יומן אישי יום שלישי בערב
לפעמים אני תוהה איך החיים מתפתלים ומוליכים אותנו בדרכים שלא צפינו מעולם. עזבתי את הבית של ההורים שלי בתל אביב ונסעתי ללמוד בירושלים. זה לא היה פשוט, במיוחד כל כך רחוק ממשפחה. עם השנים סיימתי את הלימודים, הכרתי את רועי התאהבתי בו במהרה והתחתנו, למרות החששות של ההורים שלי. הילדות שלי, תהל, נשארה עם ההורים. היא התחתנה והתגרשה פעמיים, ונולדו לה שני בנים מתוקים.
רועי ואני גרנו בדירה קטנה שהוא ירש מסבתא שלו בשכונת קטמון הישנה. אלו היו שנים דלות ולא קלות לעיתים קרובות בקושי היה לנו כסף לקנות מצרכים בסופר, בטח כשהילדה נולדה. אבל לאט־לאט, עם הרבה עבודה קשה והרבה סבלנות, מצבנו השתפר. חסכנו שקל לשקל, עד שהצלחנו לרכוש שתי חדרים בדירה נוספת במערב העיר. שיפצנו אותה והשכרנו, בתקווה שמתי שתהל תתחתן היא תקבל אותה.
אבל לחיים יש קצב משלו. באותו זמן, הבת של תהל התקבלה לאוניברסיטה העברית, ותהל ואמא שלי ביקשו ממני שוב ושוב אם היא תוכל לגור אצלנו בדירה שמושכרת. לא יכולתי לסרב להן, המשפחה תמיד הייתה חשובה לי.
היא למדה במרץ, עשתה משמרות בבית קפה קטן במרכז העיר והכרה בחור נחמד. תוך חצי שנה הם התארסו והודיעה לי שהיא בהריון. הסברתי לתהל שלמקרה שהבת שלה עומדת להתחיל חיים משלה, צריך למצוא לה דירה אחרת. היא אמרה שתתחיל חיפושים. חודש אחר כך, קיבלתי טלפון “דודה, את יכולה לתת לי להישאר עד אחרי החתונה? אני מבטיחה שזה זמני”. הילדה שלי בעצמה כבר הכירה מישהו ורצתה לעבור לגור, אבל לא היה לי לב לפנות את האחיינית שלי ההרה.
החתונה עברה יפה, והנכדה שלי נולדה בשעה טובה. לאחר מכן אמרתי לכולם שצריך לעזוב הדירה מיועדת לבת שלי, במיוחד עכשיו כשהיא מתכוונת להתחתן. ויקטוריה, האחיינית שלי, כל פעם דחתה: אין לה אופציות טובות, התינוק חולה, תמיד יש סיבה חדשה. לבסוף אפילו החליפה מספר טלפון והפסיקה לענות. רועי ניסה להגיע אליהם, ותהל טענה שאחרי הביקור שלו הבת שלה איבדה חלב. הסבלנות שלנו נגמרה; בריב גדול הוצאנו אותם מהדירה.
שנתיים שלמות איש לא דיבר איתי במשפחה. כולם אמרו עליי שאני אכזרית, איך זרקתי לנכדה ולתינוק קורת גג. ואני, בלילות, שואלת את עצמי מה עוד יכולתי לעשות. כי בסופו של דבר, במשפחה שלנו הכול מסובך, הכול מהלב, ועכשיו רק השקט נשאר.
