Увиденное за окном кухни
דני, כבר קיפלת את החולצות הנקיות? ראיתי ששניים מהן עדיין בערימה אחרי הגיהוץ.
ענת, אני אסדר לבד, אל תדאגי כל כך.
אני לא דואגת, רק שואלת. מתי אתה יוצא לדרך?
אחרי הצהריים. כנראה בסביבות שלוש.
ענת עמדה ליד הכיריים וערבבה דייסת שיבולת שועל, אף על פי שכבר מזמן לא רצתה לאכול אותה. הידיים שלה המשיכו לעשות דברים מוכרים, בזמן שהראש שלה היה שקוע בדאגות אחרות. מהחלון הפתוח זרם פנימה אוויר לח של תחילת ניסן, טיפות גשם נקוו מהגג ונפלו בקצב קבוע, פִּטְ-פַּט-פִּט, והקול הזה, מסיבה כלשהי, העצבן אותה היום במיוחד.
לכמה ימים אתה נוסע?
כרגיל, ארבעה-חמישה ימים. אולי יותר, אם הפגישות יתארכו.
הבנתי.
היא מזגה את הדייסה לשתי קערות, הניחה לפני דני את הספל הגדול שלו, מזגה קפה, הוסיפה חלב, בלי לשאול הרי כבר שבע שנים היא יודעת בדיוק איך הוא אוהב. שתי כפיות סוכר, הרבה חלב. כמעט קפה בצבע בז’.
דני ישב אל השולחן, עיניו דבוקות לטלפון. הוא כמעט תמיד הביט בטלפון בארוחת הבוקר. פעם, ענת ניסתה לנהל שיחה, אפילו נעלבה, אבל עם הזמן פשוט השלימה עם זה: יש ריטואל קפה של בוקר עם הטלפון, ואי אפשר לשנות.
תקשיב, דני, אמרה והתיישבה מולו. הנה שוב אתה נוסע. רציתי לדבר על משהו.
כן? הרים אליה עיניים, אבל לא הניח את הטלפון.
קבעתי תור ליעוץ. לד”ר מירב שטרן. את מכיר, סיפרתי לך, רופאת נשים. אני רוצה לעבור שוב על הכול על הילד.
דני הניח את הטלפון על השולחן עם המסך כלפי מטה. סימן רע. תמיד כשהנושא לא נעים לו, הוא הופך את הטלפון.
ענת. כבר דיברנו על זה עשרות פעמים.
אני יודעת, אבל אני רוצה לדבר שוב.
שוב מה? את יודעת בת כמה את? אני לא אומר את זה לרעה, את נראית מצוין, אבל…
אני בת חמישים ושתיים. זה לא גזר דין.
ענת, אמר את שמה ברכות מחליטה, כשלמורה שמבקש מתלמידה לעצור בשאלה מיותרת.
טוב, אמרה. בסדר.
היא נטלה כפית והתחילה לאכול. הדייסה כבר לא חמה, וטעמה חיוור, אך היא המשיכה. בחוץ המשיכו הטיפות לנשור מהגג. דני חזר לטלפון.
אחר כך סיים, הודה לה, עבר לחדר כדי לארוז. ענת שטפה כלים וחשבה על אותו ויכוח שחזרה עליו עשרים פעם בשבע שנים. תמיד קיבלה את אותה תשובה בעטיפה קצת אחרת: “נחכה, נעמוד על הרגליים”, “עבודה מסובכת עכשיו”, “את כבר לא צעירה, תחשבי על הבריאות.” שבע שנים. התחתנה בגיל ארבעים וחמש, כשעוד היה נדמה שיש מספיק זמן. להספיק. שדני הטוב, היציב, הרגוע עוד ירצה, רק צריך לתת לו זמן.
היא ניגבה את ידיה במגבת המטבח, זו עם התרנגולים הרקומים שתלויה כבר שלוש שנים, וחשבה שצריך חדשה זו כבר דהתה לחלוטין.
דני הופיע במסדרון עם תיק נסיעות.
זהו, אני כמעט מוכן. לא ראית את הסוודר האפור שלי?
כן, בארון, מדף שני מימין.
נכון. התרחק להוציא והדלת חורקת. מצאתי!
התארגן, סגר מעיל. היא עזרה לו לסדר את הצווארון, כרגיל. הוא נשק ללחייה.
להתראות. אתקשר בערב.
טוב. סע בזהירות.
תמיד.
הדלת נטרקה. ענת נותרה לבד במסדרון, שומעת את המעלית ואת הדלת הראשית נסגרת. אחר כך שקט מוחלט.
היא חזרה למטבח, מזגה לעצמה עוד קפה, ונעמדה ליד החלון. הוא פנה לא לרחבת הבניין אלא לרחוב הצידי, איפה שמכוניות חונות לאורך המדרכה. סובארו אפורה של השכן מהקומה השלישית, פיג׳ו ישנה, עוד שתיים. אוויר ניסני, שמיים דהויים באפור, והאור שטוח, חסר צללים.
הסובארו של דני עמדה מול הבניין הסמוך.
ענת מצמצה. הסתכלה שוב לא, לא דמיינה. המספר היא יודעת בעל פה. זה הרכב שלו. אבל למה הוא שם? הרי זה עתה יצא, בדרך לנסיעת עבודה.
אולי נכנס לבקר מישהו? להיפרד? אבל הם לא בקשר קרוב עם השכנים, רק שלום במעלית.
היא הניחה את הספל והמשיכה לצפות.
חולפות עשר דקות. הרכב עומד.
אחר כך יצאה מהכניסה הסמוכה אישה צעירה לא יותר משלושים וחמש. מעיל כחול, שיער כהה אסוף, על הידיים ילדה קטנה שלוש בערך, אולי קצת יותר, בקפוצ׳ון אדום וכובע עם פונפון. האישה אמרה לה משהו, חיבקה קרוב, הילדה נצמדה אליה עם ידיים קטנות.
ענת התבוננה בהן ועדיין לא הבינה. רק ראתה.
ואז דלת הנהג נפתחה. דני יצא.
הוא התקרב לאישה, קיבל את הילדה לידיו, הניף גבוה והיא צחקה, ענת לא שמעה את הצחוק דרך הזכוכית אבל ראתה את הראש נזרק אחורה. דני הצמיד אותה אליו, משפשף את לחיו בכובע שלה, אחר כך הוריד. אמר משהו לאישה. היא ענתה. הוא החזיק בידה ונשק לה על גב היד.
נשק לה על היד.
ענת עמדה ליד החלון וחשבה איך משהו יורד בה לאט-לאט, לא נשבר, רק שוקע כאילו שיש לה פנימית מדף בבית החזה, שעליו עמדו דברים, ועכשיו, בשקט, הכל מחליק ממנו. בלי רעש.
היא לא התרחקה מהחלון. רק הביטה: דני עוד פעם מחבק את הילדה, האישה מסדרת לה את הכובע. הם נפרדו. הוא נכנס לרכב ונסע.
האישה והילדה עמדו עוד רגע, אחר כך הילדה משכה אותה והן התרחקו.
ענת לבסוף התרחקה מהחלון, התיישבה על שרפרף ובחנה את ידיה. ידיים רגילות, קצת עייפות, עם טבעת נישואין על האצבע.
היא חשבה שהקפה שלה כבר התקרר לגמרי.
קמה, שפכה את מה שנשאר לכיור והזרימה מים חמים.
היא ידעה שעליה לחשוב. אבל קודם כל היה עליה לעשות משהו עם המדף השוקע הזה, כי ידעה אם עכשיו תיתן לעצמה לבכות, להרים טלפון, לצעוק, זה לא נכון. לא כי אסור לבכות, אלא כי עוד לא ידעה את כל האמת. ראתה חלק, אבל לא את הכול.
אם כי האמת את הכול כבר הבינה.
היא לבשה את מעיל הגשם הכחול מהמתלה, לקחה מפתחות ותיק ויצאה מהדירה. הייתה זקוקה לאוויר, סתם ללכת, בלי לדעת לאן.
בחוץ היה לח. אספלט מבריק מגשם, שלוליות משקפות שמיים דהויים. ענת הלכה ברחוב הראשי, לא מבחינה במה שסביבה. חולפת על פני המכולת, המספרה, בית המרקחת. ליד דלת בית המרקחת עמדה קשישה עם כלב קטן והאכילה אותו בעדינות מכף ידה.
שבע שנים.
זה מה שעבר לה במחשבות. שבע שנים חיה לצד גבר, ולא ידעה. או לא רצתה לדעת? האם היו סימנים? משהו שראתה והתעלמה ממנו?
נסיעות עסקים. תכופות, כמעט כל חודש. היא תמיד שוכנעה שהוא באמת עובד. העבודה של דני דרשה מגעים, נסיעות. אף פעם לא הטילה ספק. אף פעם.
טלפון שתמיד היה בכיסו חשבה שזה הרגל.
שיחות על ילד שסגר בכל פעם בעדינות, באדיבות, אך בנחישות מוחלטת. היא חשבה גיל, עייפות, פחד מהתחייבות. האמינה שתבין, תמתין.
ולו כבר היה ילד.
ילדה קטנה, שלוש בערך. כלומר, זה נסחב כבר ארבע שנים. היו אז שלוש שנים נשואים. עדיין ההתחלה.
ענת נעצרה עצמה ליד ספסל בכיכר קטנה, עצי תאשור עם ניצנים בלבד. התיישבה. הוציאה את הטלפון מהתיק והחזירה חזרה לא הייתה מסוגלת עכשיו.
מה יהיה כשיְחזור? יחזור בעוד ארבעה, חמישה ימים, עם מתנה קטנה, סיפור שגרתי על פגישות עבודה, מראה עייף. יתיישב על הספה, ידליק חדשות. ישאל: “נו, איך היה?”
והיא איך היה, בכלל?
היא התבוננה בניצנים על העצים. עוד שבעה ימים, הכול יהפוך ירוק.
למרבה הפלא, לא חשבה על הבגידה שלו, לא על האישה ההיא עם השיער הכהה ולא על הילדה בקפוצ׳ון האדום. חשבה על עצמה: על ענת שהמתינה שבע שנים, שדחתה, קיוותה, האמינה שאהבה אמיתית סבלנית, שלא צריך ללחוץ, רק להמתין.
היא חיכתה.
נהיה לה קר. סגרה את המעיל והלכה הביתה.
הבית שקט. דירתה בלעדיו תמיד הייתה שקטה יותר, למרות שהוא מעולם לא הרעיש, לא הלם בדלתות. פשוט היה בה נוכחות, חום ביתי. עכשיו לא היה.
פסעה אל החדר, עמדה באמצע, סקרה: מדפי הספרים שקראה, וכמה שלו. הכפכפים שלו ליד הכורסה. שמיכה קַרמצית, בכחול-ירוק זו היא קנתה לו ליום הולדת שנתיים קודם.
החזירה את השמיכה למקום.
נכנסה למחסן. על המדף העליון היו קופסאות שמעולם לא פרקה מאז שעברו לגור יחד. שלוש שנים עמדו שם. היא הורידה אחת בתוכה חפצים ישנים: ספרים, תיקיות מסמכים, קופסת תמונות.
נטלה חבילת תמונות והתיישבה על הרצפה במחסן.
הנה היא, בגיל שלושים. דקה, מחייכת, מביטה הצידה. לידה חברים לא זוכרת מי. הנה ההורים על חוף הים בדרום, שניהם צעירים. ענת מחובקת עם חברתה רותי, בפארק, שתיהן צוחקות. רותי מבוגרת ממנה בכמה שנים היום כבר חמישים ושש.
רותי. צריך להתקשר לרותי. אחר כך.
החזירה את התמונות, קמה, הלכה לשטוף פנים באמבטיה. הביטה במראה: עיניים עייפות, עור טוב תמיד אמרו לה כך. כמה קמטים עדינים, שיער כהה עם שיבה, עד הכתפיים. אישה רגילה בת חמישים ושתיים.
בגידת בעל לא מוטבעת מיד. קודם מסתכלת על עצמך ואומרת: אזזוֹ האישה שהיוותה לאיש שבע שנים אשליה. זו שהמתינה לילד, וּלבעלה כבר יש ילדה מאחרת.
סגרה את הברז, חזרה למטבח להכין ארוחת צהריים. צריך להעסיק את הידיים.
ארבעת הימים הבאים חלפו כשהיא מתפקדת על אוטומט. הכל רגיל מבחוץ: בישלה, ניקתה, קנתה בסופר, התקשרה לאמא. דני התקשר בערב, כמו שהבטיח. דיבר רגיל, סיפר על העבודה, שאל: “מה שלומך?”. היא ענתה: “בסדר, קניתי מגבת חדשה למטבח.” הוא צחק. גם היא צחקה וזה היה מפחיד: כמה קל היה לה להגיב ככה.
אבל בפנים ניהלה חיים אחרים.
חשבה. ביסודיות, אחת אחת מחברת תאריכים, מביטה לאחור. אותם ערבים שדני חזר מהנסיעות לפעמים היה רך יותר, לפעמים מוסח דעת. חשבה: עייף. עכשיו יודעת: חזר משם, מהם.
הרהרה באישה עם השיער הכהה, הצעירה. יפה? כנראה. בטוחה. זו אישה שיודעת את מקומה, ליד דני.
והילדה בן או בת? לא בטוחה בכלל. קטנה, בקפוצ׳ון. דני אף פעם לא כך עם ילדים אצלה. תמיד אמר “אני לא ממש מסתדר עם קטנים.” והיא האמינה.
ביום השלישי התקשרה לרותי.
רותי, את פנויה לקפה?
בטח, מה קרה? הקול שלך…
פשוט בואי. אכין קפה טוב.
רותי הגיעה תוך שעה. גרה ברמת אביב, קרובה אליה, שתיהן פוקדות את אותו מרכול. חברות כבר עשרים שנה, מאז שעבדו יחד. החיים הפגישו ופירדו, אבל נשאר קשר, שיחות, מפגשים, קפה משותף.
רותי נכנסה, תלשה מעיל, התבוננה בענת.
ענת, משהו קרה.
בואי, נכנס למטבח.
היא סיפרה הכול. בשקט, בלי תיאורים מיותרים. רותי הקשיבה, לא הפריעה, רק פעם אחת אחזה בידה. כשענת סיימה, רותי נשארה שקטה רגע.
אלוהים, אמרה לבסוף.
כן.
את בטוחה? בטוחה שזה היה הוא?
רותי, אני מכירה את המכונית והאיש שלי שבע שנים.
מה תעשי?
חושבת.
דברי איתו, לפחות?
אדבר. כשיחזור.
את חזקה, ענת. אבל את לא צריכה להיות לבד עם זה…
רותי, קטעתי אותה. אני מסתדרת. אני לא צריכה רחמים, רק שתהיי איתי. את כאן, תודה.
רותי חיבקה אותה חיבוק ישן של חברות ותיקות.
אני איתך, תמיד. כל שעה, שמעת?
שמעתי.
רותי הלכה כשכבר החשיך. ענת שטפה כוסות, כיבתה אורות, נכנסה לחדר, נשכבה על המיטה מעל השמיכה, בבגדים. התבוננה בתקרה.
חשבתי על כך שבע שנים היא בנתה משהו שחשבה שהוא אמיתי. לא מושלם, אבל אמיתי: שגרה, הרגלים, בוקר עם קפה ודייסה. האמינה שזו התשתית לא תשוקה, אלא ה”ביחד” השקט הזה.
והסתבר שבזמן שהיא בנתה הוא בנה “ביחד” אחר. חמישה צעדים מהבית שלה.
חמש דקות הליכה.
עצמה עיניים. בחוץ נשמע גשם אביבי, שקט, לא עגום.
הוא חזר ביום החמישי, בצהריים. צילצל בפעמון, למרות שיש מפתח. ענת פתחה.
הגעתי, חייך, עייף, ביתי. הניח תיק, שלח יד.
שניה, אמרה.
משהו בקולה בלם אותו.
מה קרה?
כנס לחדר. אני צריכה לדבר איתך.
התיישבו. הוא על הספה, היא ממול, בכורסה. ביניהם שולחן קטן, ועליו אגרטל נייר עם צבעונים שיצרה פעם, סתם ככה בערב שקט.
דני, אמרה. באותו יום, כשיצאת, ראיתי אותך מהחלון. עמדת ליד הבניין ממול, הייתה שם אישה עם ילדה, החזקת אותה בידיים.
הוא שתק. לא הכחשה, לא תירוצים שתיקה אחרת.
דני.
ענת, אמר אחרי רגע.
אני לא מחפשת סצנה, קטעתי. בקור רוח, למרות שבעמקי הבטן היה זמזום של חוט חשמל. לא צריכה בכי או צעקות. רק תשובה. זו הילדה שלך?
השתהות.
כן, אמר.
היא הנהנה. הנה, האמת, סופית.
בת כמה היא?
שלוש.
איתה… מזמן אתם?
ענת, לא…
אני שואלת.
הוריד מבט.
חמש שנים.
חמש שנים. כלומר, שנתיים טרם הילדה, כשהיו נשואים רק שנתיים.
מובן, אמרה. מובן.
ענת, לא התכוונתי לפגוע… זה קרה…
זה קרה, חזרה, לא בלעג. חמש שנים “קרה”.
אני מבין מה את חושבת.
בספק.
ענת, אני…
דני, קמה. אל תסביר. לא צריך. ראיתי מספיק. ראיתי איך אתה אוחז בילדה, איך מסתכל עליה ועליה.
ולראשונה הבינה היא לא בוכה. לא רוצה לבכות. בפנים היה משהו כבד וצח כאוויר אחרי סערה.
אני הולכת לארוז. רק דברים עיקריים. השאר אשאיר, אקח מתי שנסכים.
לאן תלכי?
לאמא שלי. אסתדר אח”כ.
ענת, רגע, אפשר לדבר. אני אסביר…
כבר הסברת.
נכנסה לחדר שינה. שלפה את המזוודה הקטנה. כמה סטים של בגדים, מסמכים, קוסמטיקה, תחתונים, גרביים, סוודר עבה ליתר ביטחון. ספר מהשידה. תמונת אמא ואבא במסגרת עץ. בושם אהוב. מטען לטלפון.
הוא עמד בפתח החדר.
ענת, דברי איתי. לא ככה.
מה זה “ככה”?
פשוט ללכת בלי מילה.
איך כן?
לא ענה.
היא סגרה את המזוודה, חלפה על פניו למסדרון, לבשה את המעיל. מגפיים הנוחות. לקחה את המזוודה.
חזרה שניה לסלון, הוציאה את טבעת הנישואין, הניחה ליד האגרטל עם הצבעונים. בזהירות.
בעודה במבואה, הסירה את מפתח הדירה מהצרור והניחה על השידת כניסה.
ענת, אמר.
דני, ענתה. אני מאחלת לך רק טוב. באמת.
ויצאה.
במעלית הביטה בדמותה בשערי המתכת מטושטשת, כמעט לא מזהה את עצמה. המעלית זמזמה. קומה ראשונה.
בחוץ היה קריר. יצאה עם המזוודה, עמדה רגע להתאפס. הלכה אל התחנה. צריכה לנסוע לאמא. אמא שלה בשכונת רמת החייל, ארבעים דקות באוטובוס.
בלי דרמות. בלי צעקות. היא עוד לא ידעה, שרק חודשים אחר-כך, תיזכר בזה כמשהו חשוב באמת: איך יצאה בשקט, לא מתוך כניעה, לא בשביל לסלוח, אלא כי זו בחירה שלה, צעד שלה. שמרה על כבודה לא בשבילו, אלא בשבילה.
בתחנה נשב רוח. סגרה מעיל עד הסוף.
עברו שנה.
העיר הקטנה לא השתנתה הרבה. אותם עצי תאשור ברחוב הראשי, כבר עם עלים מלאים וירוקים. אותם חנויות, אותה בית מרקחת בצומת. אותה קשישה לפעמים מטיילת עם כלבה. החיים בעיר קטנה זורמים לאט, וזה, הבינה ענת, לא דבר רע.
היא שכרה דירת שני חדרים בקומה שלישית, חלונות לנוף של גינה. הגינה שייכת לבעלת הבית המבוגרת שגרה מתחתיה, מגדלת תותים ופלוקסים. ריח הפלוקסים בקיץ נעשה אהוב עליה, פותחת חלון מוקדם, סופגת ריחות.
היה לה עסק קטן: פתחה סדנת יצירה. לא מיד קודם הייתה הנפילה, שיחות עם אמא, טלפונים לרותי, כמה פגישות אצל עו”ד גירושין. בסתיו, כשהכל התבהר בפנים, נזכרה בצבעוני-הנייר.
היא תמיד עשתה ידיים. סרגה, תפרה, פיסלה, אפילו סדנה לקליעה נרשמה פעם. תמיד “בשביל הכיף”, לא ברצינות. אבל פתאום, באוקטובר, שאלה למה לא?
התקשרה לרותי.
רותי, בא לי לפתוח סדנה.
איזו סדנה?
עבודות יד. עיצוב לבית, תכשיטים. אני יודעת לעשות הרבה.
את חושבת על כסף? שכירות, חומרים…
יודעת. יש קצת חסכונות, אתחיל קטן, חדר, לבד.
את רצינית?
לגמרי.
רותי שתקה.
את יודעת מה, אמרה, איכשהו לא מפתיע אותי.
מצא מיקום מהר חדר קטן בבניין ישן במרכז, שהבעלים שמח שיש דייר. ענת צבעה בלבן, תלתה מדפים, קנתה שולחן עבודה ותאורה טובה. קראה לחנות בפשטות: “הסדנה של ענת”.
בהתחלה הגיעו מכרות, שכנות, חברות של אמא. קנו זרי פרחים מיובשים, פמוטים, פלייסמטים סרוגים לעציצים. אחר-כך כתבו עליה בקבוצת הפייסבוק המקומית, ואז עוד. ענת פתחה עמוד באינסטגרם, העלתה תמונות. הזמנות לא שטפו, אבל זרמו יפה מספיק לכסות שכירות, בלי דאגה רבה לכסף.
העיקר היה במשהו אחר.
העיקר כל בוקר התעוררה וידעה: היום שייך לה. היא קובעת מתי לפתוח, עם מי לדבר, מה ליצור. ההרגשה הזו פשוטה וגדולה, קשה להסביר אותה למי שלא ידע. בוקר שלך. קפה שלך. לו”ז שלך.
על דני חשבה מעט. פה ושם משהו הזכיר: מעיל גברי בחלון ראווה, ריח טבק שהוא אהב. אז אפשרה לעצמה רגע לעצור, ולשחרר. לא כעסה. כמעט ולא הייתה מרירות. רק עצב שקט על מה שלא התרחש, על הילד שלא נולד, על שנים שהוקדשו להמתנה.
אך זה היה עצב רגוע, שמותר לחיות איתו.
באביב, ערב באפריל שנה בדיוק חזרה מהסדנה. כמעט ערב, והאוויר התרכך, ניחוח עצי צפצפה ולחות גשם. היא נשאה שקית חומרים, וחישבה על מובייל לתינוק שמישהי הזמינה אצלה עץ, פונפונים מצמר. כבר ראתה מול עיניה: עץ בהיר, גוונים פסטלים, מתנדנד ברוח.
ליד קפה סמוך, עמד גבר. לא צעיר, מעט מבוגר ממנה, מעיל טוב, שיער שיבה. הביט בה.
ענת? זו את?
עצרה. ניסתה להיזכר.
גלעד?
לא יאמן! חייך. עברו עשרים שנה, לא?
גלעד בן-עמי. עבדו יחד כשהייתה בתחילת הדרך. אחר-כך נעלמו.
בערך עשרים, אמרה. מה איתך?
בסדר, גר כאן שלוש שנים. נמאס לי מתל אביב. ואת?
אני לא עזבתי.
אה, נכון, תמיד היית ירושלמית אמיתית. לאן את ממהרת? הציע קפה.
הייתה לה התלבטות רגע, חומרים לשחרר, הזמנה לחזור אליה, ריח הפלוקסים של בעלת הבית.
למה לא, השיבה.
התיישבו ליד החלון, שתה קפה שחור, היא קפוצ’ינו. גלעד סיפר: עבד בעיר אחרת, נישא, התגרש, ניסה שוב לא צלח. חייך ללא מרירות.
ואת? נשואה היית, נדמה לי?
הייתי, אמרה. כבר גרושה.
מזמן?
שנה.
קשה?
היא אחזה בספל, חום נעים, עליו עלים מצוירים.
קשה, הודתה. אבל תדע, יש דברים שקשה לעבור, אבל עוקב אחריהם הקלה. לא כי היה רע קודם, כי טוב יותר עכשיו.
נהיית אחרת?
הרהרה.
לא בטוחה. אולי פשוט יותר אני.
גלעד הנהן. הביט בה בחיוך שקט.
מה את עושה היום?
לי סדנה. עיצוב ידני לבית. משלי.
וואו, זה יפה. תמיד היית כזו, אני זוכר.
זוכר?
בטח, בקבוקון בושם שציירת בזכוכית.
וואי, נכון, צחקה. כולם רצו לדעת מאיפה.
שתקו מעט. שתיקה נעימה.
את מרוצה? שאל בגילוי לב.
הביטה החוצה. בחוץ כבר לילה, האור ברחוב רך, חמים. פנסים דולקים. הולכים עם סלים, תינוקות, כל אחד לדרכו.
מרוצה זה לא המילה, אמרה. מרוצה זאת כשתבשיל יוצא טעים, נעל נוחה. זה משהו אחר. בבוקר אני נכנסת לסדנה, לפעמים משימות, לפעמים לעצמי. משהו נבנה לי בידיים. לא היה והנה יש. שלי. אף אחד לא הכתיב, אף אחד לא ייקח. זה קשור ממש לחיים.
גלעד חייך.
כן, הסכים. כנראה זה זה.
האור ברחוב זהב-רך. מאחורי הדלפק מוזיקה עתיקה. מעט קפה קר על תחתית הספל.
גלעד, קמה. אני זזה. מחר קמה מוקדם.
נכון, קם גם הוא, מסר לה את השקית. שמח שנפגשנו.
גם אני.
איך קוראים לסדנה?
“הסדנה של ענת.”
פשוט.
בדיוק כמוני.
את לא עד כדי כך פשוטה…
נפרדו בכניסה. היא פנתה הביתה, לא הסתובבה.
בבית היה שקט. פלוקסי בעלי הבית כבר נסגרו לעת לילה, אך פתחה בכל זאת חלון. ריח ניסן, קריר, רטוב, נקי.
בינתיים הרתיחה מים לקומקום, שלפה חומרים לשולחן: צמר ורוד-פסטלי, מנטה, בז’, מקלות עץ בגדלים שונים. סידרה כל צבע, ראתה בדמיון את הפונפונים. קטנים, רכים, יתנדנדו ברוח ליד מיטת תינוק.
המים רתחו.
הכינה לעצמה תה בחלון. מביטה לחצר חשוכה, על העצים, חלון צהוב בדירה ממול. רחוק, נשמעה מכונית.
חשבה שהחיים אחרי הגירושין אינם התמוטטות ולא תבוסה פשוט עובדה. חמישים ושתיים, חיים חדשים אחרי גיל חמישים, עסק קטן, דירה קטנה, עיר מוכרת. אולי זה ייראה למישהו צנוע מדי. מועט.
אבל שלה, כל כולה.
כל ספל קפה בבוקר שייך לה. כל בחירה מה לעשות, לאן ללכת, עם מי לדבר. כל פונפון מצמר מנטה שלה.
בחוץ נגע הרוח בעץ. לא רעש, רק מגע עדין בעלים צעירים. אי שם, שוב מתחיל גשם.
ענת החזיקה את הספל החם בידיים, הביט בחושך וחשבה: מחר צריך לקנות עוד צמר בז’. כבר נגמר, ויש עוד הזמנות.
וצריך, אולי, מגבת מטבח חדשה. זו כבר דהתה לגמרי.
