מחבת לפנקייקים
כל הסימנים הראו שאני מאחר שוב לעבודה מה שאיים בעוד קנס כספי ושיחה לא נעימה עם הבוס הדייקן שלי. אשמת העיכוב הייתה בסדרה של תקלות בוקר. דניאלה, בתי השנייה, נכנסה לכיתה ב’, סירבה לאכול דייסה והתלוננה בקול עצוב על כאב גרון. הרכבתי את המשקפיים וניסיתי לאתר איזשהו אדמומיות. כשהבנתי שמדובר בתרמית, איימתי עליה שאם תמשיך לשקר תיענש, ועזרתי לה לשים את התיק על הגב.
בדיוק אז גדי, הבן הבכור, התרוצץ בבית כמו משוגע בחיפושים אחר היומן שלו. מהמרדף של גדי ברחבי הבית, הראש כבר התחיל להסתובב לי. גערתי בו, תפסתי בידה של דניאלה ויצאנו במהירות אל המרפסת. למהר לרכב לא הלך כל כך מהר, כי זוהר, בעלי, בדיוק סיים לשטוף את הרכב ולכן התעכבנו עוד כמה דקות. כשהתכנסנו כולנו סוף סוף לרכב ויצאנו אל דרך איילון פקק עצום חיסל כל תקווה שנגיע בזמן.
רצתי אל עמדת המכירה המוקדמת של כרטיסי הרכבת שלי, וכמעט החלקתי על מדרכה רטובה. מזוודה ענקית של מישהי הצילה אותי מנפילה, כשבאינסטינקט נאחזתי בידית ושמרתי על שיווי משקל. הודיתי לה בקצרה והתגלגלתי פנימה אל המשרד. לחצתי ידיים עם הקולגות, ששמחו לעדכן שהמנהל עוד לא הגיע. נשמתי לרווחה, גמעתי כוס מים ושקעתי סוף סוף בעבודה.
תוך חצי שעה נסחפתי לשגרה, והשכחתי את כל תלאות הבוקר. בהפסקת הצהריים, כשהבטתי החוצה, ראיתי מעבר לחלון את הדמות של אותה אישה מבוגרת והמזוודה העצומה שלה. משהו בעיניים שלה, איזו השלמה קפואה ועצובה, קפא בי מבפנים. כף ידה אחזה בכרטיס הרכבת כאילו היה עלה יבש שהרוח מאיימת לעקור. אך מבטה לא ראה את הכרטיס הכמה לבריחה היא ישבה קפואה, אדישה לרוח ולטיפות הגשם.
שאלתי את לימור, השותפה שלי:
את יודעת כמה זמן היא שם?
אומרים שהיא פה כבר יומיים.
ולאן הכרטיס שלה?
לנהריה.
מוזר, יש כל יום כמה רכבות לנהריה. למה היא לא נסעה?
מזגתי תה חם ולקחתי פרוסת עוגה מהבית, ניגשתי אליה בעדינות והגשתי לה:
אני זוכר שבבוקר המזוודה שלך הצילה אותי. תוכלי לספר לי לאן את נוסעת?
לנהריה, ענתה בעייפות ולגמה מהתה.
הצצתי בכרטיס וראיתי שהוא כבר לא בתוקף הרכבת שלה יצאה לפני יומיים.
למה לא נסעת?
מה זה משנה, כולם כאן רק רוצים שאני אזוז. אבל אני לא מרגישה כלום, הכול בי כבר התייבש.
האישה שלפה מטפחת רקומה בתך עתיק והביטה בה בעיניים דומעות.
אין לי לאן לנסוע, המשיכה בלחישה. סיפור ישן: הסתדרות גרועה עם הבן, או ליתר דיוק, עם כלתה. יפהפייה סוערת, לא מפרגנת, חומרית. הוא התעוור מהאהבה אליה וכל מילה שלי רק הציקה לו. כדי לרצות אותה, קנה לי כרטיס לנהריה, אסף את חפציי והביא אותי לתחנה כאילו אני סתם חבילה משומשת. לא העזתי לספר לו שאחותי שם נפטרה כבר לפני שלוש שנים והבית שלה נמכר. נתתי לדברים לזרום, אולי להם זה יעזור אם אני לא אחצה את עולם הבית. עכשיו אני יושבת פה, תקועה. מחכה למשהו: אולי לבושה, אולי שיקחו אותי לאיזה בית אבות. תודה על הלחם, לא הבנתי כמה הייתי רעבה, בן.
הכינוי “בן” חידד בי צביטה. נזכרתי בימים שלי כילד בודד, יתום, תמיד קינאתי בילדים שמצאו משפחות לחבק אותם. אף אחד לא לקח אותי, ג’ינג’י, לא יפה, שלא יודע לקרוא שירים מהלב. יצאתי מהפנימייה, שובצתי כשוליה במפעל טקסטיל, קיבלתי חדר בדירת שותפים, שבו גרתי עד שהתחתנתי לשמחתי.
“בן…” המילה חלחלה אל תוך הלב שלי, והציפה בי חמימות אימהית שלא זכיתי לה מעולם. משהו בי התרכך בקצה הנשמה.
נגעתי לה בכתף ואמרתי:
בבקשה, תשארי כאן עד שאסיים את העבודה. אחר כך נלך יחד אלינו יש לנו בית גדול, לכולם יש מקום, ואם לא תרגישי בנוח תחזרי לפה. מסכימה?
כשהגענו לרכב, הצגתי אותה למשפחה:
אני יונתן, אשתי זוהר, הילדים שלנו גדי ודניאלה. איך לפנות אלייך?
קראו לי סבתא טובה, אמרה בחיוך מתבייש.
למחרת שבת, התעוררתי לריח מתוק מכיוון המטבח החיצוני. מצאתי את טובה עומדת ליד הגז, מטגנת פנקייקים דקים ומשעשעת את הילדים ובעלי, כולם יושבים ומתחננים לעוד.
אל תכעס עליי, בן, חייכה טובה. מצאתי מחבת נהדרת בתנור, אי אפשר היה להתאפק. בוא תטעם מהפנקייקים שלי.
אחרי ארוחת בוקר שמחה, כולנו עזרנו בגינה, אספנו עלים יבשים ושרפנו אותם, וזרקנו תפוחי אדמה למדורה. טובה שקדה בכל המרץ, הלחיים שלה רוססו בצבע ובריאות, ואפילו שרה חרישית שיר לא מוכר.
אל תתפלאו על האנרגיות בצעירותי כינו אותי טובה-סוסה. בקו החזית תמיד סחבתי פצועים, כל עוד לא נפצעתי בעצמי. אחרי כן הועברתי לעורף, שם התחתנתי ונולד לי בן. אביו נפטר מהפציעה ואני נותרתי להחזיק את כל המשפחה לבד. לא היה קל, אבל הסתדרתי.
טובה השתתקה קלות והמשיכה לאסוף עלים, והפעם ניגנה בלב שיר נוסף.
ביום ראשון שבנו לשגרת הבוקר. דניאלה התלוננה על הצטננות, גדי רץ מסביב לאסוף ספרים, זוהר פתח את השער. בדיוק יצאתי עם הילדים כשטובה הופיעה, לבושה, עומדת עם המזוודה:
תודה שאירחתם אותי, בן. הגיע הזמן לדעת מתי לשחרר…
סבתא טובה, לא הרגשת טוב אצלנו?
דווקא כן… אבל מי בכלל צריך זר בבית?
סבתא טובה, תישארי, בבקשה! התחננו הילדים. אין לנו פנקייקים כאלה טובים בלי עזרתך! בבקשה…
חטפתי את המזוודה הכבדה שנראתה פתאום קלה כנוצה, לקחתי את טובה בידה, יחד חזרנו לוורנדה.
וכשכולם כבר היו מוכנים לצאת, קראה לי:
בן, תקנה עוד מחבת אחת ככה קל יותר להכין לכולכם פנקייקים…
והיא לא שמעה כשאמרתי חרש,
בסדר, אימא טובה…-
בסוף היום למדתי שהלב יכול להיפתח גם לאנשים זרים, ולפעמים אנחנו דווקא אלה שזקוקים להם, בדיוק כמוהם לנו.
