טליה, אישה בת 67, דבקה להרגל היומי שלה לעשות סיבוב בפארק ליד הבית. באותו היום, תחושת עצבות כבדה אפפה אותה כאשר חזרה בזיכרונה לשנים עברו. אז הכל נראה מושלם המשפחה פרחה, הביתה היה מלא שמחה ושלווה. אך יום מסוים שינה לה את החיים בבת אחת. בנה קיבל קידום ועמד לפרוץ קדימה בעבודתו, כשקיבלה את הבשורה הנוראה שטבע למוות. הנסיבות מאחורי מותו נותרו לא ברורות עד היום. הבעל שלה, שלא היה מסוגל להתמודד עם השבר, החל לאבד את בריאותו. הוא נהיה מופנם, נעדר ימים רבים מהבית, ובסוף חווה תאונה טרגית. טליה הפכה לאלמנה בגיל 50, נותרה לבד ללא קרובי משפחה קרובים לסמוך עליהם. אף שהפנסיה מהביטוח הלאומי סיפקה לה קיום מכובד, בחרה לחיות חיי בדידות. אבל לפחות היה לה את יאיר, ילד מהשכונה, שהיה מגיע לעיתים קרובות לבקרה.
פעם, בדרכה הביתה, הבחינה טליה באמבולנס עומד על המדרכה מול ביתה. בין כל ההמולה היא ראתה את יאיר עומד נשען על האלונקה של אמו, מתחנן בדמעות שתתעורר. שוטר קרא לעובר אורח שיקח את הילד, אבל טליה צעדה קדימה והציעה לקחת אותו לביתה. השוטר רשם את שמה והסביר שידווח לשירותי הרווחהההחלטה לא תלויה בה. טליה בכל ליבה רצתה להשאיר את יאיר אצלה, אבל ידעה שזה לא בידיים שלה.
הפקידים ממשרד הרווחה הופיעו רק כעבור חודש. בתקופה הזו טליה ויאיר הספיקו להתרגל זה לזו. טליה הרגישה כלפיו כאילו היה נכדה; בישלה לו, שרה לו שירי ערש בערב ודאגה לו בכל דרך. היא שיתפה את רצונה לגדל את הילד, אך הפקידות ענו לה בקור, תוך הדגשת הקושי החוקי בשל גילה. למרות דבריהם המצננים, ידעה טליה בלב שלם שלא תצליח למצוא שלווה בחייה אם יאיר לא יישאר לצידה.
