מה שקיצרת, לא תשיב
כשהיא הציגה לחברותיה את תמונות החתונה, אמרה נעמה בצחוק:
או, כמה סבלתי בשמלה הזו! אמנם יפה מאוד, אבל כבדה ומסורבלת להפליא! בפעם הבאה שאתחתן, אבחר שמלת כלה אוורירית וקלה.
כולם היו בטוחים שנעמה מתבדחת, ופרצו בצחוק יחד איתה. ואכן, זאת הייתה רק בדיחה. הקרובים ידעו שנעמה התחתנה מכל הלב, מתוך אהבה הדדית. זה קרה במהלך חופשה באילת נעמה בת 21, ירון בן 28.
אוגוסט, ים כחול וחמים, יין גפנים משובח, שמים זרועי כוכבים כל אלה יצרו רומנטיקה חלומית, שנישאה עד לרישום במשרד הפנים. לפני כן, ירון עוד התגרש מאשתו השנייה, ונעמה עזבה את תל אביב ועברה לעיר מולדתו, חיפה.
חיפהתל אביבחיפה. בנתיב הזה נסעה נעמה במשך עשר שנים, עד שהפך למוכר עד כאב.
אבל זה קרה אחר כך. בתחילה, הזוג הצעיר נאלץ לשכור דירה, כי ירון השאיר את דירתו לאשתו השנייה, שאיימה בתרחישים קיצוניים אם יעזוב אותה.
בהתחלה, גרושתו של ירון לא הפסיקה להטריד, אך עם הזמן נרגעה. אולי הבטיח לחזור, מי יודע? בירון, מכל מקום, לא אהב להזכיר את נישואיו הראשונים, שהחזיקו שנה וחצי בלבד, ואף עזר לאשתו להינשא לחברו הטוב בהמשך.
הנישואים השניים החזיקו מעמד קצת יותר שלוש שנים הספיקו לירון להבין שבחירתו זו לא הייתה מתאימה. היא לא חפצה בילדים, ואף כינתה אותם “גוזלים אנושיים”.
נעמה לא התרגשה מכל אלה. היא הייתה בטוחה בעצמה, שאפתנית וידעה את ערכה. ירון העריץ אותה אם קנה לה פרחים, זה היה בזר ענקי, ואם זו הייתה מתנה, אז בשלושה צבעים. אם מדברים על נעליים, עבורה אפשר היה למלא ארון שלם.
ירון לקח אותה ללונדון, לפריז, ואפילו לקרואטיה. כדי להרחיב אופקים ולאגור כוחות לפני הלידה הראשונה.
בקרוב נולדה בתם, יעל. ירון קנה והכין עבורן בית חדש, ודאג לכל פרט. הן היו נסיכותיו.
חגגו חנוכת בית, הכנסת את יעל לגן, ונעמה החלה להשקיע בלימודיה. אך היא רצתה ללמוד דווקא בתל אביב, שם המשפחה וחברות ילדות. בעיר האהובה עליה, ליד ספסלי הדגניה, הרגישה רגועה.
את יעל הייתה משאירה אצל חמיה, שאהבה אותה כבת. למשך הסמסטרים, חייתה נעמה בתל אביב. ירון, שלא היה רגוע, היה מגיע שוב ושוב במפתיע, פתאום נתקל בה ברחוב כדי לוודא שאיש לא גונב את ליבה.
נעמה, בפנים, רק ניסתה לברוח מהאחריות שבחיי הנישואים. הלימודים נראו לה מקלט מהמדיח, מהבישולים ומהשגרה האפורה. היא הרגישה שהחיים קצרים ולא מובנים ולמה בעצם עליה להקריב את שאיפותיה?
כעבור זמן, ארנקה של נעמה התמלא בשלושה תארים כולם בהצטיינות. היא התמחתה בפסיכולוגיה, ונשאה את מסמכיה בדרכה מראיון לראיון, בחיפוש אחר עבודה. ירון התנגד:
יש לנו מספיק כסף, למה לעבוד? כבר אשתגע מלחכות לך כל היום! נעמה, בואי נביא עוד ילד בן, או בת, לא משנה, רק שתשארי איתי.
נעמה לא רצתה עוד ילד. מבחינתה כבר מילאה את ייעודה ילדה בת ונתנה לירון אושר. מה עוד צריך?
חמותה, שראתה את התלבטויות נעמה, הציעה שיושאר יעל עמה עד שנעמה תתבגר.
נעמה, בלי היסוסים, הסכימה. ונסעה לתל אביב מבלי לעדכן את ירון. אתקשר מהדרך, חשבה.
אך כשהגיעה לתל אביב, חיכה לה ירון. הוא כבר הכיר את הדרכים שלה.
נעמה, איפה יעל? למה את כאן ולא בחיפה? יש לך מישהו אחר? שאל בכעס.
ירון, די, אין לי אף אחד. פשוט משעמם לי איתך, אתה מבין? אני רוצה חירות! ענתה בשקט.
להיפרד ממני ומבתך? איפה האהבה שלנו? התפוגגה? אולי את עוברת משבר? נעבור אותו יחד, ילדה שלי, ניסה ירון להרגיע.
לא נעבור שמה נעמה קץ.
ירון רץ לחמותו לבקש עצה, אולם היא השיבה: מה לי כי אלין? תפתרו ביניכם. נעמה כמו סלע לא תזיז אותה.
ירון שב לחיפה, מבולבל. מה עליו לעשות? איך מחזירים אישה ומשפחה? הרהורים ללא סוף.
נעמה לא חזרה, רק ענתה בקרירות על שיחותיו. “הכול בסדר אצלי”.
הזמן חלף ירון החליט למכור את ביתו, לקחת את יעל ולעבור לתל אביב. להציל את המשפחה.
נעמה קיבלה זאת בקרירות, טענה שלא נכון להוציא את יעל מבית הספר ומחברותיה, וסבתא יעל תכעס.
ברור שכל אלה היו רק תרוצים. נעמה הייתה מאושרת וחופשית, פתחה עסק בתחום התפירה, שָכרה דירה קטנה, הייתה לה חבורה של מעריצות לא היה לה זמן להשתעמם. ופתאום בעל, ילדה בשביל מה?
נעמה רצתה למחוק את חייה הקודמים. עמדה עליה כפצח קשה. כל מה שהתרחש לו נדמה היה כתסריט של אישה אחרת.
ירון לא ויתר עבר עם יעל לתל אביב, בתקווה להשיב את שניהם, את הבית שהיה פעם. היה הולך לקראת נעמה על דרכה, מביא את יעל, הדומה לה עד מאוד, אך הכל לשווא. נעמה הייתה קפואה. ולאחר זמן, דרשה גט סופי:
ירון, פשוט עזוב אותי! נתגרש, ויעל תוכל לבוא אלי אם תרצה.
יעל כבר בת 11. היא הייתה קרובה לאביה ולסבתה, אהבה את אימה, אך לא הבינה מדוע וויתרה עליה מרצונה.
החיים חלפו. כל אחד קיבל את חלקו.
ירון חדל לדוג דגים מים מת. הבין ללבו של נעמה, אך לא הצליח להגיע אליו.
הגורל זימן לירון אישה חדשה פשוטה, שעמדה יציב על הקרקע. לה לא נזקקו מסעות לחול, ולא פרוות, וגם לא נעליים במאות: “מגפיים לאבני חורף, גופיה עבה לסובב אחרי הצאן ולגדל את הבנים.” אלה היו כל משאלותיה.
לירון היה טוב, נעים ושקט בחברתה החדשה (“היכן שהפשטות שם מאה מלאכים, היכן שהתחכום שם אף לא אחד”). לא עבר זמן ונולדה להם בת משותפת ירון גילה את משמעות האושר, הפעם באמת. את שלושת הנישואים הקודמים שלו בחר לא להזכיר כלל.
נעמה, בסופו של דבר, מתגוררת עם אמה בבית אמא. אחד השותפים לעסקה הבטיח לה זהב והררי שמיים, ובסוף רוקן את כיסה. העסק, עם התפירה, קרס. גם השותפים נעלמו. נשארה מורה ליועצת פסיכולוגית בבית ספר, מקצוע שלמדה בו כל-כך הרבה שנים. היא אינה מתחרטת על דבר, אך יודעת: בנפשה של כל אחת נסתרים עומקים בלתי נדלים. אולי עוד יפעם בליבה של ציפור השמיים ניצוץ של חרטה? מי יודע
יעל התבגרה, נישאה, גרה אצל סבתא בחיפה, בבית בו התבגרה. ביום חתונתה לבשה יעל שמלת כלה אוורירית וקלה, שאמא נעמה העניקה לה במתנה.
כי לא משנה כמה ננסה לקצר או להתחכם בדרכנו, תוצאות הבחירות שלנו ילוו אותנו ומה שקיצרנו, לא נשיב. בחיים, ערכו של חיבוק, עבודה פשוטה, ואהבת אמת עולה על כל שמלת ערב או הבטחה נוצצת.
