשיחה עם אמו, אחר שהזכיר את נגה, זו מיד שאלה:
– מי היא בכלל? מה עושים הוריה?
הורים רגילים, מבאר שבע, לומדת.
רגילים? אתה יודע מי אנחנו? לא כך ראוי לבננו.
עומרי מלמל הסברים אך האם עמדה על משלה:
– חפש מישהי מתאימה למעמד, די לסבך אותנו.
בינתיים, נגה המשיכה לחלום. כבר ראתה בעיני רוחה את ארוסה בא אליה, פוגש את הוריה, דירתם המשותפת. עד שיום אחד פנה ואמר יש לנו שיחה חשובה.
בבית הקפה נראה מתוח:
ההורים שלי נגד. מבחינתם עולם זר לגמרי. הם כבר מצאו לי בת טובה. ניסיתי לדבר, אבל אני לא מסוגל להילחם בהם. סליחה.
נגה ישבה מול כוס קפה קרה, בלי דמעה רק כעס עמום.
– למה? הרי הכל עשיתי נכון! למה הוא לא מוכן להיאבק בשבילי?
אך לא די בכך. כעבור שבועיים שמעה שמתחילים לרוץ עליה שמועות, שהיא מתלבשת על עשירים, שהשתמשה בעומרי לכסף. שמועות כאלו מתפשטות מהר ופתאום בכל אירוע ראתה לחישות ומבטים עוקצניים.
לבסוף חשבה הסיכוי שגבר מבוסס יפנה אליה שוב אפסי. מה תאמר להוריה? שנים טוותה להם סיפור הצלחה, לימודים נהדרים באוניברסיטה יוקרתית, עבודה נחשקת, חתן חלומות.
אכן, הוריה הקשיבו בהתרגשות וסיפרו בגאווה. רק יערה ידעה הכל, כשהגיעה בהפתעה וראתה מיד את מסכת השקרים מתקלפת.
– תחזרי הביתה, פה לא ילך לך התעקשה יערה. תגידי אמת.
להודות ששיקרתי? בחיים לא! אני אוכיח לכולם שאלה היו רק שלבים בדרך להצלחה!!
כך האמינה, מתוך עקשנות ילדותית. נגה הלכה שוב ושוב לדייטים, ניסתה להיכנס לחבורות הנכונות. אך עם הזמן, אפילו אותם מועטים שהפגינו עניין ירדו מהפרק כשעמדו מול תביעותיה וחוסר הגמישות שלה.
בינתיים, ירושת הסבתא כמה אלפי שקלים הלכה והתכלה. נגה עברה לקיצוץ הוצאות, הקטינה קניות, ביטלה כרטיס לחדר כושר, סירבה להזמין קפה בחוץ. אבל חשבונות המשיכו להיערם.
עד שיום אחד, חישבה את המזומנים שנשארו, והבינה: היא מוכרחה מיד למצוא עבודה.
הפניות לשוק העבודה היו מאכזבות. בלי תואר ונסיון לא מצאו לה משרה הולמת. כך מצאה עצמה, גיבורת שנתון ט, על הקופה בסופר. עמידה, הקשות מזדמנות, חיוך סבלני לכל לקוח והבנה שכל זה זמני, אבל הכבוד מחוסל.
~~~~~~~~~~~~~~~~
אתמול קיבלתי הזמנה למפגש מחזור! סיימה נגה את סיפורה בעיניים מושפלות. אין אפשרות שלא לבוא כולם מיד יחשבו שנכשלתי, שאיני יותר אותה נגה מהעבר!
יערה הניחה את הכפית של ערבבה את התה והביטה באחותה בעיון. ניכר עליה ספק, אך לא מיהרה להסיק מסקנות.
לא חשבת שאולי כבר יודעים עליך? אולי רוצים לצפות בך עכשיו, כשאת כבר לא בראש? את זוכרת, מה אמרת להן באותו ערב סיום…
נגה הרימה מיד ראשה, פניה לוהטות:
שטויות! סיננה, כאילו הבריחה זבוב טורדני. הכל מכוסה. איש לא יחשוד. אני רק צריכה להיראות מושלמת!
יערה נשענה לאחור וסימנה על ספל התה. משהו בזה נראה לה מוזר. מדוע בכלל להזמין את זו שבעבר רק ידע להשפיל? האם הבנות חלמו באמת לחידוש קשר איתה?
אבל לא היה כדאי להוסיף. יערה ממילא יודעת נגה תעשה כהבנתה, ותתמודד לבד.
טוב, סיכמה יערה. תחפשי עזרה, אני פה.
– תודה. אני באמת צריכה אותך להיראות בלתי מושגת, שלא ירגישו שנפלתי.
*********************
נגה יצאה בריצה מהמסעדה, דמעות נספגות בלחיים. הקור של הערב לא הורגש כלל. הרגליים סחפו אותה מהאולם בו ניסתה לשקר על חייה.
יערה צדקה! לא הייתי צריכה לבוא בכלל…
והרי הכל החל כל־כך טוב: כשהופיעה בפתח האולם, הכל פנו אליה בתדהמה. מעבר בטוח, חיוך מדוד, מבט חטוף בשעון הכל הפגין הצלחה.
מיד הצטרפה אל חבורה שלא הכירה היטב. וסיפרה: בעלי נסע לנסיעת עסקים, הבית ברעננה, הגינה פורחת תמיד, נופשים לפחות ארבע פעמים בשנה, הכל נוצץ. כל־כך שקעה בשקר, שלא שמה לב למבטים המתחלפים בין הנוכחים.
היא כבר הרגישה מלכת האירוע עד שמישהו אמר בקול:
שמעתי שנגה לא בדיוק חיה כפי שהיא מתארת.
כל העיניים עליה. נגה ניסתה לחייך זה לא צלח.
– יש לי אף תמונות, הצטרפה אחת והוציאה סמארטפון. ירושלמית קריית־יובל פגשתי אותה בסופר.
ואז, על מסך גדול, עלו תמונות חייה: נגה על קופה בסופר, בוחרת מוצרים זולים, עולה לאוטובוס, נושאת שקיות כבדות לבית קטן מתקלף.
צחוק פרץ ברחבי החדר. אחוזה, אה? ואיזה עסק יש לבעלך בקופה? זרק אחר.
נגה קפאה כל מה שתיארה, כל פנטזיה, קרסה מול עובדות. לא נשאר אלא לברוח, בסערה החוצה.
היא כמעט לא הרגישה שפגעה במישהו. קולה של גבר נעים:
את בסדר?
היא הרימה עיניים איש רגיל, שקית ביד, מביט בדאגה אמיתית. כל הביטחון קרס.
לא… לחשה, שוב דמעות. החתן שלי עזב אותי רגע לפני החתונה…
אכן, כמו שלא למדה דבר…
