Увиденное за окном кухни
יאיר, כבר קיפלת את החולצות הנקיות? ראיתי ששתי חולצות עדיין בערימה אחרי הגיהוץ.
תמר, תני לי, אני אסדר, אין מה לדאוג.
אני לא דואגת, רק שואלת. מתי אתה יוצא?
אחרי הצהריים, בסביבות שלוש.
עמדתי אז ליד הכיריים, ערבבתי דייסת שיבולת שועל שכבר לא רציתי לאכול. הידיים עבדו מעצמן, מתוך הרגל של שנים, והראש היה במקום אחר. אוויר אפריל הגשום נכנס מהחלון הפתוח, בכניסה של הבניין בקעו טיפות מהגגטק-טק-טק, והצליל הזה, שלא הפריע לי אף פעם, הציק לי באותו בוקר יותר מהרגיל.
לכמה ימים אתה נוסע?
כמו תמיד, ארבעה-חמישה ימים. אולי קצת יותר אם הפגישות ימשכו.
הבנתי.
מזגתי את הדייסה לצלחות. הנחתי לפניו את הספל הגדול שהוא אוהב, ומזגתי קפה עם הרבה חלב, בלי לשאול. שבע שנים כבר אני יודעת איך הוא שותה: שתי כפיות סוכר, קפה כמעט בצבע בז. תמיד.
יאיר ישב אל השולחן, עיניו בנייד. כמעט אין ארוחת בוקר שהוא לא תקוע בטלפון. פעם ניסיתי לדבר איתו, נפגעתי, אחר כך הפסקתי. קיבלתי את זה כעובדה: כך נראית הבוקר שלנוקפה עם מסך. אין מה לעשות.
יאיר, אמרתי ויישבתי מולו אתה שוב נוסע, ורציתי לדבר איתך על משהו.
כן? הרים אלי עיניים, אבל הטלפון נשאר ביד.
קבעתי ייעוץ. ד”ר חיה דגן, סיפרתי לך. גיניקולוגית. רוצה להתייעץ שוב, לגבי ילד.
יאיר הניח את הטלפון עם המסך כלפי מטה על השולחןתמיד סימן רע אצלו. אם שיחה לא נוחה לו, הוא תמיד הופך את הטלפון.
תמר, כבר דיברנו על זה המון.
אני יודעת. אבל אני רוצה שנדבר שוב.
שוב? את מבינה בת כמה את? ואני לא מתכוון שזה רע, את נראית נפלא אבל…
חמישים ושתיים. זה לא גזר דין.
תמר, קולו רך כסוכריה לילד בסיום דיון, נחרץ ומתוק.
טוב, עניתי, טוב.
התחלתי לאכול מהדייסה. פושרת כבר, ממש לא טעימה, אבל אני אוכלת. ושוב טיפות מטפטפות בחוץ. יאיר שב אל הטלפון.
אחרי שאכל, אמר תודה, נעלם לחדר לארוז. שטפתי כלים וחשבתיאת השיחה על הילד כבר פתחתי עשרים פעם בשבע השנים איתו, ותמיד ניתנה אותה תשובה, בווריאציה מתחלפת: ‘נתבסס קודם’, ‘תקופה עמוסה בעבודה’, ‘את כבר לא צעירה, תשמרי על הבריאות’. נשואה לו מגיל ארבעים וחמש. חשבתי שיהיה עוד זמן, שנצליח. שתמיד עוד אפשר. שיאיר, הטוב, האמין, השרוי בשקטהוא ירצה, צריך רק להמתין עוד קצת.
יבשתי את הידיים במגבת עם תרנגולים רקומים, כבר דהויה משלוש השנים האחרונות. חשבתיצריך לקנות חדשה. זו איבדה צורה.
יאיר חזר אל המסדרון עם תיק נסיעות קטן.
אני כמעט מוכן. ראית את הסוודר האפור?
במדף השני מימין בארון.
נכון, אמר, וניגש, הארון נהם, מצאתי!
התגנדר, סגר רוכסן המעיל. תיקנתי את הצווארון, כמנהגי מאז ומתמיד. נשק לי בלחי.
ביי, אדבר בערב.
בסדר. תיסע בזהירות.
תמיד.
הדלת נטרקה, נשארתי יחידה בבית. שמעתי את זמזום המעלית, טריקת דלת בכניסה, אחר כך דממה.
חזרתי למטבח, מזגתי לעצמי עוד קפה ועמדתי ליד החלון. הוא פונה אל רחוב צדדי, קצת מכוניות חונות: מאזדה אפורה של השכן מקומה שלוש, מזדה ישנה של מישהו. אפריל מעופש, שמים חיוורים, אור חסר צללים.
הנה מאזדה האפורה של יאיר, ליד הבניין הסמוך.
מצמצתי, הבטתי שובלא דמיינתי. מספר הרישוי מוכר לי. למה הוא לא נסע? למי נכנס לשם? מעולם לא היו לו כאן חברים, לא יחסי שכנות.
הנחתי את הספל והמשכתי להביט.
עברו עשר דקות. הרכב במקומו.
אז יצאה מהבניין הסמוך אישה צעירה, בערך בת שלושים וחמש, במעיל כחול, שיער כהה אסוף לקוקו. על הידיים ילד קטן, אולי בן שלוש, אדום סרבל, כובע עם פונפון. מדברת אליו, מחבקת אותו. הילד נוגע בלחיה בידיו.
לא קולטת עדיין.
פתאום דלת הנהג נפתחת. יאיר יוצא.
הולך אל האישה. לוקח ממנה את הילד ומגביה אותו באוויר. הילד צוחק, אני לא שומעת את הצחוק, אך רואה את הראש נזרק לאחור. יאיר מחבק אותו, משפשף בלחי הלחיים החמימות שלו ושל התינוק עם כובע הפונפון. מניח אותו. מדבר אל האישה. היא עונה. הוא נוטל ידה ומנשק.
הוא מנשק את ידה.
עמדתי ליד החלון והרגשתי איך משהו בי שוקע לאיטו. לא מתרסק, לא נקרע. פשוט שוקע. כאילו יש מדף בחזה, וכל מה שהיה עליו נופל לאט לאט בשקט למטה, אחד אחד.
המשכתי להתבונן. יאיר רעד את הילד עוד פעם, האישה סידרה לו את הכובע, נפרדו. יאיר נכנס לאוטו ונסע.
היא והילד נשארו עוד רגע, הילד משך אותה, יצאו יחד.
התרחקתי מהחלון, ישבתי על שרפרף, הביטתי בידיים שעל ברכירגילות, עייפות, עם טבעת נישואין.
חשבתיהקפה כבר קר.
קמתי, שפכתי את קפה לכיור ופתחתי מים רותחים.
הייתי צריכה לחשוב. אבל קודם היה צריך לעשות משהו עם הקליפה שבתוכי, זו שמונעת מלהתפרק. כי ידעתיאם עכשיו אתן לעצמי להשבר, לבכות, לצעוק, להתקשר, זו תהיה טעות. לא כי אסור לבכות, אלא כי עדיין לא ידעתי הכול. למעשה, כבר ידעתי הכל.
לבשתי את המעיל הכחול שתלה המון זמן במסדרון, לקחתי מפתחות ותיק ויצאתי.
גשם נעלם זה עתה, המדרכות הבריקו, שלוליות שיקפו שמים לבנים. צעדתי, בלי שים לב, ברחובחנות מוארת, ספרית, בית מרקחת. מול הסופר עמדה זקנה עם כלבת פודל קטנה, האכילה אותה בעדינות.
שבע שנים.
זה מה שחשבתי בדרך. שבע שנים לצידו, ולא ידעתי. או אולי לא רציתי לדעת? היו רמזים? התראות? שליחויות כמעט חודשיות. תמיד חשבתי שהוא באמת עובד, הרי זו העבודהרכש, פגישות, נסיעות. לא פקפקתי, לעולם.
טלפון שתמיד בכיסו. חשבתיהרגל.
השיחות על ילד שתמיד נטרפות בעדינות נחושהידעתי: גיל, עייפות, פחד מאחריות. רציתי להאמין, לחכות, להבין.
אבל כבר היה לו ילד.
קטן, שלוש. משמע, לפני ארבע שניםהיינו נשואים שלוש שנים. כבר שלוש.
ישבתי על ספסל בגינה קטנה בין כמה עצי תות, ללא עלים, רק ניצנים. שלפתי את הטלפון מהתיק, הנחתי ביד וחזרתי. מה אעשה כשיחזור אחרי חמישה ימים, עם מתנה קטנה, סיפור תורן מהנסיעה, פני תשוש? ישב על הספה, יפעיל טלוויזיה. ישאל: ‘איך היה?’
איך היה בעצם.
הבטתי בענפי התות. ניצנים מלאי חיים, מחכים שתתחיל אביב. שבוע חוםוהכול יפרח.
באותו רגע, לא חשבתי על בגידת בעל, לא על האישה ההיא, אפילו לא על הילד. חשבתי עלי. על תמר שחיכתה שבע שנים: דחתה, שמרה, הקשיבה בסבלנות, האמינה באהבה סבלנית שלא לוחצת. אז היא חיכתה.
נהיה לי קר. הסתובבתי הביתה.
שקט היה בבית. בדירה בלי יאיר אפילו השמש מסרבת לזרוח. ניגשתי לסלון, עמדתי רגע. כוננית הספרים: שלי רובם, אחדים שלו. נעלי הבית שלו ליד הכורסה. הפוך הכחול-ירוק שקניתי לו ליומולדת. החזקתי, הרגשתי. שמיכת צמר רכה, בחרתי בעצמי.
הנחתי בחזרה.
ניגשתי למחסן. במדף הכי גבוה קופסאות שלא נפתחו מאז המעבר, שלוש שנים. הבאתי כיסא, הורדתי קופסה. בפנים חפצים ישנים: מסמכים, אלבומי תמונות.
פתחתי אלבום התמונות, התיישבתי על הרצפה.
אני, בת שלושים, מחייכת, מסתכלת הצידה, לצידי חברים. הוריאמא ואבא בים, שניהם צעירים ומאושרים. אני עם נועה, חברתי, מחובקות בפארק. נועה הייתה אז ארבעים, אני קצת פחות. היום נועה בת חמישים ושש.
נועה. אצטרך להתקשר אליה. לא עכשיו.
החזרתי הכול, יצאתי מהמחסן, הלכתי להתרענן. הבטתי במראהעיניים עייפות, עור פנים טוב, אומרים לי תמיד. קמטים דקים, שיער כהה עם מעט שיבה, עד הכתפיים. אישה רגילה בת חמישים ושתיים.
בגידת בעל לא משאירה סימן מיד. בהתחלה רק מסתכלים במראה ואומרים: זו את. אשתו של יאיר, שחייתה שבע שנים באשליה. שהייתה בטוחה שהיא מחכה לילדכשהיה לו ילד ממזמן.
סגרתי מים, התחלתי להכין צהריים. צריך היה לפעול.
הארבעה ימים הבאים עברו במעין טריפולציה פנימית. מבחוץ הכול התקדםניקיתי, בישלתי, קניתי, דיברתי עם אמא, יאיר התקשר מהנסיעה. דיבר בנעימות, סיפר ‘מהלכים’, שאל ‘מה שלום’, עניתי ‘הכול רגיל, קניתי מגבת חדשה’. הוא צחק. צחקתי, וזה היה המפחידכמה קל היה לי לשקר.
אבל בפנים הכל עבר אחרת.
פירקתי. ניתחתי רגעים. כשחוזר מנסיעות רגיש מעט יותר, או טרוד. חשבתיעייף. עכשיו ידעתיחזר מאליהם.
חשבתי על האישה עם השיער הכהה. שלושים וחמש, צעירה, יפה כנראה, גזרה מלאה, תנועות בטוחותאישה שיודעת את מקומה. כמקום ליד בעלך.
ולילד. בן או בת? לא ראיתי. קטן, אדום סרבל. יאיר מעולם לא החזיק ילדים כך לידי. אמר פעם: ‘אני לא כל כך טוב עם ילדים קטנים’. האמנתי.
ביום השלישי התקשרתי לנועה.
נועה, תעברי אולי?
בטח. קרה משהו? את נשמעת…
בואי. אני אכין קפה.
נועה באה תוך שעה, גרה בשכונה. חברות כבר עשרים שנה, מאז שעבדנו יחד. אחר כך נפרדנו, היא עברה, אני שיניתי, קשר תמיד נשמרטלפונים, פגישות, קפה.
היא נכנסה. הסתכלה עלי.
תמר, מה קרה?
בואי למטבח.
סיפרתי לה הכול. בשלווה, בלי מילה מיותרת. נועה הקשיבה, לא קטע, רק פעם אחת הידקה ידי. בסוף שתקה רגעים ארוכים.
אלוהים, לחשה, אלוהים.
כן.
את בטוחה? ראית שזו הוא?
נועה, אני רואה את הרכב שלו כל יום, אני בטוחה.
מה תעשי?
אני חושבת.
תגידי לו ישירות?
אגיד. כשיחזור.
את אמיצה, שאת ככה שקטה, אמרה, אבל אל תעברי את זה לבד…
נועה, קטעתי, אני מסתדרת. לא רוצה רחמים. רק שתהיי איתי. זה כל מה שאני צריכה.
חיבקה אותי. חזק, כמו שרק חברות ותיקות יודעות.
אני איתך. כל שעה, בסדר?
תודה.
היא הלכה, שטפתי כלים, כיביתי את האור, הלכתי לחדר. נשכבתי לבושה, הבטתי בתקרה.
הרהרתישבע שנים בניתי משהו אמיתי. לא מושלם, אך אמיתי. שגרה שקטה, בוקר עם קפה ודייסה. חשבתיזה הבסיס, לא תשוקה חולפת, אלא השקט היומיומי של ‘ביחד’.
אבל בזמן שבניתי את ה’ביחד’ שליהוא בנה ‘ביחד’ אחר, חמש דקות מהבית.
חמש דקות.
עצמתי עיניים. בגשם מאוחר בחוץ, לא מדכא, גשם שנולד באביב.
יאיר חזר ביום החמישי אחרי הצהריים. דפק, אף שיש לו מפתח. פתחתי.
חזרתי, חייך בתשישות נעימה, הניח תיק, ניסה לגשת אלי.
רגע, אמרתי.
משהו בקולי עצר אותו.
מה קרה?
כנס, אני צריכה לדבר.
הוא ישב על ספה, אני בכורסה מולו, שולחן נמוך בינינו, עליו אגרטל עם נרקיסים עשויים מנייריצרתי משעמום פעם.
יאיר, אמרתי. ביום שנסעת, ראיתי אותך מהחלון. עמדת ליד הבניין הסמוך. שם הייתה אישה עם ילד, החזקת אותו.
השתתק. זה לא היה שתיקה של הכחשה, אלא של מי שיודע שאין כבר מה לומר.
יאיר.
תמר, אמר.
אני לא רוצה סצינות, קטעתי, שלווה חדה, לא צרחות, לא דמעות, לא הסברים. רק תשובה אחת. זה הילד שלך?
היסס.
כן.
הנהנתי. כבר ידעתי, עכשיו זה ברור.
בן כמה הוא?
שלוש.
אתם יחד הרבה זמן?
תמר, בואי לא…
אני שואלת.
הוריד ראשו.
חמש שנים.
חמש שנים. שנתיים לפני הילד. היינו נשואים שנתיים בלבד אז.
הבנתי, אמרתי.
לא התכוונתי לפגוע בך, זה פשוט קרה…
פשוט קרה, חזרתי, בלי ללעוג. חמש שנים, לא?
אני יודע מה את חושבת.
לא נראה לי.
תמר, אני…
יאיר, נעמדתי, אין צורך. ראיתי מספיק. ראיתי איך אתה מחזיק אותו, איך אתה מסתכל עליה.
אמרתי, והתפלאתילא דמעתי. לא רציתי. בפנים, כמו אוויר צלול אחרי סערה.
אני אלך לארוז קצת דברים. אדאג להשארות, אאסוף אחר כך.
לאן תלכי?
לאמא. אחר כך נראה.
תמר, חכי. אולי נדבר, הכל נסביר.
כבר הסברת.
נכנסתי לחדר. שלפתי מזוודה קטנה. ארזתי כמה בגדים, מסמכים, תמרוקים, בגדים תחתונים, סוודר חם, ספר מהשידה, תמונת אמא ואבא, בושם, מטען.
הוא עמד בדלת וצפה.
תמר, תדברי איתי. ככה לא נפרדים.
איך כן?
לא ענה.
סגרתי את המזוודה, עברתי לידו, התלבשתי: מעיל כחול, מגפיים נוחים, מזוודה ביד.
חזרתי, הורדתי את טבעת הנישואין והנחתי על יד האגרטל בנייר. בשקט, לא זרקתי.
הפרדתי את מפתח הבית מהמחזיק, הנחתי על שידת המסדרון.
תמר, אמר.
יאיר, עניתי. מאחלת לך רק טוב. באמת.
ויצאתי.
במעלית התבוננתי בעצמי בהשתקפות המראהעכורה, כמעט לא מזהה. המעלית נהמה, הקומה הראשונה, הדלת נפתחה.
קר היה. יצאתי עם המזוודה לכיוון התחנה. לאמא. ארבעים דקות באוטובוס לשכונה שלה.
בלי צעקות, בלי דרמות. לא ידעתי אז שמה שאזכור בעוד חודשים הוא דווקא הרוגע. לא כי קיבלתי, לא כי סלחתיכי זו הייתה החלטה שלי. מהלך שלי, לא תגובה. שמרתי על הכבוד לא עבורו, אלא עבור עצמי.
ברוח שעברה בתחנה סגרתי את המעיל עד הצוואר.
עבר שנה.
במהלך הזמן נדמה היה שהעיר לא השתנתה כלל. אותם עצי תות ברחוב הראשי, הפעם ירוקים וסבוכים. אותן חנויות, אותה בית מרקחת, אותה זקנה לפעמים עם הפודל. החיים בעיר קטנה זזים לאט, והבנתי שהאיטיות הזו לא רעה בכלל.
שכרתי דירת שני חדרים בצד השני של העיר, קומה שלישית, נוף לחצר. מתחת גרה בעלת הבית, מבוגרת, שמגדלת שם תותים ופרחים. את ריח הפרחים אהבתי מאודבאביב פותחת חלון מוקדם, נושמת רעננות, פשוט להיות.
פתחתי עסק קטן: סדנה. לא מיד, לא בחודש הראשוןבהתחלה בלבול, שיחות ארוכות עם אמא, טלפונים עם נועה, פגישות עו”ד. ואז, בסתיו, המתח התפוגג, והזכרתי לעצמי את הנרקיסים מנייר.
אהבתי תמיד ליצור במו ידיי. לסרוג, לתפור, לפסל, לקלועתחביב. לפתע באוקטובר החלטתילמה לא ברצינות?
התקשרתי לנועה.
נועה, רוצה לפתוח סדנה.
סדנה למה?
עבודות יד: קישוטי בית, עיצוב חומרים. אני יודעת לעשות המון, יש לי חסכונות, אנסה בקטן, חדר בודד, בינתיים לבד.
בטוחה?
כן.
נועה שתקה, ואז אמרה:
האמת, לא מפתיע אותי.
מצאתי מקום מהר. חדר קטן בבניין ותיק במרכז, בעל הדירה רק רצה שלא יעמוד שומם. צבעתי קירות בלבן, תליתי מדפים, קניתי תאורה טובה. קראתי לזה בפשטות: “הסטודיו של תמר”.
בהתחלה באו שכנות, מכרות, חברות של אמא. קנו זרי פרחים, לוחות עץ, נרות בעבודת יד, תחתיות סרוגות. מישהו כתב על זה בצ’אט השכונתי, הגיעו עוד ועוד, בעדינות. מספיק לכסות שכירות. מספיק להיות רגיעה.
אבל הדבר העיקריכל בוקר התעוררתי בידיעה: היום שלי שייך אך ורק לי. לבד אני מחליטהמה ליצור, מתי לפתוח, עם מי לדבר. התחושה הפשוטה אך העצומה הזאת, לא אפשרתי להסביר אותהפשוט בוקר שלי, הקפה שלי, השגרה והלב שלי.
בדרך כלל לא חשבתי על יאיר. לפעמים ריח של טבק מוכר ברחוב או מעיל בחלון ראווה העירו זיכרוןנשארה בי עצבות שקטה, כמו צל עבור מה שלא קרה. הילד שלא נולד. השנים שהלכו לחכות.
אבל הייתה זו עצבות שניתן לשאת.
ערב אחד, באביב, בדיוק שחלפה שנה, חזרתי הביתה מהסדנה. אור בין הערביים, ריח תותים, גשם. בדרך חלפתי ליד בית קפה קטן, על המדרכה ניצב גבר, מבוגר מעט ממני, שיער כסוף, עיניים טובות.
תמר? קרא, זו את?
נעצרתי, השתהיתי רגע.
דב?
לא ייאמן! חיוך רחב, עברו עשרים שנה, אולי יותר, מאז עבדנו יחד!
דב לוין. עבדנו פעם יחד, בעולם ישן אחר. מאז נפרדו הדרכים.
עשרים שנה בערך, אמרתי.
מה שלומך?
בסדר. אתה?
גם, עברתי לכאן לפני שלוש שנים, הספיק לי העיר הגדולה. את פה מזמן?
תמיד הייתי פה.
רוצה קפה? הצביע על בית הקפה, יש לי זמן לחברות ישנות.
חשבתי רגעביתי, עבודה שמחכה, אבל למה לא.
בסדר.
התיישבנו ליד החלון. קפה לו, קפוצ’ינו לי. סיפר על עצמועבודות, נישואים, גירושין, עוד נישואים, לא הלך, גיחך בנעימות, ללא ציניות.
ואת? היית נשואה, לא?
כן. נגמר לפני שנה.
היה קשה?
החזקתי את הכוס, התחממתי.
כן, קשה, עניתי. אבל יש דברים שאתה יוצא מהם פצוע, ואז מבין: טוב שקרה. לא כי היה רע, אלא כי עכשיו טוב יותר.
השתנית?
חשבתי.
אולי לא. אולי פשוט נהייתי יותר אני.
דב הנהן, הביט בי.
ומה את עושה?
סטודיו. עבודות יד לעיצוב הבית. עסק קטן.
באמת? תמיד היית כזאתיצירתית, אני זוכר עבודות על השולחן שלך.
זוכר?
בטח, היה לך אגרטל מזכוכית צבעונית…
מבקבוק בושם שצבעתי, צחקתי.
שקט נעים.
את מרוצה? שאל פתאום.
הבטתי החוצה. השמים החשיכו, מנורות זהב נדלקו, אנשים עברו לאיטם.
‘מרוצה’? זו מילה קטנה מדי. אני לא יודעת להסביר.
נסי.
אני קמה כל בוקר, הולכת לסדנה, עובדת. לפעמים למכירה, לפעמים לעצמי. כל יום נוצר משהו חדש, בידי. זה לא מישהו נתן ולא מישהו ייקחזו אני. זה לחיות, נראה לי.
דב חייך.
כן. נראה לי שככה זה.
האור ברחוב רך וצהוב. בקפה ניגנה מוזיקה ישנה בנמיכות. שארית קפה כבר כמעט קריר.
דב, אני אלך, אמרתי, מחר יש לי בוקר עמוס.
בטח. שמחתי.
סטודיו שלך נקרא?
“הסטודיו של תמר”.
פשוט, צחק.
אני פשוטה.
לא מסכים.
נפרדנו ליד הדלת. הלכתי בשביל שלי, הוא לשלו. לא הסתכלתי אחורה.
בבית היה שקט. הפרחים בגינה כבר נסגרו, אבל פתחתי חלון בכל זאת. אוויר אפריל, רענן ולח.
שפכתי לעצמי תה, התיישבתי עם הגרביים ביד: פקעת צמר ירקרק, פסטל, ורוד בהיר. מוטות עץ דקים. פרשתי על שולחן, דמיינתי איך אארוג פומפונים שיתנענעו ברוחמובייל לחדר תינוק.
הקומקום שרק.
מזגתי תה, ניגשתי לחלון. הבטתי לחצר האפלה, בעצים, באור צהוב מהבניין ממול. אי שם עברה מכונית.
חשבתיהחיים אחרי הגירושין לא היו אסון, לא התרסקות. רק חיים חדשים. חמישים ושתיים, דירה קטנה שלי, עסק קטן משלי, עיר מוכרת וקרובה ללב. קטנה אולי לאחריםאך הכל שלי.
כל כוס קפה בבוקרשלי. כל החלטה לאן ללכת, במה לעסוק, את מי לחבק ואת מי לא. כל פומפון מצמר.
בחוץ הרוח נגעה בעלווה, בשקט, ברוך. אי שם מתרחש גשם.
אחזתי את הספל בשתי ידיים, הבטתי אל הלילה וחשבתימחר חייבים לקנות עוד צמר בז. בקשות ממשיכות לבוא.
וצריך גם מגבת חדשה למטבח. ההיא כבר ממש דהויה.
