מוניקה אפילו לא שמה לב איך התחילה ללכת על קצות האצבעות בביתה שלה, משתדלת לעשות הכל בשקט ובדיסקרטיות כדי לא להפריע לבתה ולחתנה.

אוי, אמא, שוב את מטגנת דג? שאלה אוריה, מביטה למטבח.
כן, אבל פתחתי חלון והפעלתי את הקולט, השיבה תמר.
בארבעת החודשים שעברו מאז שבתה עברה לגור אצלה, שמעה תמר לא מעט הערות במשך היום.
שמת יותר מדי מלח באוכל, או שהנחת את הבגדים במקום הלא נכון. או שהטלוויזיה אצלך בחדר שוב רועשת מדי.
מבלי לשים לב, תמר התחילה ללכת על קצות האצבעות בביתה שלה. ניסתה לעשות הכול בשקט ובזהירות, כדי לא להפריע לאוריה ולחתנה.
בהתחלה הכול היה נראה בסדר
לאחר החתונה, אוריה ובעלה החליטו לגור בנפרד. הם התחילו לשכור דירה. בסופי שבוע היו באים לבקר את אמא. היה לזה היגיון עבודה, עסק משלהם.
יום אחד תמר הרגישה לא טוב. השכנים קראו אמבולנס. אחרי כמה דקות הופיעה גם אוריה. כששוחררה מבית החולים, בתה הפתיעה אותה:
יש לנו בשבילך הפתעה, אני בטוחה שתאהבי. תגלי כשתגיעי הביתה.
תמר נכנסה הביתה וראתה תיקים מסודרים במסדרון.
דיברנו והחלטנו שמעכשיו נגור יחד. נטפל בך כמו שצריך.
תמר הופתעה מהשינוי של הילדים.
בהתחלה אוריה באמת דאגה לאמא ניקתה, בישלה, גיהצה בגדים. אבל תוך חודשיים, שכחה את הסיבה האמיתית למעבר.
תמר הרגישה טוב יותר. חזרה לקום ולעשות הכול בעצמה. כשהילדים היו בעבודה, היא בישלה וניקתה לבד.
אוריה לא הפסיקה לבקש מהאמא שתשקיע בעצמה, אבל תמר הרגיעה אותה שהיא מסתדרת מצוין.
אוריה ובעלה גילוי במהרה את יתרונות החיים עם האמא: אין שכר דירה, הבית תמיד מסודר ומישהו כבר דואג לאוכל.
אמא, יש לנו היום חברים שמגיעים. אולי תלכי לבקר את השכנה, לשתות תה? ככה יהיה לכולם נעים יותר, אמרה הבת באחת הפעמים.
תמר לא רצתה לצאת בערב. השכנה שלה כבר הולכת לישון מוקדם. היה ערב קיצי נעים, לכן החליטה לשבת על הספסל למטה ולנשום אוויר. השעות עברו, והאורחים לא טרחו לעזוב. תמר רצתה להיכנס לנוח, אך חיכתה בסבלנות שיתקשרו להזמינה חזרה.
השכן, אילן, יצא עם הכלב וחזר אחרי חצי שעה ותמר עדיין ישבה באותו מקום.
סליחה, הכול בסדר? שאל אילן.
כן, תודה. פשוט יש לי אורחים בדירה, ואני לא רוצה להפריע להם.
את בטח זוכרת שאני גר בקומה הראשונה.
בטח, אני זוכרת.
הם נתקלו זה בזו כבר מספר פעמים, אבל שיחתם לא חרגה מעבר ל”שלום”. אשתו של אילן נפטרה לא מזמן. ילדיו כבר עזבו את הבית.
בואי, תעלי אליי לשתות תה. הלילה כבר נהיה קריר. תעדכני את הבת שלך שאת אצלי.
תמר ניסתה להתקשר לאוריה, אך לא הייתה תשובה. כנראה לא התאים לה לשוחח.
נו, נעלה…, ענתה תמר.
הם שתו תה ודיברו בנחת. פתאום אוריה התקשרה:
אמא, איפה את? האורחים כבר עזבו מזמן. אנחנו כבר מתכוננים לישון, ואת לא בפנים.
בקולה של אוריה שוב נשמעה התמרמרות. תמר לא הבינה מה הפעם עשתה לא כשורה. היא קמה להתארגן חזרה הביתה. אילן ליווה אותה עד לדלת.
אני עולה רק שתי קומות, אמרה תמר.
אני תמיד אשמח ללוות, זה מרגיע גם אותי, חייך אילן.
מאז תמר ביקרה שוב ושוב אצל השכן. שתו יחד תה או בישלו ביחד ארוחה. לפעמים אילן היה מבשל בעצמו והיה מזמין אותה לטעום. יום אחד שוב הגיעה אל אילן היה זה יום ההולדת של החתן והיו אצלם אורחים.
אצלך שקט ושלו, ציינה תמר יום אחד.
את מוזמנת להישאר אצלי מתי שתבחרי, הציע אילן.
המבטים שלו הבהירו לה שהוא מתכוון לכל מילה.
אחשוב על זה, אמרה תמר בחיוך קטן.
למרות שבליבה כבר ידעה שהתשובה חיובית.
היא הבינה שלפעמים דווקא כשאנחנו עושים הכול למען אחרים, אסור לנו לשכוח את עצמנו. מגיע לנו למצוא שלווה ובית גם כשזה לא במקום שהיינו מצפים.